מי שעוקב אחרי הפייסבוק שלי או הבלוג שלי בטח כבר נתקל בעבר בהרפתקאות הריצה שלי.
אני רצה בבוקר, משתדלת יום כן - יום לא, והטלפון החכם שלי עוקב אחר המסלול שלי ומחשב את מהירותי.
לאחרונה הגעתי לתובנה, שאני חייבת להודות שלא היתה ברורה לי כשרק התחלתי בריצה.
זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו משחק מילים, אבל יש לזה משמעות רבה - לריצה שלי, ובאופן כללי לחיים.
רק על עצמי לספר ידעתי, אבל גם די הרבה אנשים סביבי סובלים מאותה בעיה כמו שלי. אולי זו תופעה של דור ה- X או דור ה- Y, או אות כלשהי אחרת.
לא משנה איפה אני, תמיד אפזול למעלה. תמיד אשאל את עצמי מה השלב הבא.
בזמן התיכון - פינטזתי על הצבא
בזמן הצבא - דימיינתי איך אני הולכת לטכניון
בזמן הטכניון - ראיתי את עצמי מרחיבה משפחה
תוך כדי הנקה של ביתי השניה, כבר כתבתי בראש את התיזה של התואר השני
עבודה, ילדים, בית, הישגים, עוד ילדה, עוד עבודה, בית חדש, אוטו, נסיעה, עבודה חדשה...
אני בטוחה שבאופן מסויים אני מתארת עכשיו גם את החיים שלכם.
רצים.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרוץ שאנחנו לא מרימים עיניים ונהנים מהדרך.
ככה התחלתי לרוץ.
בהתחלה בחלקים, כל הזמן עסוקה בלשפר את ההישגים שלי, להאריך את משך זמן הריצה, להצליח לעשות יותר בפעם הבאה.
כל כך עסוקה בהשוואות בין הריצה הקודמת לריצה הבאה, עד שלא הספקתי ליהנות מהריצה עצמה.
בוקר אחד, כשרצתי, והיה לי נורא קשה - עשיתי משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה - ויתרתי לעצמי. עברתי להליכה, קיצרתי קצת את המסלול, וחזרתי הביתה אחרי שניים וחצי קילומטר במקום ארבעה.
אגלה לכם בסוד שהשמיים לא נפלו.
זה היה לא רע, למרבה ההפתעה.
ואז זה היכה בי.
אני לא מתאמנת כדי לרוץ יותר רחוק או יותר מהר.
לשם שינוי הפעם אני רצה פשוט כדי לרוץ.
להרגיש יותר טוב, לשמור על המשקל (ואם אני אסתום את הפה אולי גם להוריד משקל...), לנצל חצי שעה של בוקר למשהו טוב לעצמי. אין לי שאיפות להשתפר בזה, אלא פשוט להמשיך לעשות את זה.
זה טוב בדיוק ככה, כמו שזה.
הלוואי והייתי יכולה להעביר את התחושה הזו לעוד כמה דברים בחיים.
לא לכולם, כמובן, כי אם אין לנו שאיפות אנחנו לא מגיעים לשום מקום,
אבל בהחלט יש דברים שבהם הכמיהה לשלמות שלעולם אינה מושגת מקשה על החיים עד מאוד.
נכון להיום - אני מתבוננת סביבי וחייבת לציין בסיפוק שבמרבית התחומים אני נמצאת היום במקום טוב.
כל מה שנותר הוא להאט רגע, ולזכור להנות מהדרך.
תרימו עיניים, תאמינו לי, יש מה לראות :)
אני רצה בבוקר, משתדלת יום כן - יום לא, והטלפון החכם שלי עוקב אחר המסלול שלי ומחשב את מהירותי.
לאחרונה הגעתי לתובנה, שאני חייבת להודות שלא היתה ברורה לי כשרק התחלתי בריצה.
אני רצה כדי להתאמן, ולא מתאמנת כדי לרוץ.
רק על עצמי לספר ידעתי, אבל גם די הרבה אנשים סביבי סובלים מאותה בעיה כמו שלי. אולי זו תופעה של דור ה- X או דור ה- Y, או אות כלשהי אחרת.
לא משנה איפה אני, תמיד אפזול למעלה. תמיד אשאל את עצמי מה השלב הבא.
בזמן התיכון - פינטזתי על הצבא
בזמן הצבא - דימיינתי איך אני הולכת לטכניון
בזמן הטכניון - ראיתי את עצמי מרחיבה משפחה
תוך כדי הנקה של ביתי השניה, כבר כתבתי בראש את התיזה של התואר השני
עבודה, ילדים, בית, הישגים, עוד ילדה, עוד עבודה, בית חדש, אוטו, נסיעה, עבודה חדשה...
אני בטוחה שבאופן מסויים אני מתארת עכשיו גם את החיים שלכם.
רצים.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרוץ שאנחנו לא מרימים עיניים ונהנים מהדרך.
ככה התחלתי לרוץ.
בהתחלה בחלקים, כל הזמן עסוקה בלשפר את ההישגים שלי, להאריך את משך זמן הריצה, להצליח לעשות יותר בפעם הבאה.
כל כך עסוקה בהשוואות בין הריצה הקודמת לריצה הבאה, עד שלא הספקתי ליהנות מהריצה עצמה.
בוקר אחד, כשרצתי, והיה לי נורא קשה - עשיתי משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה - ויתרתי לעצמי. עברתי להליכה, קיצרתי קצת את המסלול, וחזרתי הביתה אחרי שניים וחצי קילומטר במקום ארבעה.
אגלה לכם בסוד שהשמיים לא נפלו.
זה היה לא רע, למרבה ההפתעה.
ואז זה היכה בי.
אני לא מתאמנת כדי לרוץ יותר רחוק או יותר מהר.
לשם שינוי הפעם אני רצה פשוט כדי לרוץ.
להרגיש יותר טוב, לשמור על המשקל (ואם אני אסתום את הפה אולי גם להוריד משקל...), לנצל חצי שעה של בוקר למשהו טוב לעצמי. אין לי שאיפות להשתפר בזה, אלא פשוט להמשיך לעשות את זה.
זה טוב בדיוק ככה, כמו שזה.
הלוואי והייתי יכולה להעביר את התחושה הזו לעוד כמה דברים בחיים.
לא לכולם, כמובן, כי אם אין לנו שאיפות אנחנו לא מגיעים לשום מקום,
אבל בהחלט יש דברים שבהם הכמיהה לשלמות שלעולם אינה מושגת מקשה על החיים עד מאוד.
נכון להיום - אני מתבוננת סביבי וחייבת לציין בסיפוק שבמרבית התחומים אני נמצאת היום במקום טוב.
כל מה שנותר הוא להאט רגע, ולזכור להנות מהדרך.
תרימו עיניים, תאמינו לי, יש מה לראות :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה