חפש בבלוג זה

יום שני, 26 בדצמבר 2011

חולה עליך...

מאז שאני מכירה את בעלי, יש לו מין מנהג מגונה שכזה, להיות חולה בערב הסילבסטר.
כבר חודש אחרי שהיכרנו והתחלנו לצאת (זה היה בנובמבר 1988) גיליתי שמסיבות סילבסטר זה כנראה לא הקטע שלו. תמיד מצונן, תמיד עם שפעת, מעולם לא יצאנו בערב השנה החדשה, לא כשהיינו חברים ולא אחרי שהתחתנו.
הגדיל לעשות פעם אחת, בסילבסטר של 1994, כשחטף דלקת גרון כל כך חריפה, שאושפז בבית חולים לכמה ימים והשאיר אותי בבית עם תינוקת בת שלושה חודשים, לחגוג לבד.
זה כבר הפך לבדיחה משותפת שלנו, ועכשיו גם אם במקרה יש שנה שבה הוא מרגיש טוב, אנחנו לא יוצאים מהבית, פן יבואו מרעין בישין ויאיימו להרוס את פתיחת השנה החדשה.

אני מתחילה להבין לאט לאט, שהבן שלנו, זה שהיה לא מזמן בן 9, מתחיל לגלות תסמינים דומים.
בשנה שעברה, עם פרוץ חופש חנוכה - הוא חטף באופן פתאומי (תוך שעתיים ממצב תקין לשבר כלי) דלקת במפרק הירך, ששלחה אותנו למיון בדיוק ביום של השרפה הגדולה בכרמל, ושיתקה אותו למשך כל החופש. פשוטו כמשמעו. אסור היה לו ללכת, לקום, לזוז - פחות או יותר כל החג הוא ישב על כיסא המחשב והתגלגל ברחבי הבית + דרש (וגם קיבל) שרות חדרים בלי הפסקה.

השנה - אמנם לא עם פרוץ החופש - אבל הנה הוא שוב חולה. חום גבוה מאתמול והיום פסק הרופא - סטרפטוקוקים בגרון - יתכבד וייקח 10 ימים של אנטיביוטיקה עד יוכחדו הפולשים.

כל זה אולי היה נשמע סביר ובצירוף מקרים משעשע, אלמלא היו שני אלו גברים - וכפי שידוע לכל (או לפחות לכל הנשים), גברים לא יודעים להיות חולים. כלומר הם יודעים. לגסוס.
אני יודעת, יש גם אחרים, אבל הגברים שלי, וגם אלו של חברותי עמן שוחחתי על העניין - צונחים במחי וירוס לתהומות מדהימים.

כואב לו החום, יבש לו בגרון, הוא לא יכול לשאת יותר את הכאב, הוא רעב אבל לא מסוגל לאכול, הוא מרגיש שזה הסוף, כל הניירת של הביטוחים במגירה שליד המיטה, רק שאדע, ליתר ביטחון.
אולי אורז לבן? אולי פירה בלי כלום? אולי קרקר? כוס תה עם דבש? ואם כבר את הולכת למטבח תכיני קנקן, טוב?

טוב. אני מביאה לך קנקן של תה, ילד אהוב שלי, ולמרות שלא נראה לך שזה יעבור לך אי פעם, אני שמחה להודיע לך שאחרי שלוש מנות של אנטיביוטיקה העולם ייראה לך הרבה יותר טוב.

כשבעלי חולה, אני לפעמים מדמיינת איך אני אורזת לו מזוודה קטנה, ושולחת אותו לאמא שלו קצת. רק עד שתעבור השפעת.
במקרה של הבן שלי יש בעיה פונקציונלית. אני האמא. חייבת חייבת חייבת למצוא לו שידוך בקרוב. ורצוי שהיא תדע להכין מרק עוף ("אני יודע שזה יעשה לי טוב, אמא, אבל לא בא לי...")

שנהיה בריאים!

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

מחזל"שת

וואוו. הזמן רץ כל כך מהר ופתאום אני רואה שהמון זמן לא כתבתי.
בין ימי הורים של המחצית הראשונה, מסיבות החנוכה, הלימודים והעבודה - קצת הלכתי לאיבוד.
ואולי זה ה"אפטר שוק" של הפוסט הקודם, שהיה קצת טעון, ובעיקר הביא עימו גל של טוקבקים מוזרים, שלא לקחתי בחשבון כשהסכמתי לפירסום, ועוד בשמי המלא.
ניחא.
נרגענו.
אנסה לחזל"ש (לחזור לשגרה, מתרגמת רק ליתר ביטחון...)

אז חנוכה, ואנחנו בהרעלת נרות, שמן וריבה, הילדים בחופש, ההורים מנסים לתפקד כרגיל, מפגשים משפחתיים כל יום (כמעט), והרבה הרבה מעוז צור.
בשבוע שעבר היתה מסיבת חנוכה בגן חובה, ואני לא הגעתי. אמנם ידעתי מראש שאאחר, כי היה אירוע בלתי ניתן להזזה בעבודה, וזאב היה שם, ובזמן, אבל לא תיארתי לעצמי שלא אגיע בכלל, והמצפון שלי התעורר פתאום. זו מסיבת החנוכה האחרונה שלנו בגן (בנות, תזמינו אותי למסיבות של הנכדים?), ולמרות שאבא היה שם, איזו מין אמא לא מגיעה למסיבה?
אמרתי לבת שלי: "סליחה, מותק, על שלא הגעתי למסיבה" והיא ענתה לי: "זה בסדר, אמא, אני מבינה שהיית עסוקה נורא". התשובה הזו כמובן רק גרמה לי להרגיש יותר גרוע.

למחרת, כשהגעתי לצהרון לקחת אותה, אמרה לי המטפלת: "נו, אז שמעתי שלא הגעת אתמול למסיבה...".
המלשנית הקטנה. דו פרצופית שכזו.

על מנת להרגיש בכל זאת שאני משתתפת במסיבות חנוכה, הנה, הבן שלי מקריין במסיבת כיתה ד' (החתיך עם המיקרופון, הקריינית השותפה לצידו, ומתיתיהו ויהודה המכבי מתארגנים מאחורה...):


במסיבה הזו הייתי בצוות המארגן, ואפילו הנחיתי בינגו סוער, ויש האומרים בהצלחה יתרה. מי מההורים בכיתה שיש ברשותו צילומים שלי מנחה את העסק, עם 30 ומשהו ילדים צווחים מסביבי שגם להם מגיע מטבע משוקולד, מוזמן לשלוח את הצילומים אלי ומיד לאחר מכן להשמיד אותם מכרטיס הזיכרון שלו. תודה.

והנה הבת שלי, מדליקה את החנוכיה בטקס של הצופים (אלון! אימפריה!!):


והנה גם החנוכיה עצמה (זו לא פרספקטיבה, החנוכיה באמת "קצת" עקומה):


הטקס הזה הזכיר לי, כמו כמעט כל פעם שהילדים שלי הולכים וחוזרים מהצופים, למה תנועת נוער זה הכי. בחיי שאני לא מהרגשנים אבל החבורה הזו עושה קסמים.

והכי לקינוח - הנה אני, בגיל שלוש בערך, מדליקה את החנוכיה בגן רחל :)

ועל זה אמרה המלשנית הקטנה: "אבל אמא, את נראית כמו בן!".


יום שני, 12 בדצמבר 2011

סיפור על עוזרת (לא שלי...)

כבר שלוש שנים שהיא חלק מהחיים שלך. מגיעה אליך הביתה פעם בשבוע, למקום הכי פרטי והכי אינטימי, ועושה בו כבשלה.
מתחילה מהקומה העליונה, עוברת ביסודיות חדר אחרי חדר. בבגדים, במיטות, בחפצים האישיים. נוגעת ולא נוגעת, משאירה או לא משאירה סימן.
כל יום רביעי.
כשאת חוזרת הביתה מהעבודה - נשארים רק העקבות. הריח המיוחד, הסדר המופתי, כל פריט ופריט נמצא בדיוק במקום הנכון.

אז ככה זה היה בחודשיים הראשונים.

לאט לאט, משבוע לשבוע, הבית קצת פחות נקי, לפעמים היא שוכחת חדר אחד, או להחזיר את הדברים למקום, או לנקות את המראה הגדולה בשירותים.

אחרי חצי שנה כבר היה ברור לכולם שלמרות שמשלמים לה על ארבע שעות עבודה - בשעה 11:30 היא כבר לא שם.
ואז גם לא ב 11:00.
לאחרונה נצפתה יוצאת מהבית כבר ב 10:30 (אבל זה רק מעדות צד שלישי, בשעות האלו את בעבודה, מרוויחה כסף כדי לשלם לה בפעם הבאה...)

