בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
ולא הכנתי שיעורים.
פיקסמן מזיע, רמז לי לבוא,
הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים.
"הפעמון כבר מצלצל" אמרתי לו
"שיצלצל" הוא אמר
"אין בכלל ממה לפחד
הכל כבר עבר,
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זה לא הפעמון שלנו,
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב" אמרתי לו
"וזה חלום כל כך מוזר"
"תתעורר" אמר לי פיקסמן -
"זמנך עבר"...
ואז הבנתי שאני לא חולמת, זו באמת מסיבת סיום תיכון, אבל היא לא שלי.
הבת הבכורה שלי,
הראשונה,
זו שרק אתמול נולדה,
זו שלימדה אותי כמה מוזר ומדהים וקשה ומתגמל זה להיות אמא,
זו שהיתה הכי שקטה אבל הכי יפה בכיתה א',
ואז הכי חמודה והכי יפה בכתה ו',
ואז הכי מבולבלת והכי יפה בחטיבה,
ואז הכי מושלמת והכי יפה בתיכון -
עומדת עכשיו כאן לפני, בשמלה, ונעלי עקב, וחיוך שובה לב
עם החברות הכי טובות, והגדוד מהצופים, והחבר הכי נפלא,
ומסיימת תיכון.
זה החזיר אותי מיד 25 שנה אחורה, למסיבת הסיום של ביה"ס שלי, עם המחזמר המצחיק לפי המוזיקה של גריז,
וקטעי הריקודים ודיקלומי המעבר,
ותעודות הסיום,
 |
| בשמלה, כבר מוכנה להופעה - ואז קראו לי לבמה (1987) |
ותעודות ההצטינות,
 |
| מחזור מ', אורט קרית מוצקין (1987) |
וההתרגשות של ההורים שלי,
וזר הפרחים הענק שקיבלתי אחרי שזה נגמר...
 |
| זר בלונים - גרסת 2012 |
ואני, בניגוד אליה, זוכרת גם את כל מה שבא אחר כך -
ההמתנה הארוכה לגיוס (גם היא צעירה, זה מחכה לה גם), והתחושה המוזרה של להיות פתאום מבוגר, והריקנות שנשארת כשכולם הולכים לבית הספר בסוף החופש הגדול ורק את בבית, בלי שום דבר מוגדר...
אני זוכרת שבכיתי, אבל הייתי מאושרת.
כי בשביל להיוולד מחדש כמבוגר אתה צריך לעבור איזו מיני-דרך-ייסורים, לשחרר ולהשתחרר, להתמרד טיפה ולצמוח, ואז לחזור - שלם עם עצמך ומפוייס.
ברוכה הבאה לעולם המבוגרים, ילדה שלי.
אני אסכם לך את זה בראשי פרקים, כמו את החיים:
בגדול - מותר כאן אלכוהול, אבל צריך להתפרנס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה