חפש בבלוג זה

יום ראשון, 1 באפריל 2018

בא לי בית מלון בקופנגן

איך נתאר את קופנגן?
כדי להגיע מקוסמוי לקופנגן צריך לקחת מעבורת. אל המעבורת צריך להגיע במונית טנדר פתוחה, עם כל התיקים והמזוודות. לקנות כרטיסים, לחכות בחוץ מתחת לעץ שמדי פעם נופלים ממנו פירות די גדולים, ואז, כשהכרוז מודיע, עולים למעבורת.
לא מספיק שצפוף, יש כאלו שבאו עם חד קרן מנופח!

כמה מאות אנשים, להערכתי, נדחסים לתוך מעבורת שיש לה כמה  סיפונים, ובעיקר - מזגן שלא עובד.
12 וחצי בצהרים, חום ולחות של דרום תאילנד, ובקושי מקום ישיבה יש בנמצא. מזל שמדובר בנסיעה של כחצי שעה. הגענו סחוטים, תרתי משמע, להסעה של המלון - שהיא, כמו שניתן לתאר - טנדר פתוח עם כל התיקים והמזוודות.

קשה לתאר במדויק את ההבדל בין קוסמוי לקופנגן. אני חושבת שלפחות בתחושה שלי, אם בקוסמוי יש  אנרגיה של בילויים, בקופנגן - או לפחות בזו שאנחנו חווינו - יש אנרגיה של, ובכן - של חוסר אנרגיה. בעיקר של שאנטי.
המלון שלנו נמצא בצד הצפון מערבי של האי ובכל הנסיעה לשם כל מה שראינו זה כפרים עם דוכנים, ואנשים על אופנועים. כולם על אופנועים.

בגדול, התחושה שלי היא שכל האי מלא אנשים שנטשו את החולצה המכופתרת ונעלי העקב לטובת שארוואל ומשהו קטן לעשן.
צעירים, מבוגרים, משפחות, זוגות - כולם יושבים בבית קפה, או מסעדה  או על הטוסטוס לאנשהו.
בכל אופן הגענו למלון, מיוזעים ומותשים, והתקבלנו במיץ קר ומגבות לחות מהמקרר.
הובילו אותנו לחדרים שלנו - ששוב, בתמונות נראו מבטיחים - אבל לא ממש ידענו למה לצפות - ליתר דיוק - חששנו לצפות.
והנה - הפתעה נעימה!  חדרים חדשים, מעוצבים ומצוחצחים - מרווחים ובעיקר - ממזוגים למשעי.



הגענו - וישר לבריכה, כמובן. לפחות הפעם הכל פחות או יותר במפלס אחד - וכל העניין נראה קצת כמו קיבוץ עם שבילים בין הבתים.
במלון יש מסעדה, ובמסעדה עובד סבא תאילנדי שלא נראה שמבין מילה אנגלית, או לפחות לא מדבר באנגלית. מכיוון שכבר היה צהרים וכוח לצאת לחפש אוכל לא היה לנו - התיישבנו אצלו במסעדה - הזמנו משהו לאכול - עניין של 40 דקות בערך עד שהגיעו המנות. הוחלט שמעתה נאכל בחוץ - וכמו שהסבירו לנו - הולכים ישר בכביש שיוצא מהמלון - ומגיעים לכפר.
את ההחלטה שלנו לאכול בחוץ חיזקה העובדה שכמה דקות אחר כך, הסתבר שיש לנו סתימה בשירותים בחדר. ביקשתי עזרה מהבנות בקבלה, ומי בא עם הפומפה?  הסבא מהמסעדה. האטרקטיביות של הבישולים שלו הלכה ופחתה מרגע לרגע...

לגבי ההליכה לכפר - אכן, הולכים ישר, וגם לא מדובר בהליכה ארוכה מדי אבל שני דברים שכחו להזכיר -
1. הטמפרטורה והלחות
2. הדרך עוברת דרך מקדש של נזירים, שמסתובבים על הכביש כל היום (ומסתבר שגם בלילה) ומשננים פסוקים (אין לי מושג מאיזה ספר)

מבחר תמונות מהדרך מהמלון לכפר

בכל אופן, באווירה הזו אנחנו שוהים שלושה ימים, נכנסים לאט לאט לקצב של האי (כאמור - איטי מאד).
 בודקים את החופים, טובלים קצת בבריכה, לפעמים אפילו בוחרים להישאר בחדר. חופש.
הצלחנו במשימה המשעותית היחידה שהיתה לנו - וזה למצוא לבנות מקום לקליעת צמות בכל הראש. כל השאר זה בונוס. למעשה היה שם בונוס גדול - פגשנו חזירה ענקית (שאחר כל הסתבר שקוראים לה דוקדיק, והיא סלב מקומי בפני עצמה).

חוף, צמות ודוקדיק.

עוד משהו שעשינו זה לבקר במתחם הצ'אלנג' שהוא סוג של ווייפ אאוט, והילדים היו מרוצים מאד.



