חפש בבלוג זה

יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

זה שיר פרידה

בימים אלו אני עוברת את מה שהוא בעיני השיעור הקשה ביותר בהורות, או אם לדייק - באימהות.

אני מסתובבת סביב הפוסט הזה כבר שבועיים לפחות, ולא כותבת אותו כל פעם מחדש, כי קשה לי להתמודד. הבוקר חשבתי שאולי דווקא הכתיבה תשחרר אותי, והנה אני מנסה.

ביום שבו הבאתי לעולם תינוקת - הענקתי לה במתנה חיים.
מהיום הזה ואילך - כבר שנים - אני מעבירה את הזמן ב"לתת לה יד", ולעזור לה לנווט בין הגלים.

אני זוכרת איך בגיל חודש, כשהלכנו לעשות חיסון בפעם הראשונה, ראיתי בעיניה מבט מאשים. איך בגדתי.
חודש ימים אני מזינה, מטפחת, מפנקת ואוהבת, ואז, במחי מזרק, מפקירה לידיה הקרות של אחות טיפת חלב.

ביום הראשון של הגן - הלכתי שעתיים ברחובות שסביב הגן והרגשתי אבודה. כאילו שכחתי חלק ממני במקום אחר. איך יתכן שאני הולכת, מותירה אותה להתמודד עם העולם לבד? ויותר מזה - משאירה אותה לחוות חוויות שאני לא שותפה להן...

היום הראשון בכיתה א' לקח אותי עוד צעד קדימה. היא הולכת לבד, נכנסת לבד, מוצאת את מקומה הפיזי והחברתי ללא עזרתי. חוזרת מדי יום וחולקת את חוויותיה, או שלא. מה שבא.

הלילה הראשון בטיול של הצופים הוכיח לי שוב שאפשר גם בלעדי. זה משחרר אותי, אבל מותיר איזה כאב קטן. אני בוחרת להתעלם ממנו.
בלי שמרגישים היא כבר בחטיבה, ויש לה חיים, וחברים, ובילויים, וחדר עם דלת שאפשר לטרוק או סתם לסגור או לנעול או סתם לא להרשות להיכנס בלי לדפוק.
שיחות עם חברים אל תוך הלילה בצ'אטים של הפייסבוק ושל הטלפון והיא משכיבה אותי לישון במקום שאני אשכיב אותה.
והנה היא בתיכון.
היא יותר הולכת מאשר באה, אבל הקשר שבנינו במשך השנים האלו מוכיח את עצמו, ועכשיו יותר מתמיד אני כאן בשבילה. היא בוחרת את המינון, ולשמחתי הוא גבוה. אני שותפה לכל מה שעובר עליה, הטוב והפחות טוב, המתסכל והמשמח.
אני מתבוננת בה, ורואה את עצמי לפני לא מעט שנים, ועדיין זוכרת את התחושה של להיות בת 16. בת 17. בת 18.

בשנה האחרונה ראיתי אותה פורחת. גם מרוב אושר, גם קצת פורחת מהקן. היה לה חבר, והוא היה כל מה שאיחלתי לה, כל מה שאיחלתי לעצמי כשהייתי בגילה.
אמא שלו הייתה גם קצת אמא שלה, ואני בעיקר ניסיתי לא להבהיל אותו, שלא ידע עד כמה אני שותפה לרגשות שלה.
במהלך השנה הזו הגדרתי מחדש את תפקידי כאמא.
מעורבת, אבל לא מתערבת.
לא מתבלבלת, לא ממצמצת, לא שיפוטית. פשוט שם בשבילה.
או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, עד לפני שבועיים.

ככה זה.

רוב האנשים בעולם הזה לא מתחתנים עם החבר מהתיכון (אני יודעת שיש כמה שכן. הרוב לא).

הם נפרדו, בדמעות ובצער, ובלי כעס או ריב. פרידה יפה, כמו כל השנה שהייתה להם יחד.
וכעת, כך אני מגלה בשבועיים האחרונים, אני עוברת את השיעור הקשה ביותר בהורות. לשחרר.

ביום שילדתי אותה אותה הענקתי לה חיים, ולמרות שכבר 18 שנה אני עסוקה בללוות אותה בחיים האלו, אלו החיים שלה.