שלוש שנים, ומדי פעם, כשלא מסדרים את הכל ערב קודם, לא מוצאים דברים  - אולי הם יצוצו אחר כך במגרה שכוחה, אולי נזרקו בטעות, אולי מצאו את דרכם לחדר אחר.

מדי פעם חולפות לך בראש מחשבות כפירה - אולי מישהי אחרת תעבוד יותר טוב, יותר בקפידה, מישהי עם שדה ראיה רחב, שרואה גם את קורי העכביש שמעל גובה העיניים...
המחשבות האלו נעלמות מיד כשמגיעים לפרקטיקה - לפטר אותה זה לא נעים וגם לא זול.
למצוא מישהי אחרת - בטח לא פשוט, במיוחד כשאת נמצאת מחוץ לבית ולא יכולה לפקח על מישהי חדשה.
לא משנה. נמשיך ככה. הרי לא ננקה לבד...

לפני שבועיים, בדיוק ביום רביעי, היה לבת שלך שיעור פרטי בצהריים. בבוקר השארת כסף לעוזרת במקום הקבוע, וכסף למורה הפרטית, בתוך ספל, בויטרינה, במקום המוכר לכל בני המשפחה.
בצהרים, בבית הנקי, התברר שהכסף של המורה איננו. גם הכסף של העוזרת.
בירור מקיף בין שלל הילדים ובני הבית (אפילו הכלב) העלה שאף אחד מהם לא לקח את הכסף. פשוט נעלם.
העוזרת לקחה?
לא יכול להיות. היא פה כבר שנים, סומכים עליה.
את מוכנה להאמין שאחד הילדים שלך העלים את הכסף, ולא שהעוזרת לקחה.

בשבוע שאחר כך, בחוסר רצון בולט,  השארת 50 שקל בספל, כדי להוכיח לעצמך ולכולם שלא. אין מצב.
אז זהו, שיש.
נעלמו.

לא, יקירה שלי. לא שכחת איפה שמת
לא הכנסת אותם בטעות למגירה אחרת
אף אחד מהילדים שלך לא לקח בלי רשות...
העוזרת שלך, שעובדת אצלך כבר שנים ומרגישה אצלך כל כך בבית, עושה בבית שלך כבשלה.

השלב הבא היה להפעיל מצלמה. מצלמת האינטרנט של המחשב כוונה ישירות לפינת המטבח, ועמדה שם, כזבוב על הקיר, חרישית ומרשיעה.

כשהגעת הביתה באותו יום (עוד 50 שקל עלו כקרבן על מזבח האמת), אמרו לך הילדים  - תראי את דקה 24, דקה 57 וגם 1:35.
במשך פחות משעתיים וחצי (כאמור, משלמת על ארבע) היא הספיקה לחטט בויטרינה, למצוא את השטר, להרביץ לכלב עם המגב, להכניס את השלל לתיק, להוציא עוד משהו מהחזיה ולהכניס גם אותו לתיק (מה זה? לעולם לא נדע), לנקות קצת את הבית (אבל הזכוכית של הויטרינה, שמתוכה הוציאה את הכסף - נשארה מלוכלכת) וללכת הביתה.
אתמול פיטרתם אותה. ביום רביעי הקרוב תצטרכי לנקות לבד את הבית, יקירתי.

מה אני אומרת בעצם? ראשית, כמעט לכולנו יש עוזרת. גם לי. היא מנקה את הבית שלי כאילו הוא היה שלה, ולפעמים זה קצת מבלבל. הוא לא שלה. למיטב ידיעתי העוזרת שלי זוכרת את זה, אבל לא כולן כך, וגם לא תמיד.
קודם כל - פיתחו עיניים.
שנית - אל תשאירו פיתויים.
ושלישית - וזה מה שקרה לחברה שלי - אל תתביישו לספר. החברה שלי אמרה לי שהיא מתביישת לספר שזה קרה לה, היא מרגישה אשמה, שאולי היא לא בסדר שהשאירה את הכסף ככה גלוי, ואולי פיתתה אותה לגנוב. היא מתביישת לספר שזה קרה לה, כי היא לא בטוחה מה אנשים אחרים יחשבו עליה.
האנלוגיה לאונס רחוקה שמיים וארץ מהמקרה הזה - אבל קיימת -

פגעו בך. גנבו ממך . מישהו היה לא בסדר וזו לא היית את.


