טוב, הנה זה בא.
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה בראשי כבר שבועות, מחכה שיגיע היום שלו, כותבת אותו בחלקים בראש ועל המחשב.
פעם לפני שנים רבות (18 כמעט, ליתר דיוק), הייתי מהנדסת צעירה עם אפס ניסיון, ועם תינוקת קטנה.
חיפשתי עבודה, לא ידעתי בדיוק איזו, רק ידעתי שמהנדסת כימיה אני לא רוצה להיות.
כמעט בטעות הגעתי לראיון עבודה במעבדה אחת, בטכניון, וככה קיבלתי גם עבודה וגם משפחה.
פרופסור אחד - אדם מופלא ששיכנע אותי שאצלו במעבדה אני רוצה לעבוד למרות שזה לא בדיוק קסם לי ברגע הראשון;
מנהלת מעבדה אחת - שהתייחסה אלי כמו הבת שלה ורק אחרי חודשיים בערך גילינו במיקרה שהיא הייתה עם אמא שלי באותו החדר בגרעין של בני עקיבא, ובעצם הכירה אותי כשנולדתי;
ודוקטורנטית אחת, אופירה - שהיו לה שלושה ילדים קטנים ושני תארים ועבודה ולימודים ואני כל הזמן חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך היא עושה את זה, ושכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה...
הימים עברו, ותקציבים הלכו ובאו, ואחר כך עשיתי תואר שני במעבדה ליד ועזבתי את הטכניון והמשכתי הלאה ונולדו לי עוד ילדים או כמו שמאיר שלו אומר "והקיץ קץ, והאביב אבב", אבל משפחה לא בוחרים וכל השנים האלו נשארנו בקשר, אנחנו ועוד כמה סטודנטים שעברו במשפחה הזו על הדרך, ונשארו.
אחרי כמה שנים של הרפתקאות וזיג זג, הלכתי לחפש את עצמי שוב, וביקשתי מאופירה לפגוש אותי לפגישת יעוץ. חשבתי על דוקטורט, או על עבודה במחקר, אבל לא באמת ידעתי מה אני מחפשת, וחשבתי שעם הניסיון שלה אולי אקבל עצה טובה.
כשהתקשרתי לקבוע פגישה, היא אמרה לי "אין לי זמן, אני נורא עסוקה, בואי נקבע ליום ראשון בעוד שלושה שבועות בשעה 16:00". קצת נעלבתי, אבל זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות ביום ראשון בעוד שלושה שבועות אז חיכיתי בסבלנות.
התייצבתי אחרי שלושה שבועות, אחרי שהפכתי בראשי שעות מה בעצם אני רוצה להגיד, ואיך להצליח להגיד את זה בלי לבכות מרוב יאוש, אבל איך שהתיישבתי והתחלתי לגמגם היא פשוט אמרה בחיוך: "תקשיבי, הסיפורים שלך לא ממש מעניינים אותי. אני צריכה עוזרת מחקר, רוצה לבוא? מתי את מתחילה?"
וככה חזרתי.
זה היה לפני חמש שנים.
חמש שנים מופלאות שבהן למדתי המון, צמחתי, הגעתי לכמה ההחלטות חשובות והבנתי עוד דבר או שניים על עצמי. אופירה הדוקטורנטית היא מאז כבר פרופסור, והיא הבוסית שלי בעבודה, והמנחה שלי בתזה, אבל דבר אחד לא השתנה. גם היום אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה.
בשנה הבאה, שזה ממש אחרי החגים, אני עוזבת את העבודה שלי, ויוצאת לדרך חדשה.
התלבטתי המון, התביישתי, שיקשקתי, קיוויתי, החלטתי.
העבודה החדשה שלי תאפשר לי להשקיע עוד זמן בלימודים, ולהתקדם עם המאמרים שאני צריכה לכתוב, ומחקר שאני צריכה לערוך.
בעבודה החדשה שלי אני אהיה אדון לזמן של עצמי, ואצטרך לנצל אותו ביעילות ובקפידה.
כשאני חושבת על הניסיון שצברתי, אני חושבת שאני עושה את המעשה הנכון ומוסיפה לעצמי עוד ניסיון, במשהו קצת שונה, שיעזור לי לבנות את עצמי עוד קצת בעתיד.
אצלי תמיד ראש השנה בא יחד עם יום ההולדת שלי, אז חשבון הנפש וההחלטות לקראת השנה החדשה הם כל שנה חזקים במיוחד.
השנה יש לי שנה של התחלה חדשה, ופרידה מהמוכר והאהוב,
ברגשות מעורבים מאוד.
קצת כמו ילד שצריך לדעת לשחרר את אמא ולצאת לדרך, עם כל המטען והכלים שניתנו לו בבית.
אני אסירת תודה על כל מה שהיה,
ועל זה שהאמא המסויימת הזו גם יודעת לשחרר ולפרגן.
מאחלת לעצמי בהצלחה, ושכל מה שאני מקווה אכן יתגשם,
ושאולי, מתי שהוא, אני אהיה גדולה סופסוף, ואהיה טל (שזה כמו אופירה, רק אחר :))
אני מסתובבת סביב הפוסט הזה בראשי כבר שבועות, מחכה שיגיע היום שלו, כותבת אותו בחלקים בראש ועל המחשב.