היא בכתה, ואני בכיתי.
היא התגעגעה, ואני התגעגעתי.
היא הייתה שלמה עם עצמה, ואני לא הבנתי למה.
וכבר שבועיים אני מסבירה לעצמי שזה לא העסק שלי.
אני צריכה להיות מעורבת, אבל לא מתערבת.
חייבת להצליח לא להתבלבל, לא למצמץ, לא לשפוט.  פשוט להיות שם בשבילה.

אני חושבת שהיא כבר התגברה על הפרידה הזו. אני עוד לא.
אמרתי גם לה, ואפילו אמרתי לו - ששניהם מקסימים ושלא יתפשרו לעולם.
מגיע לשניהם הטוב ביותר - ובלב אמרתי - הטוב ביותר בשבילכם. לא בשבילי. אני רק האמא.

אולי כבר שחררתי? אולי לא. תמיד כשנדמה שזהו - מגלים עוד. ככה זה ילד בכור.
אולי עם הצעירים זה יהיה יותר קל?


יום שבת, 24 בנובמבר 2012

מישהו לרוץ איתו

מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי או הבלוג שלי בטח כבר נתקל בעבר בהרפתקאות הריצה שלי.
אני רצה בבוקר, משתדלת יום כן - יום לא, והטלפון החכם שלי עוקב אחר המסלול שלי ומחשב את מהירותי.

לאחרונה הגעתי לתובנה, שאני חייבת להודות שלא היתה ברורה לי כשרק התחלתי בריצה.

אני רצה כדי להתאמן, ולא מתאמנת כדי לרוץ.

זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו משחק מילים, אבל יש לזה משמעות רבה - לריצה שלי, ובאופן כללי לחיים.

רק על עצמי לספר ידעתי, אבל גם די הרבה אנשים סביבי סובלים מאותה בעיה כמו שלי. אולי זו תופעה של דור ה- X או דור ה- Y, או אות כלשהי אחרת.
לא משנה איפה אני, תמיד אפזול למעלה. תמיד אשאל את עצמי מה השלב הבא.
בזמן התיכון - פינטזתי על הצבא
בזמן הצבא - דימיינתי איך אני הולכת לטכניון
בזמן הטכניון - ראיתי את עצמי מרחיבה משפחה
תוך כדי הנקה של ביתי השניה, כבר כתבתי בראש את התיזה של התואר השני

עבודה, ילדים, בית, הישגים, עוד ילדה, עוד עבודה, בית חדש, אוטו, נסיעה, עבודה חדשה...

אני בטוחה שבאופן מסויים אני מתארת עכשיו גם את החיים שלכם.
רצים.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרוץ שאנחנו לא מרימים עיניים ונהנים מהדרך.
ככה התחלתי לרוץ.
בהתחלה בחלקים, כל הזמן עסוקה בלשפר את ההישגים שלי, להאריך את משך זמן הריצה, להצליח לעשות יותר בפעם הבאה.
כל כך עסוקה בהשוואות בין הריצה הקודמת לריצה הבאה, עד שלא הספקתי ליהנות מהריצה עצמה.
בוקר אחד, כשרצתי, והיה לי נורא קשה - עשיתי משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה - ויתרתי לעצמי. עברתי להליכה, קיצרתי קצת את המסלול, וחזרתי הביתה אחרי שניים וחצי קילומטר במקום ארבעה.
אגלה לכם בסוד שהשמיים לא נפלו.
זה היה לא רע, למרבה ההפתעה.
ואז זה היכה בי.

אני לא מתאמנת כדי לרוץ יותר רחוק או יותר מהר.
לשם שינוי הפעם אני רצה פשוט כדי לרוץ.
להרגיש יותר טוב, לשמור על המשקל (ואם אני אסתום את הפה אולי גם להוריד משקל...), לנצל חצי שעה של בוקר למשהו טוב לעצמי. אין לי שאיפות להשתפר בזה, אלא פשוט להמשיך לעשות את זה.
זה טוב בדיוק ככה, כמו שזה.

הלוואי והייתי יכולה להעביר את התחושה הזו לעוד כמה דברים בחיים.
לא לכולם, כמובן, כי אם אין לנו שאיפות אנחנו לא מגיעים לשום מקום,
אבל בהחלט יש דברים שבהם הכמיהה לשלמות שלעולם אינה מושגת מקשה על החיים עד מאוד.

