חפש בבלוג זה

יום שני, 30 בינואר 2012

השעה הכי גרועה ביממה

השעה הכי גרועה ביממה שלי היא בעצם שעה וחצי. היא מתחילה ב 7:00 ומסתיימת ב 8:30. אמנם היא מגיעה רק אחת לשתי יממות (בעלי ואני מתחלקים בבקרים), אבל כשהיא מגיעה - אני אף פעם לא מצליחה לנהל אותה יותר טוב...
על פי הנתונים היבשים, לכאורה, מדובר במצב פשוט ופתיר לחלוטין.
הלא אלו רק שני ילדים, סך שנותיהם אינו מגיע אפילו לשליש שנותי, משקלם המשותף נמוך ממשקלי ב 30%, וגם עם יעמדו זו על כתפיו של זה - יהיו גבוהים ממני אך במעט.
בפועל, צריך להעיר את שניהם (ביום חול הפונקציה של התעוררות עצמית מושבתת)
לעודד את שניהם להתלבש (או ליתר דיוק להלביש אותם. הם מתלבשים פסיביים)
לגרום להם לצחצח שיניים, ולהסתרק (פשוט לא נעים לי שיצאו מוזנחים מהבית)
ואז שיא השיאים - לרדת למטה ולנעול נעליים.
כל זה קורה תוך כדי שאני מנסה להתעורר בעצמי, להתלבש בעצמי (אין מי שילביש אותי), לצחצח שיניים, להסתרק ולהתאפר בעצמי - וזה עוד החלק הקל, כי גיאוגרפית זה מתרחש באותו חדר, או לפחות באותו המפלס.
כל הגבולות נפרצים ברגע שאני יורדת למטבח להכין כריכים.
בשניה שיצאתי מטווח ראיה ושמיעה, כל פעילות מגמתית שאמורה לקרב את מועד היציאה מהבית נפסקת, ושניהם מוטלים על המיטה, משעשעים זה את זו ונהנים מהחברותא.

חייבים להבין, שמדובר בשני ילדים מדהימים, טובים ואפילו משעשעים (בשאר 22 וחצי שעות היממה).
הם לא רבים, ולא עושים דווקא, ולא מציקים. הם פשוט פסיביים.

אני יודעת, יש משפחות אחרות.
שמעתי על כאלו, שמספיקים לאכול בבוקר ארוחת בוקר משפחתית לפני שיוצאים מהבית,
שמעתי על כאלו, שמכינים את הכריכים והבגדים ערב קודם, וחוסכים ככה לפחות 10 דקות של ויכוחים וחיכוכים,
שמעתי אפילו על כאלו, שיוצאים מהבית ומשאירים את הילדים להסתדר בעצמם.

אנחנו לא כאלו.
אין לנו מספיק כוח רצון, מוטיבציה ומשמעת עצמית בשביל לעשות שינוי משמעותי.
אז אנחנו מקטרים.

הבשורות הטובות הן, שבחטיבה הם קמים ויוצאים לבד מהבית (זה גם קרוב...)
הבשורות הפחות טובות הן, שהיא רק עכשיו עולה לכיתה א'...

2 comments:

  1. עושה טוב להבין שאנחנו לא לבד...

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, ככה אומרים. צרת רבים - חצי נחמה. בוקר טוב!

      מחק