תפטרי אותה. ואם את מכירה עוד מישהי שהיא עובדת אצלה - תספרי גם לה ותזהירי אותה.
אנחנו עובדות מסביב לשעון, ונאלצות (או בוחרות, וזה גם בסדר) להשאיר חלק מהמשימות שלנו למישהו אחר. זה עדיין לא נותן לו את הזכות לעשות בנו (או בביתנו) כבשלו.


אה, ושבוע שבועיים של בית לא נקי עוד לא הרג אף אחד :)





יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

אפקט הריבאונד

משהו למחשבה...
יום חמישי היום, וזה יום הלימודים שלי.
לקראת כל יום כזה אני מכינה לעצמי חבילה (לא גדולה מדי) של מאמרים, משתדלת שיהיו באותו הנושא, ומקווה שתנחת עלי המוזה ואצליח להפיק מהם משהו שיקדם אותי קצת...

היום, לשמחתי, זה קרה...
המאמרים שקראתי היום היו בנושא אפקט הריבאונד בהתייעלות אנרגטית. כן, נשמע מפוצץ, אני יודעת, ואף מילה לא מתחברת למילה באה אחריה במשפט, אבל הנה הרעיון:

כדי לצמצם את הזיהום ואת פליטת גזי החממה פועלים בכל העולם כדי לעודד התייעלות אנרגטית.
באופן ישיר, יהיה נחמד אם תשתמשו בפחות חשמל, תשרפו פחות דלק, תקררו פחות בקיץ ותייבשו כביסה בשמש  (ממש כמו נחמיה).
באופן עקיף, כדאי לייצר את החשמל בצורה יעילה ככל האפשר, לייצר מכוניות ומכשירים חשמליים יעילים, ובאופן כללי, לעבור למשק חסכוני.

ואז, בדיוק כשהכל נראה פשוט, כמו משוואה בנעלם אחד, בא הריבאונד וטורף את הקלפים.

נגיד שעד היום שילמתם חשבון חשמל של 1000 שקלים. התייעלתם וחסכתם, ועכשיו שילמתם רק 800 שקלים. כיף, נכון?
אז עכשיו יש לנו 200 שקלים פנויים. מה נעשה בהם? עכשיו, כשחשבון החשמל קטן והכסף פנוי, אפשר להתפנק בעוד מכשיר טלוויזיה, או מחשב, או צ'ופר אחר. מכיוון שרוב הצ'ופרים שלנו צורכים אנרגיה, או צרכו אנרגיה במהלך ייצורם, יוצא שבראיה כוללת כתוצאה מהחיסכון באנרגיה אנו למעשה משתמשים ביותר אנרגיה.
אם חסכנו דלק, לאורך זמן, ושמנו קצת כסף בצד, יש מצב שנחליט לצאת, למשל, לחופשה באירופה - והופ - אנחנו על מטוס ששורף דלק (קצת יותר ממה שאנחנו שרפנו קודם באוטו הפרטי שלנו).
בעקבות הפרדוקס הזה, יש הטוענים שכל המאמצים של מקבלי ההחלטות בעולם לעודד התייעלות אנרגטית עושים בעצם פעולה הפוכה - ורק מחמירים את מצבנו.

תובנות? מהמאמרים שקראתי בעיקר ממליצים להמשיך את המחקר, לנסות להוכיח את התיאוריה, או להפריך אותה.

בכל מקרה, יש פה נקודה מעניינת למחשבה, בהיבט האישי.
איך עובד הראש שלנו? איך מנוהל הארנק שלנו? אם יש לנו כסף (או זמן) פנוי, מה אנחנו עושים איתו?
אם השתכנעתם והלכתם לקנות מקרר חדש, חסכוני יותר, מה עשיתם עם הישן (בהנחה שהוא לא התפגר...)? האם הוא ממשיך לצרוך חשמל במחסן או במרפסת, כדי שיהיה איפה לשים את הסירים בחגים?

אני ממשיכה לקרוא.
אם יהיו לי תובנות חדשות, מבטיחה לדווח :)



יום שני, 5 בדצמבר 2011

שיטוט אסוציאטיבי

קורה לי כל כך הרבה שאני מטיילת, ומגיעה לכל מיני מקומות (באינטרנט, אל דאגה) ולא מבינה בכלל איך הגעתי לשם.
היום, בשעת ארוחת צהריים, זה קרה לי, והחלטתי לשתף כי התוצאות היו מרנינות ומחויכות במיוחד.