נכון להיום - אני מתבוננת סביבי וחייבת לציין בסיפוק שבמרבית התחומים אני נמצאת היום במקום טוב.
כל מה שנותר הוא להאט רגע, ולזכור להנות מהדרך.

תרימו עיניים, תאמינו לי, יש מה לראות :)

יום שישי, 23 בנובמבר 2012

המשרד הירוק - הפחתת פסולת - 1


הפוסט של היום עוסק בשלב הראשון של הפחתת כמויות הפסולת הנוצרת במשרד.
כפי שתראו מיד, נדבר הפעם על נושא הנייר והשימוש המשרדי בו.
 פסולת נייר נוצרת בכמויות גדולות בכל משרד,  אך במוסד אקדמי יש יתרון משמעותי.
כמעט תמיד ניתן למצוא שימוש לנייר כנייר טיוטה, צריך רק לרכז אותו במקום הנכון ולהבהיר שלשם כך הוא נועד.
מניסיון שכבר ניצבר בטכניון, ברור כי קופסה המכילה נייר טיוטה המוצבת בספריה, למשל, לעולם לא מתמלאת...

אז נעבור למשימות, שלוש במספר:
1. מגדירים את ברירת המחדל בכל המדפסות להדפסה דו צדדית. אם יש צורך, אנא היעזרו באחראי המיחשוב בפקולטה או בבניין
2. שומרים נייר טיוטה שבו ניתן לעשות שימוש חוזר במקום מסומן וידוע ליד המדפסת או מכונות הצילום (וגם במוקדי הצריכה של הנייר, כאמור)
3. משתמשים במעטפות רב פעמיות לדואר פנימי. אם אין לכם מעטפות רב פעמיות, אין בעיה להשתמש בחוכמה גם במעטפות רגילות. מהדקים את המעטפה במקום להדביק אותה, ופשוט מוחקים את הכתובת המיותרת.

קל ופשוט, וממש מתבקש.
עשו רק שינוי קטן, ואתם בדרך לשינוי גדול.

והפעם, אני הייתי יצירתית בשבילכם, והכנתי שלט נחמד לתליה מעל מכונת הצילום. מוזמנים להדפיס ולהשתמש, בכיף.




וכרגיל - הפוסטים הקודמים בסדרה נמצאים ממש כאן:

יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

המשרד הירוק - מיחזור - 1


כמובטח, להלן הנושאים לטיפול בתחום המיחזור על מנת שתוכלו להעניק לעצמכם עוד כוכב ירוק, והפעם בנושא פסולת:
  1. קיימים פחי מיחזור בכל המקומות הציבוריים שבהם עשויה להצטבר אשפה – מטבחונים, חדרי ישיבות, חדרי דואר וליד מכונות הצילום. מומלץ להפריד פסולת רגילה, נייר ופלסטיק (בקבוקים), וכמובן פסולת אלקטרונית וסוללות במיקום מרכזי במבנה. בהמשך, כאשר יהיו הנחיות הפרדת פסולת עירוניות, יהיה צורך להיערך בהתאם.
  2. פחי המיחזור מסומנים בבירור, כך שלא ייווצר בלבול בין הסוגים השונים.
  3. להקדיש כמה דקות של הדרכה בנושא הפרדת הפסולת למיחזור בישיבות צוות, עובדים או סגל, על מנת להבהיר לכולם את החשיבות ואת השיטה.
  4. כאשר מארגנים כנס או יום עיון – יש לדאוג לפחי אשפה מופרדים, בהתאם.
  5. כאשר יש ריהוט או ציוד משרדי אחר שאינו בשימוש, יש ליצור קשר עם המחסן המרכזי על מנת לבדוק אם יש לו שימוש במקום אחר או עם אגף בינוי ותחזוקה על מנת לברר מהי הדרך הטובה ביותר להשליכו.
בקמפוס הטכניון קיים בסיס מצויין למיחזור - 
איסוף נייר מתקיים באופן רציף בכל המחלקות והפקולטות. וודאו שאתם יודעים איפה המתקן בבניין שלכם, וכמובן, הציבו קרטון קטן ליד הפח ולתוכו איספו את הנייר המיותר.
בחדרי צילום או ליד מדפסות מומלץ להציב, ליד הפח, גם קופסה לאיסוף נייר טיוטה עם שילוט מתאים.
בנוסף, באזורי קפיטריות מוצבים פחים לאיסוף בקבוקי פיקדון ופחיות. 
אם אתם מזהים מקום שבו לדעתכם יש להציב פח כזה - אנא פנו אלינו, ונקשר בינכם לבין מפעילי מערך המיחזור באס"ט.
פחים לפסולת אלקטרונית פוזרו ביחידות, וכאמור - אם חסר - אנא פנו אלינו.
איסוף סוללות נעשה בכל היחידות, בפחים ייעודיים או ביוזמות מקומיות. 
ניתן להתייעץ עם אחראי הבניין בכל שאלה או רעיון, וכמובן שגם אנחנו נשמח לעזור.

