זכרונותי כמיילדת...

השנה - 2006.
החודש - יולי.
מזג האויר - סוער. מלחמה. טילים על חיפה ואזעקות בצפון. אני עם ארבעה ילדים (מעין בת 5 חודשים), לוקחת את עצמי, את הילדים והכלבה (וגם את הבעל, כמובן) ועוזבת את הארנבים אצל השכנים. נוסעת לאחותי באזור המרכז.
בימים ההם הצפון היה נטוש - והמרכז - חגג. מעולם לא היה לילדים שלי חופש גדול כל כך עמוס בפעילויות, משופע בזמן איכות עם ההורים ועם המשפחה המורחבת.
והבית של אחותי? כל העמדות תפוסות. אנחנו והילדים למטה - במרתף. ההורים שלי - בחדר ליד. ואם הרגיש לנו קצת מאוורר או ריק - תוך יום נחתו גם חברים מהקריות.
ילדה בת 3, ואמא בחודש תשיעי. הם גרים במוצקין ברב קומות - ממש לא לעניין להישאר בבית.
טיילנו, צחקנו, עשינו כיף חיים.
בשלב מסויים לבעלים שלנו לא היתה ברירה והם היו חייבים לחזור לצפון (מישהו צריך להתפרנס, לא?), ואנחנו נשארנו בקומונה.

27.7.2006

הבעלים נסעו לעבודה, בצפון הלוחם, ואנחנו נשארנו.
החום והלחות השאירו אותנו בבית, עושים את הכלום שעשינו כל השבועות האחרונים...

צהריים וכולם הולכים לנוח (חופש, או לא חופש?).
אחר הצהריים, אנחנו על כוס קפה בגינה, מגיעה ההריונית ממנוחת הצהריים בפרצוף חיוור.
אני שואלת מה קרה, והיא עונה לי "לא, זה כלום, קצת לוחץ לי ויש לי קצת סחרחורת..." ומתיישבת על הכסא, לא מצליחה לזוז.
אני מביאה לה כוס מים, ושואלת אם היא רוצה ללכת לבית חולים.
"מה פתאום!" היא עונה בביטחון. "יש עוד  מלא זמן, ובכלל אני לא הולכת לשום מקום בלי בעלי"
אני מעיפה אליה עוד מבט וקולטת אותה מציצה על השעון.
"כמה זמן?" אני שואלת
"5 דקות" היא עונה, ושתינו מבינות שאין ברירה.
אמא שלי מיד מתנדבת לשמור על הילדה שלה, ועל הילדים שלי, ועל הבן של אחותי, והיא עולה להביא את התיק.
אני לוקחת את המפתחות של האוטו, ומברכת את אחותי ובעלה על שהחליטו לבנות את ביתם במרחק שני רמזורים מתל השומר.
בדרך לדלת היא עוד ממלמלת "אני לא יכולה בלי בעלי... חייבים לחכות לו"
ואני אומרת "לאוטו! עכשיו! תתקשרי מהדרך!!"

הדרך, להזכירכם, לוקחת בדיוק חמש דקות, במהלכן אני קולטת אותה מחזיקה את ידיות הדלת שלי, במה שאני מזהה מיד כצירי לחץ (הי, אני חמישה חודשים אחרי לידה. been there, done that )
היא מתקשרת לבעלה ומתארת את המצב: "תצא עכשיו, אני מחכה לך"

אני מצליבה מבט הצידה, וכל מה שיש לי להגיד זה:
"אם את יולדת לי באוטו - בעלי הורג אותנו"

הגענו לבית החולים, מגרש החניה מלא, אני מורידה אותה מול הדלת של יולדות ושולחת אותה להירשם. אני כבר באה.
פיית החניה מארגנת לי מקום חניה סביר, ואני רצה לקבלה של יולדות - שם כבר אין אף אחת. האחות מוסרת לי שזו שנכנסה זה עתה כבר בפנים, מחוברת למוניטור.

אני נכנסת לחדר המוניטור, היולדת הג'ינג'ית שוכבת, חיוורת עד מאוד, והמוניטור לא משמיע שום צליל.
"אני מרגישה שאני תכף יולדת" היא אומרת לי.
אני רצה החוצה, לחפש אחות.
כולן עסוקות, וכרגע היו אצלה. עוד מעט יבואו.
צדיקה אחת הצלחתי למצוא, שהיתה מוכנה להתלוות אלי, היא מורידה את השמיכה, ממששת מעט - ו..."מה זה? הראש כמעט בחוץ!!"
מיד מגלגלים אותה לחדר לידה על כסא גלגלים, הופ למיטה, וקדימה, ללחוץ.
בלהט ההורמונים קיבלתי עלי את תפקיד הבעל, ואני מחזיקה את הרגליים שלה - מוצאת את עצמי פתאום בצד הלא נכון של הלידה. כאילו מביטה על עצמי מהצד. חוויה חוץ גופית.
ארבע לחיצות והזערורית בחוץ.

...

בזמן ששוקלים ובודקים ואורזים את הגוזלית, אנחנו מתקשרות לאבא הטרי.
"חכו לי! אני בנתניה!" הוא צועק. ואני אומרת "מזל טוב אבא, אל תיסע מהר. אף אחד לא יולד לך באוטו..."

בלי ששמתי לב הלבישו לי צמיד זיהוי על היד, ושמו בזרועותי את החבילה הארוזה.
"קחי אותה לחדר תינוקות"
ואני, צייתנית ומלאת גאווה אבהית, הולכת במסדרון עם התינוקת בידי. מסובבת ראשים אני, בחיי. בכל זאת, אבא כמוני לא רואים כל יום (טוב, אולי כל יומיים)...
חיכיתי עד שהאבא האמיתי הגיע, מאוכזב ומאושר גם יחד, והענקתי לו את הצמיד.

התקשרתי להודיע לאמא שלי ולאחותי שהיא ילדה - והן לא האמינו לי. בחיי, אולי חצי שעה מהרגע שיצאנו מהבית - וזהו. סוף של הריון והתחלה של חיים.


אני חייבת תודה רבה לאחת, אילנה, אמא של ענבר, על שהעניקה לי את ההזדמנות החד פעמית לחוות לידה מהצד השני.
ותודה לאחותי, על הקמת הקומונה הזמנית לפליטי הצפון. מקווים לא לבוא שוב בנסיבות דומות בקיץ הבא (אם כי יש לי תחושה שאולי נצטרך כולנו להרחיק קצת יותר...)