הכל התחיל כשתמי סירקיס העלתה בפייסבוק שלה את התמונה הבאה:


כל כך משעשעת ומעוררת חיוך, ותמי, שהיא כותבת סטטוסים שאני מעריכה במיוחד, אף כתבה תחת התמונה את הסטטוס הבא, מעורר השראה בפני עצמו:

ההבנה הפשוטה - שלפני כל רגע מכונן יש רגע מכוון - מציפה אותי בשמחה והתרגשות גדולה.
כי כל רגע בחיים - גם הרגע הזה ממש - אם הוא לא מכונן הוא בוודאי מכוון.


זה מיד הוביל אותי ללחוץ על התמונה עצמה, ולהגיע למקור שממנו תמי שיתפה אותה. שם המון אנשים העירו הערות משמחות לגבי מקוריותה של התמונה, ואיזה יהלום היא לאוהבי הביטלס.

באחת ההערות מישהי כתבה שפול נועל סנדלים בתמונה, בעוד שבצילום שעל עטיפת התקליט - הוא יחף.
מיד עפתי לי לגוגל לחפש את עטיפת התקליט המקורית, מה שהוביל אותי לאתר הזה. חמוד כשלעצמו. בחלק שמדבר על עטיפת האלבום מוזכרת מצלמת רחוב אינטרנטית על מעבר החציה המדובר, אבל הלינק, לצערי לא עבד, אז עפתי לי חזרה לגוגל, כדי למצוא את האוצר הזה. אני לא יודעת שאיזו שעה יצא לכם להציץ, אבל בכמה דקות המחוייכות שאני בהיתי במצלמה, היו לפחות ארבע רביעיות של חברים שרצו לכביש, נעמדו, וחבר צילם אותם מהר מהר, לפני שעלה עליהם אוטובוס קומתיים...

מקווה שגם אתם מחייכים :)


יום שבת, 3 בדצמבר 2011

טוסטר חשמלי ומכונית חשמלית

טוב, יום ששי בבוקר, אנחנו משכימים בבית ההארחה בצרעה.
לא מאוד ממהרים וזה נחמד, ונפגשים לארוחת בוקר בחדר האוכל של בית ההארחה.
דרגה אחת מעל חדר האוכל של קיבוץ קטורה. נחמד.

האחראית על בית ההארחה מחכה לנו שם, על הבוקר, ומראה לנו איפה לשבת.
"אסור לסובב את הכפתור של הטוסטר!" היא מזהירה.

אנחנו 25 איש. חמשת הראשונים שמעו את האזהרה.
הם אמרו לחמישה שהגיעו אחריהם, שלא חשבו שהמידע מאוד חשוב, ולא העבירו אותו הלאה.
כך יצא שלפחות חמישה עשר אנשים לא ידעו שחל איסור חמור לגעת בכפתור.

שני טוסטרים, כל אחד מחמם שתי פרוסות לחם.
25 אנשים.
תעשו את החישוב.
בא מישהו שלא ידע את יוסף, והעביר את הכפתור ממספר 2 למספר 3.
ההתרחשות מכאן הייתה בלתי נמנעת כנראה. הטוסטר - שכל חייו מכוונים למספר 2 - לא ידע בדיוק מה לעשות עם הספרה החדשה שנגלתה בפניו. מרוב מאמץ - התחיל להעלות עשן.
מרוב עשן - התחילו גלאי העשן שמותקנים בדיוק מעל הטוסטר - לצפצף.
אחרי שנייה ושלוש עשיריות השנייה, התייצבה האחראית בריצה, ועל פניה פרצוף רותח (כמעט כמו הטוסטר...)
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לא לגעת בטוסטר???" היא צעקה. ("עוד פעם אחת או פעמיים, שכולם ישמעו", רציתי להגיד אבל לא העזתי). כיבתה את הצפצוף, ויצאה בהפגנתיות מחדר האוכל, תוך שהיא מסננת "אנשים מטומטמים, בחיי, לא מבינים מה שמדברים אליהם. עכשיו אני צריכה להתקשר למכבי אש!".