ואם בא לכם דווקא להיות יצירתיים, הנה כמה רעיונות נחמדים:
ארגז לנייר למיחזור, עשוי מקרטונים של ביצים:




וככה תכינו פח לניירות מקיפולי נייר של גיליון עיתון כפול - זורקים אחר כך עם הנייר שבפנים, ומכינים חדש :)




ולסיום, פח מעוצב ומחולק לפסולת יבשה:



זה יוקרתי ויקר (מפוטרי בארן, לא פחות) אבל אני בטוחה שאפשר למצוא חלופות לא פחות יפות ובוודאי יותר זולות גם בארץ, ולהניח במקומות מרכזיים כמו חדרי ישיבות או כינוס.

אם יש לכם רעיונות נוספים, אשמח אם תשרשרו,
ובינתיים,
בהצלחה  והפרדה נעימה :)

פוסטים קודמים באותו נושא:

המשרד הירוק - אנרגיה - 1


העובדה שחיסכון באנרגיה הוא בעל חשיבות רבה גם לכיס וגם לכדור הארץ, בוודאי אינה מפתיעה אף אחד.
התייעלות אנרגטית מטופלת בכל רחבי הקמפוס - ואם עוד לא הגיעה אליכם - זה הזמן לקחת יוזמה ולעשות שינוי קטן - שמוביל לשינוי וחיסכון גדול.
כדי לקבל כוכב אחד בתחום האנרגיה, עלינו לבצע חמישה שינויים - 
בנושא המיחשוב:
1. כיבוי יזום או אוטומטי של המחשב בסוף יום העבודה, וכמובן בסופי שבוע
2. העברה של המחשב למצב חיסכון בחשמל או שינה כאשר הוא נמצא ללא פעילות גם במשך היום
3. העברת מדפסות ומכונות צילום למצב חיסכון בחשמל כאשר הן לא בשימוש מעל פרק זמן מסויים.

הפעילות הראשונה - היא התנהגותית ותלויה במשתמש. אל תהססו להדביק פתק על המסך, ליד הדלת, כל מה שעובד בשבילכם כדי לזכור שלא הולכים הביתה בלי לכבות את המחשב.
שתי הפעילויות האחרות הן טכנולוגיות ודורשות הגדרה במחשב או במכונת הצילום והמדפסת. אם אינכם יודעים או אינכם יכולים לבצע את השינוי - בקשו מאיש המיחשוב בפקולטה שיעשה זאת עבורכם.
מאמץ קטן - מוביל לשינוי גדול.

בנושא התאורה :
4. נוודא כי במשך היום והלילה, כאשר אין בהם צורך - האורות במשרד כבויים.
במשרד, בחדרי ישיבות, בשירותים, במטבח, ובוודאי בכיתות הלימוד. כשאין צורך - פשוט כבו את האור.
אם אפשר - הדביקו מדבקה ליד המתג, שתעזור לכם לזכור לכבות את האור בדרך החוצה.
אני מצרפת מדבקה שהפצנו לפני כמה שנים בכל רחבי הטכניון - אתם מוזמנים להדפיס ולהדביק בכל מקום שבו היא תהיה שימושית.



ולבסוף - בנושא מודעות:
לפני כל חופשה - שלחו מייל לכולם המזכיר להם לכבות את המחשבים ואת התאורה. זו הזדמנות טובה לאחל לכולם חופש נעים ולבקש לא להשאיר צרכני אנרגיה עובדים במהלך החופשה (כדאי גם להוציא מטענים מהשקד. הם ממשיכים לצרוך חשמל גם כשכלום לא מחובר אליהם...).