מבחינת אוכל - יש פה רק מסעדות מקומית - וזה אומר לאתגר את מאותגרי האוכל שבינינו. מצאנו אחת על הרחוב הראשי של הכפר - שהייתה יחסית יותר מסודרת מדוכנים הקטנים המפוזרים - קוראים לה good time, ושם אכלנו - פעמיים - כולל בליל הסדר, ארוחה "חגיגית".
לסיום שלושה ימים באי - מגיעה האטרקציה המרכזית (והיחידה מבחינתנו) מסיבת הפול מון. כשהזמנו את החופשה ותכננו את המסלול, לא לקחנו בחשבון את נושא המסיבה. אחרי שסגרנו טיסות ומלונות נכנסנו לקרוא  קצת על התכנון  - וגילינו שבערב האחרון שלנו כאן - מתקיימת המסיבה החודשית. ואם כבר הבנאדם מגיע לחופשה בקופנגן ויש מסיבה - מה לא נלך?
אז הנה הערב הגיע - אפילו נחנו בצהרים כדי שיהיה לנו כוח לחגוג.
התארגנו והזמנו הסעה במחיר מופקע מהמלון עד למסיבה, שמתקיימת בשפיץ הדרומי של האי.
יצאנו בטנדר - 10 אנשים (אנחנו ועוד זוג שנדחס איתנו לטנדר). המונית התחילה לנסוע, ואחרי משהו כמו רבע שעה נעצרה והנהג הסביר לנו באנגלית שבורה שאנחנו מחליפים מונית - עוברים לרכב אחר. לא ברור למה ומה בדיוק קרה. מכיוון שאין את מי לשאול לא שאלנו שאלות, ועלינו על המונית השניה, שהמשיכה בנסיעה דרומה, ואז עצרה לתדלק. עם כולנו בתוכה.
אחרי נסיעה של משהו כמו חצי שעה הגענו לאזור המסיבה.
קודם כל, כבר בדרך לשם הבנו שאנחנו כבר שלושה ימים תקועים בצפון האי כשכל החיים של האי כנראה מתרכזים בחלק הדרומי שלו.
אז מה הולך במסיבה? קודם כל, כל האזור שמוביל לחוף הים, שבו מתקיימת המסיבה - הוא סוג של חימום והכנה לקראת מה שעוד מעט יגיע. כל הרחוב מלא בעמדות לציורי גוף בצבעים שזוהרים באור UV, החל מכאלו שמציירים עליך לפי קטלוג של ציורים, ועד עמדות עם צבעים ומיכחולים של "עשה זאת בעצמך" ו"קשקש על חברך".
חוץ מזה, מוכרים לאורך הרחוב ערכות השתכרות לחוגג הלא נוהג - דלי (פלסטיק, כזה של משחקים בחול) ובתוכו פחית משקה כלשהו, ובקבוק של משקה חריף. אני לא מבינה בזה כלום אבל כנראה שמדובר בשילובים מקובלים, כשהרעיון הוא לשפוך את המשקאות יחד לדלי, ולשתות ישירות ממנו (עם קש, מצורף לערכה). למעשה כל הערב כולם מסתובבים על החוף עם דלי ביד.
אחרי שגמרת להצטבע, לתדלק, ולקנות מיני זוהרים - אתה מגיע סוף סוף לכניסה למסיבה. משלם ומצטייד בצמיד, וקדימה - לחגיגה. עמדות דיג'יי שונות לאורך החוף, דוכני אוכל (לא להיט), תידלוק משקאות למי שנגמר הדלי, כתובות אש ועוד מיני תאורה, בעיקר UV. על החוף אלפי אנשים ברמות שונות של הכרה, וכמובן ריח חזק של מיני עישונים..
אנחנו היינו שם רק עד 11 בערך (ילדים, וזה...)
לא בדיוק הבילוי הקלאסי שלנו - אבל בהחלט חוויה של פעם בחיים!


הדרך חזור היתה עוד יותר הזויה מהדרך הלוך. תפסנו שם מונית, סגרנו מחיר, נסענו באוטו דחוס כמו הגיהינום. שוב נעצרנו באמצע הדרך והעבירו אותנו למונית אחרת. הנהג, מסתבר, לא בדיוק ידע לאן אנחנו נובעים ואיפה נמצא המלון שלנו, ומצאנו את עצמינו בחצות הלילה מנווטים את הדרך למלון עם נהג שלא יודע לאן לנסוע, וכמובן, איך לא, לא מבין אנגלית.

בדרך נס הגענו, והלכנו לישון כי למחרת כבר היינו צריכים לצאת ממש מוקדם בבוקר למעבורת, מחכה לנו טיסה מקוסמוי לבנגקוק.
בבוקר כשהגענו לרציף של המעבורת, היו שם המון חבר'ה זרוקים שהגיעו ישר מהמסיבה, צבועים בגואש זוהר, שפוכים ומלאים בחול, כפי שניתן לצפות.
וזהו. זו היתה חויית האיים שלנו אנחנו נוסעים מכאן אל העיר הגדולה, למערכה השלישית של החופשה שלנו.

אין תגובות:

פרסום תגובה