פעם לפני שנים רבות (18 כמעט, ליתר דיוק), הייתי מהנדסת צעירה עם אפס ניסיון, ועם תינוקת קטנה.
חיפשתי עבודה, לא ידעתי בדיוק איזו, רק ידעתי שמהנדסת כימיה אני לא רוצה להיות.
כמעט בטעות הגעתי לראיון עבודה במעבדה אחת, בטכניון, וככה קיבלתי גם עבודה וגם משפחה.
פרופסור אחד - אדם מופלא ששיכנע אותי שאצלו במעבדה אני רוצה לעבוד למרות שזה לא בדיוק קסם לי ברגע הראשון;
מנהלת מעבדה אחת - שהתייחסה אלי כמו הבת שלה ורק אחרי חודשיים בערך גילינו במיקרה שהיא הייתה עם אמא שלי באותו החדר בגרעין של בני עקיבא, ובעצם הכירה אותי כשנולדתי;
ודוקטורנטית אחת, אופירה - שהיו לה שלושה ילדים קטנים ושני תארים ועבודה ולימודים ואני כל הזמן חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך היא עושה את זה, ושכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה...
הימים עברו, ותקציבים הלכו ובאו, ואחר כך עשיתי תואר שני במעבדה ליד ועזבתי את הטכניון והמשכתי הלאה ונולדו לי עוד ילדים או כמו שמאיר שלו אומר "והקיץ קץ, והאביב אבב", אבל משפחה לא בוחרים וכל השנים האלו נשארנו בקשר, אנחנו ועוד כמה סטודנטים שעברו במשפחה הזו על הדרך, ונשארו.
אחרי כמה שנים של הרפתקאות וזיג זג, הלכתי לחפש את עצמי שוב, וביקשתי מאופירה לפגוש אותי לפגישת יעוץ. חשבתי על דוקטורט, או על עבודה במחקר, אבל לא באמת ידעתי מה אני מחפשת, וחשבתי שעם הניסיון שלה אולי אקבל עצה טובה.
כשהתקשרתי לקבוע פגישה, היא אמרה לי "אין לי זמן, אני נורא עסוקה, בואי נקבע ליום ראשון בעוד שלושה שבועות בשעה 16:00". קצת נעלבתי, אבל זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות ביום ראשון בעוד שלושה שבועות אז חיכיתי בסבלנות.
התייצבתי אחרי שלושה שבועות, אחרי שהפכתי בראשי שעות מה בעצם אני רוצה להגיד, ואיך להצליח להגיד את זה בלי לבכות מרוב יאוש, אבל איך שהתיישבתי והתחלתי לגמגם היא פשוט אמרה בחיוך: "תקשיבי, הסיפורים שלך לא ממש מעניינים אותי. אני צריכה עוזרת מחקר, רוצה לבוא? מתי את מתחילה?"
וככה חזרתי.
זה היה לפני חמש שנים.
חמש שנים מופלאות שבהן למדתי המון, צמחתי, הגעתי לכמה ההחלטות חשובות והבנתי עוד דבר או שניים על עצמי. אופירה הדוקטורנטית היא מאז כבר פרופסור, והיא הבוסית שלי בעבודה, והמנחה שלי בתזה, אבל דבר אחד לא השתנה. גם היום אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות אופירה.
בשנה הבאה, שזה ממש אחרי החגים, אני עוזבת את העבודה שלי, ויוצאת לדרך חדשה.
התלבטתי המון, התביישתי, שיקשקתי, קיוויתי, החלטתי.
העבודה החדשה שלי תאפשר לי להשקיע עוד זמן בלימודים, ולהתקדם עם המאמרים שאני צריכה לכתוב, ומחקר שאני צריכה לערוך.
בעבודה החדשה שלי אני אהיה אדון לזמן של עצמי, ואצטרך לנצל אותו ביעילות ובקפידה.
כשאני חושבת על הניסיון שצברתי, אני חושבת שאני עושה את המעשה הנכון ומוסיפה לעצמי עוד ניסיון, במשהו קצת שונה, שיעזור לי לבנות את עצמי עוד קצת בעתיד.
אצלי תמיד ראש השנה בא יחד עם יום ההולדת שלי, אז חשבון הנפש וההחלטות לקראת השנה החדשה הם כל שנה חזקים במיוחד.
השנה יש לי שנה של התחלה חדשה, ופרידה מהמוכר והאהוב,
ברגשות מעורבים מאוד.
קצת כמו ילד שצריך לדעת לשחרר את אמא ולצאת לדרך, עם כל המטען והכלים שניתנו לו בבית.
אני אסירת תודה על כל מה שהיה,
ועל זה שהאמא המסויימת הזו גם יודעת לשחרר ולפרגן.
מאחלת לעצמי בהצלחה, ושכל מה שאני מקווה אכן יתגשם,
ושאולי, מתי שהוא, אני אהיה גדולה סופסוף, ואהיה טל (שזה כמו אופירה, רק אחר :))
הפוסט הזה מדגדג לי את כל נימי האמפתיה וההזדהות. שתהיה לך דרך צלחה מעשירה ומצמיחה כי זה נשמע שלפעמים כל מה שצריך זה קונכיה מחבקת תומכת ומזינה כדי שבזמן הנכון (שהוא כעת ) אפשר לצאת ממנה בשיא ההדר והיכולת
השבמחק