ניסיתם?
הצלחתם?
ספרו לנו איפה הקושי, ומה הולך ממש בקלות,
ולסיום - אם השלמתם את כל השלבים - תנו לעצמכם כוכב ירוק בתחום האנרגיה. 
מגיע לכם :)
בפוסט הבא ננסה לצבור כוכב גם בתחום המיחזור...

הפוסט הקודם בנושא המשרד הירוק נמצא ממש כאן

יום שני, 19 בנובמבר 2012

פרויקט המשרד הירוק - מתחילים?


כחלק מעבודתי כרכזת פרויקט הקמפוס הירוק בטכניון, אני עוסקת הרבה בתיאום והובלה של פרויקטים, ולא תמיד (מספיק) במעשים. כדי לתת קצת כלים ולא רק קשקשת, הייתי רוצה להשתמש בבלוג, ולהעלות כאן מדי פעם כמה טיפים ירוקים, כיצד לעשות שינוי - קטן אבל משמעותי, בסביבת העבודה שלנו, המגורים והלימודים. 
הפוסטים האלו מפורסמים גם בפייסבוק של "קמפוס ירוק טכניון", אבל אם כבר אני יושבת וכותבת, למה שלא כולם יהנו?
במסגרת שיטוטי ברשת, מצאתי באתר הקמפוס הירוק של אוניברסיטת הרווארד את תכנית "המשרד הירוק" שמיועדת לעשות בדיוק את זה. לעודד אנשים לעשות שינוי בסביבת העבודה שלהם.
אני בטוחה שתוכלו למצוא כמה רעיונות שימושיים בתכנית הזו, ואפילו ליישם את חלקם לא רק במשרד - אלא גם בבית או במעונות.
התכנית מבוססת על יישום בשלבים, כך שלא צריך לעשות הרבה בבת אחת. כל פעם קצת. 
בדיוק באופן הזה אני מתכוונת להעלות את הטיפים כאן - כל פעם - עוד משהו קטן.

התכנית נותנת גם ניקוד לכל שלב, ומי שמצליח לבצע את כל העצות - מקבל דירוג. 

בינתיים - למי שמדגדג לו באצבעות להתחיל, 
ועד שנהפוך את היוזמה הזו למשהו גורף וטכניוני - בואו נתחיל בקטן. 
התכנית עוסקת בתשעה היבטים שונים, בכל תחומי החיים:


  1. אנרגיה
  2. מיחזור
  3. הפחתת פסולת
  4. פירסומים
  5. פגישות וארועים
  6. תחבורה
  7. מטבחונים
  8. רכש
  9. שיתוף פעולה


כל אחד מההיבטים הללו מיושם בארבעה שלבים. על כל שלב, מקבלים כוכב (ירוק, כמובן)
אז כמו שאתם רואים, יש הרבה עבודה.
אתם מצטרפים אלי? אני מתכוונת ליישם במשרד שלי.
אשמח לשמוע אם הצטרפתם, ואם תשתפו בחוויות וניסיון.

בהצלחה לכולם!