לא נעלבנו, ואז היא הופיעה בחזרה, מחזיקה בידה גליל גדול של מסקינגטייפ. בהפגנתיות חתכה פיסות של המסקינגטייפ, ואיבטחה את הכפתורים של שני הטוסטרים למקומם - לעולמי עולמים - אל הספרה 2. מעתה ועד עולם - מוגנים הכפתורים מפני אנשים חסרי דעת, כמונו.

אחרי שנרגענו עלינו אל האוטובוס, ויצאנו לדרך לכיוון מרכז המבקרים של better place - בגלילות.
טוב, זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת אצל שי אגסי.
בפעם הראשונה, עם פתיחת המרכז, הוא אפילו היה שם באופן אישי, ולא נאלצנו להסתפק בהולוגרמה.
גם אז, כמו עכשיו, נדהמנו מהמרכז המפואר, הבנוי בתוך מיכל אחסנה ישן  - עגול - קשה להאמין לזה כשנמצאים שם.
באים, מתפנקים בקפה, יושבים קצת על הדק בשמש. לא רע.
כשהגיע תורינו נכנסנו לראות סרט, באולם קולנוע קטן, שכולו מורכב מכיסאות כלי רכב ממוחזרים. על כל כיסא יש שלט קטן שמספר מאיזה אוטו הוציאו אותו. אני ישבתי על כיסא של מאזדה 626, שנת 2002.
הסרט מסביר, במיומנות, במקצוענות ובתקציבים של שי אגסי למה אנחנו רוצים מכונית חשמלית. אני חושבת שזה לא כל כך משנה עם איזו דעה הגעת לשם - אתה משתכנע. המרחבים הירוקים, הילדים המחייכים, זמן האיכות המשפחתי - כל אלו מתגייסים כדי להוכיח למה זה נכון. למה זה חשוב. למה זה הכרחי.


אחרי הסרט (למה שי רק בהולוגרמה? לא פייר!) יוצאים החוצה - ואז מגיעה גולת הכותרת - נהיגת ניסיון במכונית חשמלית. בפעם הקודמת היו מכוניות לדוגמה. עכשיו זה כבר הדבר האמיתי. זה באמת עומד לקרות ומיד אחרי הנהיגה אפשר להזמין מכונית חדשה (חבל שלא הבאתי פנקס צ'קים).



אז איך זה לנהוג במכונית חשמלית? בעיקר שקט. חווית הנהיגה מרגישה לי (נהגת לא מקצועית, אבל מנוסה) בדיוק כמו במכונית רגילה. מאיץ יופי, נוסע יופי, מאט יופי. שקט. כל כך שקט שכשהמכוניות האלו יעלו על הכביש יהיה צריך להוסיף להן סאונד במיוחד, כדי לשמור על בטיחות הולכי הרגל שמתבססים גם על חוש השמיעה כדי לדעת עם מגיעה מכונית או לא.

איזה סאונד כדאי לבחור? חשבתי על רקיעות רגליים של סוס. או גלגלים של עגלה. או סאונד של רכבת. מגניב, לא?

זהו. נגמר הטיול.
חזרתי הביתה אחרי יומיים וחצי עם אופקים רחבים, מצברים מלאים ותקוות מרחיקות לכת ישר לשנ"צ של יום ששי.

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

ים המלח - טייק 2

טוב, חיכיתי, אולי קצת יותר מדי, עד שישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
אם יש נושא שנוי במחלוקת, שיש לו אלף פנים וכל אחד מסתכל עליו בעיניים אחרות - הרי זה ים המלח.
מפעלי ים המלח פועלים באונה הדרומית של הים מאז 1952, עת הוקמו כחברה ממשלתית (על מיקומה של חברת האשלג, שכבר היתה שם מאז 1929!)




מפעלי ים המלח הם דוגמה לתעשייה אשר ממוקמת במקום מסויים, ללא חלופות אחרות, וברור כי לא ניתן לייצר אשלג ומגנזיום ללא חומר הגלם, שהוא אחד מאוצרות הטבע הבודדים המצויים בשטחה של מדינת ישראל.


החברה מעסיקה מספר גדול מאוד של עובדים, המתגוררים באזור שאינו מרובה אפשרויות תעסוקה, בלשון המעטה, ומהווה סוג של עוגן כלכלי באיזור.