יום שישי, 16 בנובמבר 2012

פוסט בשידור חוזר


שידור חוזר של מלחמה
הזיכרון הראשון שלי הוא ממלחמת יום כיפור.
אני ישנה בלילה, במיטה, ופתאום אמא מעירה אותי ולוקחת אותי עם פיג'מה ושמיכת פיקה למקלט. שלוש קומות במדרגות, יציאה לרחוב, סיבוב מסביב לבית, מקלט שכונתי.
כל השכנים בפיג'מות יושבים על הרצפה וריח של בטון וטחב באוויר.
המלחמה הבאה שלי היתה כשהייתי סטודנטית. סמרטוט רצפה עם סודה לשתייה ומסכת אב"כ מצחינה היו המגן שלנו, כשישבנו בחדר האטום עם כל המשפחה וחיכינו לבום. הגל השקט ברדיו, שנקטע כל לילה עם צרצור ובעקבותיו "נחש צפע", ליוו אותי עוד זמן רב אחרי שהקישוטים על הקופסאות של ערכות האב"כ התקלפו...
במלחמות הבאות כבר הייתי אמא, והתרכזתי בעיקר בלברוח ולשדר לילדים שלי "עסקים כרגיל".
ב"כמעט מלחמה" אחת נסעתי איתם לחמישה שבועות לקנדה,
במלחמה השנייה ביליתי איתם חופש גדול שלם בקרית אונו,
עכשיו כשאני חושבת על זה, יש לי מזל שבכל פעם שעלתה רמת הכוננות - הייתי "בין עבודות" ויכולתי פשוט לארוז תיק וללכת. אני לא חושבת שאני כל כך טובה בהתמודדות לאורך זמן.
במלחמת לבנון השנייה, כשהתחילו לפתע לירות עלינו טילים, ישבתי איתם באוטו ופתאום היתה אזעקה. ליאור שאלה מה זה הרעש הזה ואני אמרתי "זה שום דבר, זה אמבולנס" ונסעתי מהר מהר הביתה לממ"ד, לחכות לזאב ולברוח.
לאורך השנים האחרונות, העדכונים על המצב בדרום והחיים תחת אש באופן קבוע כסוג של שיגרה תויקו אצלי תחת "הדחקה". לא הייתי עומדת בזה אפילו יום אחד, ולפיכך העדפתי לא להקדיש לזה אפילו רגע קטן של מחשבה. ציקצוק של רחמים מדי פעם, מול החדשות. זה הכל.
בימים האחרונים אני יושבת מול המסך, או באוטו, מקשיבה לרדיו, ושומעת את תופי המלחמה רועמים.
לא עוד שידור חוזר של כאב ופחד חסרי תועלת. אני רוצה שזה יגמר. לגמרי.
אין לי משנה פוליטית סדורה, ואני בסך הכל קצינת שלישות בדימוס. לא יודעת איך עושים את זה, לא יודעת כמה זמן זה לוקח, ויכולה רק לדמיין כמה זה עולה.
אבל רק שלשום עוד שכנעו אותנו על מסך הטלוויזיה לשלוח מייל לחברים בחו"ל שיבואו לבקר. היום אנחנו עונים למיילים וטלפונים שהכל בסדר. בינתיים.

שידור חוזר של לילה מחוץ לבית
הוא יצא לטיול של הצופים, עם לילה אחד של שינה מחוץ לבית. כל כך חיכה לזה, כל כך פחד מזה. הוא נפרד ממני כבר שבוע. כל יום קצת. צובר שעות אמא כדי שיהיה לו כוח לשמור מרחק.
נזכרתי בלילה ההוא, שבו ישנתי בחניון של קיסריה מתחת לפסל בלי הראש. כבר כתבתי על זה, כאן, כשהוא יצא לטיול בפעם הקודמת, אבל אז אחותו הבכורה היתה איתו, לעזור לו לעבור את הרגעים הקשים. עכשיו הוא שם, לגמרי לבד. כלומר לא לבד, עם עוד 200 ילדים, כמובן. אבל בעיניים שלו - הוא לבד.
כל התמודדות כזו מחזירה אותי בשלבים, לטיול הקודם שלו, לטיול הראשון של האחיות שלו, לטיול הראשון שלי. כל אחד בתורו מתמודד, כל אחד מתמודד אחרת.
רוצה לתת לו את כל הכלים לנצח את הפחד.
רוצה להראות לא שאני כאן בשבילו, אבל רוצה לשחרר.
נדמה לי שזה החלק הכי קשה באימהות. לשחרר.
זה שידור חוזר בשבילו, ושידור חוזר בשבילי.
איכשהו זה לא נהייה יותר קל.

שידור חוזר של לב שבור
גיל 18, הכל כזה
מן קצפת ודובדבנים
גיל 18, רומן ראשון
מוביל לרומן שני

טוב, הוספתי שנתיים אבל מי סופר, הנה היא כאן, לידי, ואני לא יכולה לעזור...
לו יכולתי להעביר אליה את כל ניסיון החיים שרכשתי, את כל האכזבות שניקרו בדרכי ואת כל האושר הרב שהגיע אחריהן, ולחסוך ממנה את תחושת העצב.
גם כאן, כל התמודדות כזו מחזירה אותי אחורה, הנה אני בת 18, לפני גיוס, מרגישה אבודה וגם קצת לבד.
הייתי רוצה להגיד לה שהדמעות שבעיניה היום הן אלו שיגרמו לעיניה להיות נוצצות ויפות בהמשך,
אבל יש דברים שצריך לכאוב לבד. יש דברים שצריך ללמוד לבד. 
רוצה להראות לה שאני כאן בשבילה, אבל אין לי ברירה, חייבת לשחרר.
אז הכנתי לה דייסה חמה. אין כמו פחמימות מתוקות ללב שבור.