נכנסתי לויקיפדיה (שלא תגידו שאני לא עורכת תחקירים לפני שאני כותבת), ומשם אני מביאה את הפסקה הבאה, תחת הכותרת "סוגיות שנויות במחלוקת":
  • מפעלי ים המלח קיבלו את הזיכיון הבלעדי להפקה עוד לפני גיבושו של חוק התכנון והבנייה. כתוצאה מכך, התבצעו פעולות הקמה והרחבה של המפעלים ללא כל פיקוח מקומי או כלל ארצי. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להישמע הסתייגויות, בעיקר של ארגונים סביבתיים, שביקשו לתקן את המצב כדי למנוע מצבים שבהם פיתוח המפעלים פוגע באיכות הסביבה או בגורמים שכנים אחרים. ב-1995 התקבל חוק המכפיף את הפיתוח העתידי בשטחי מפעלי ים המלח לחוק התכנון והבנייה. 
  • בדומה למפעלי ים המלח, גם אזור המלונות בחופו הדרומי של ים המלח הוא מעסיק חשוב באזור. גורמי התיירות מביעים לעתים חשש לפגיעה בהכנסתם בעקבות פעילות מפעלי ים המלח. המלונות נמצאים על חופי בריכת אידוי (המכונה "מספר 5") ומכאן ההשפעה הרבה של פעילות המפעלים על המלונות. כאמור, מובע חשש בקשר להצפת המלונות וערעור היסודות, אך עם זאת, דווקא המיקום מול הבריכות מספק מפלס מים יציב יחסית באמצעות השאיבה בניגוד לים עצמו, שמפלסו יורד בהתמדה.
  • היקף התמלוגים שמשלמים המפעלים למדינה בעבור הזכות לנצל את משאבי ים המלח זוכה לביקורת ציבורית רחבה.
  • ניצול עובדי הקבלן במפעל נחשף לציבור הרחב בסרט התיעודי זהב לבן עבודה שחורה ששודר במסגרת עובדה בשנת 2004.
  • בשנת 2011 יצאו לראשונה מפעלי ים המלח בקמפיין ציבורי, וזאת לקראת החלטה שצריכה לקבל הממשלה על אופן תפעולה הראוי של בריכת האידוי של המפעלים באגן הדרומי. עמותת אדם טבע ודין פנתה לרשות השנייה בדרישה להסיר את קמפיין בטענה שהוא מטעה את הציבור ובכך מנוגד לחוק. 

כמו בשאר המקומות בהם ביקרנו, גם במפעלי ים המלח קיבלו אותנו בסבר פנים יפות (מאוד). אירחו אותנו יונתן שטיבל, סמנכ"ל הרכש  וראש מרכז המצוינות בנושא גזי חממה ורועי וידברג, רכז טביעת רגל פחמנית של כי"ל. 
השיחה, יש לציין, נסובה סביב נושא מאמצי הפחתת הפליטות וצמצום השימוש באנרגיה במפעלים, ושם אני יכולה לומר, מידע אישי, שנעשים מאמצים רבים והחברה מובילה שינוי תפיסתי ואירגוני - ובעיקר סביבתי.




אני יודעת שיש ויכוח, אני יודעת שהקמפיין שנוי במחלוקת.
רבות דובר על מפלס ים המלח, ועבודה אחת משמעותית ומרכזית נכתבה אצלנו, במוסד נאמן.
המסקנה המרכזית היא שאין פיתרון יחיד, נכון.
הכל חשוב. הטבע, הסביבה, הפרנסה, המפעלים, המלונות, התושבים.  


מפעלי ים המלח הם חברה מובילה בתחומה בעולם. חברה שמטרתה להרוויח, ואם לא תרוויח ממילא אין לה זכות קיום.


יש עוד הרבה ללכת במסע אל הקיימות ושיווי המשקל בין התעשייה והטבע, ולא רק בים המלח (רק דוגמה לנושאים שנמצאים על סדר היום הפרטי שלי בתקופה האחרונה - התעשיות הפטרוכימיות במפרץ בחיפה, תחנות הכוח של חברת חשמל, פיתוח נמל חיפה ונחל הקישון...)


בינתיים, נתחיל לצעוד בצעדים קטנים. שלא ניפול.


ממפעלי ים המלח, נסענו צפונה כדי לקצר טווחים לקראת יום ששי בבוקר. 
לנו בלילה בבית ההארחה בקיבוץ צרעה, ליד בית שמש.
החדרים היו בינוניים, הריח מהלולים היה ממש מחוץ לחלון, על הבוקר נערו החמורים - אבל הי - החברה הייתה נעימה :)