מאחלת לסיום סופשבוע שקט ואופטימי לכולם...


יום שישי, 9 בנובמבר 2012

קצת פחות ממושלם


לפעמים, בערב, אחרי שכולם הולכים לישון אני מרשה לעצמי לחלוץ את המגפיים האדומות ולתלות את הגלימה.

בדמיוני אני סופר-וומן. ויש לזה הוכחות בשטח.

אני רצה כמעט כל בוקר, האימונים משתלמים ואני כבר ממש רצה. לא לסירוגין, לא בערך. ארבעה קילומטרים של ריצה. יום כן יום לא.
אני עובדת קשה כל היום (יותר קשה משחשבתי, יותר שעות משדמיינתי) אבל נהנית מכל רגע ועושה עבודה טובה (לדעתי הלא קובעת, אבל זה הבלוג שלי, אז whatever)
אני מבשלת אוכל טרי (כמעט) כל יום, וזה המון לעומת מה שהיה קודם, כשהילדים אכלו בעיקר קורנפלקס או פסטה ברוטב שליאור מכינה (עכשיו כשאני חושבת על זה אני לא בטוחה שזה לא יותר טעים ממה שאני מבשלת...)
הבית במצב סביר רוב הזמן (למעט השבוע, מזל שלא ראיתם), הכביסה לא מצטברת, הכלים במדיח ולא בערימה בכיור, ויש מי שיסיע לחוגים וחזרה, לצופים וחזרה, יאסוף מהצהרון ולא תמיד כשכבר חושך.
וכששואלים אותי מה שלומי, אני עונה שהכל מעולה, ובאמת - הכל נפלא.

הכל נפלא אם מעלימים עין מהדברים הקטנים שהם לא. ואפילו יותר טוב, רואים אותם ובוחרים לקבל אותם. גם אם לא באהבה - אז בסלחנות. בעיקר כלפי עצמי.

אני, למשל, בוחרת לא להסתכל מה קורה מתחת למיטה בחדר השינה שלי. זה המקום שלפיו אפשר לראות מתי הייתה פה עוזרת (רמז - כבר שבועיים היא מבריזה. המצב רע).
המנורה  שהתחלתי לשפץ לפני חודש עוד עומדת, בחלקים, בפינת המשפחה, מחכה שאצבע אותה בצבע חדש, והכרית שהתחלתי לסרוג לניצן, שחסרים בה עוד שלושה ריבועים וזהו - ארוזה בשקית על המזנון. ממתינה לי.
לארוחת ערב היום לא הכנתי כלום מבעוד מועד ולכן אכלנו פלאפל (אבל עם המון תוספות, בהרכבה עצמית, כולם היו ממש מרוצים).
ורק כדי להדגיש עוד יותר את הפער בין המציאות לדמיון - שרון ביקש שאבוא לשחק איתו באיזה משחק קופסה (כן, 10 בלילה, יום ששי) ואמרתי שאני תכף באה כי אני משכיבה את מעין. ואני פה. כותבת בבלוג. במקום.

אני די משוכנעת, שגם בבית של סופר-וומן יש כלים בכיור מדי פעם, והרצפה לא תמיד ללא רבב.
לא ברור לי מי משחק עם הילדים שלה משחקי קופסה בזמן שהיא יוצאת להציל את העולם,
אבל אין ספק שהיא עושה את זה עם שיער מתוקתק ואיפור מהודק ועם ניצוץ בעיניים.
בדיוק כמוני.

מדי פעם מחלחלת בי התובנה - שיש לי עוד לאן לשאוף.
למשל -
השבוע השכנה שלי שאלה אותי אם יש לי מגהץ אדים.
אמרתי שלא, וממילא בעלי מגהץ אז זה לא אביזר שאני בקיאה בו.
היא הסבירה לי שהייתה לה שיחה בעבודה (כנראה שסופר-וומן עובדת גם אצלה במשרד, כי אחרת אני לא מבינה איך זה יתכן) לגבי יכולות הגיהוץ המופלאות של מגהץ האדים, והיא הגיעה למסקנה שהיא חייבת אחד כדי לגהץ איזו שמלה מסויימת, סרבנית גיהוץ במיוחד. כשאמרתי שאני לא יודעת כי ממילא אני לא מגהצת ובמגהץ שיש לנו בבית כבר מזמן אין אדים, היא אמרה שגם היא לא מגהצת כמעט כלום, חוץ מהשמלה ההיא - וחולצות בית ספר של הילדים.
...
מה?
מי מגהץ חולצות בית ספר?
טובי המוחות עבדו שנים על ההרכב הנכון והטקסטורה הנכונה של בד הטריקו בדיוק כדי שלא נצטרך לגהץ חולצות בית ספר.
ברגעים האלו (וכשמישהי מספרת לי למשל, איך היא יושבת כל אחר הצהריים ומציירת עם הילדים שלה בצבעי אצבעות) אני חושבת שאולי אני צריכה לחתום ויתור.
להחזיר את הגלימה, להיפרד בצער רב ממגפי העקב האדומות, ולהסיר את המייקאפ.

אבל אז אני מסתכלת מסביב, ורואה שהילדים שלי הכי יפים בעולם, גם אם החולצה שלהם לא מגוהצת.
הבית שלי הכי נעים בעולם, ומלא באהבה וצחוקים גם אם הוא לא נקי (שזו דרך אלגנטית יותר להגיד שהוא בעצם מלוכלך)
ואף אחד לא רעב פה.

מחר אלבש שוב את הגלימה.
יש לי עולם שלם לעשות עליו רושם :)


יום שבת, 3 בנובמבר 2012

בוקר צבאי


איך כבר בוקר? אני לא מבין. לפני רגע עצמתי עין, וכבר צועקים בחוץ.
אולי זה רק נדמה, ומעירים מישהו אחר לשמירה, אולי יקרה לי נס ותהיה לי עוד חצי שעה של שקט?
מאז שאני בצבא השינה הפכה טרופה, הדקות חולפות כל כך מהר וכל אחת אני מרגיש,  איך היא חולפת ומשאירה אותי עייף יותר, מיואש יותר, סופר לאחור את הזמן.
מתחת לשוליו המתנפנפים של האוהל עולה האבק המדברי של חודש יולי, כמו בכל בוקר, וזה עוד טוב לעומת העננה של הצהריים, אחרי שייבש הטל ועשרות רגליים כבדות יצעדו שוב ושוב בשבילים המאולתרים שבין האוהלים.
אני מייחל לעוד כמה דקות של שקט, אבל יודע שאם לא אקום עכשיו אבזבז זמן יקר בתור לכיור, בתור לשירותים, בכניסה לאוהל המאולתר המשמש כחדר אוכל.
מוריד את הרגליים ומניח בזהירות על רצפת האוהל, והכאב חוזר. כמה שעות של הפוגה גרמו לי לשכוח את העצמות, כל אחת מהן מכאיבה לי באופן אישי, כמעט עם הקדשה.
פעם קראתי באיזשהו מקום שבכף הרגל יש 28 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים, רצועות וגידים. אני זוכר שזה נשמע לי המון, ועכשיו, כשכל אחד ואחד מהם כואב בנפרד – אני נזכר בפרט הזה ויודע שבסוף היום הזה הם יכאבו עוד יותר.
מכניס בכוח את כפות הרגליים לתוך הנעליים, וקם בכבדות מהמיטה.
מעמיס את הנשק על הגב ויוצא לעבר השירותים – כרגיל – הקדימו אותי ואני מצטרף לתור של חיילים טרוטי עיניים ובאושי נשימה, שהיו מוכנים להרוג בשביל עוד רבע שעת שינה. אולי זו אסטרטגיה ליצירת הזדהות ואחוות לוחמים. בעוד שנים ניזכר במילואים איך היינו עייפים כל כך, כאובים כל כך ומסריחים כל כך, והכל יראה לנו רחוק ומשעשע. אבל לא עכשיו. זה קרוב מדי, מייאש מדי, והספירה לאחור לא מובילה לשום מקום. בקושי מסוגל לראות את סוף השבוע שבו אגיע הביתה, והחופשה הבאה לא נראית באופק, אז בטח שלא השחרור והמילואים.
עוד יום מתחיל, 28 עצמות, 33 מפרקים, 24 שעות של תשישות.

צילום: טל גולדרט, עמק המעיינות, אוקטובר 2012 

עוד 300 מילים ממוחי הקודח: הלולאה