חפש בבלוג זה

יום חמישי, 5 ביולי 2012

אמא של צופיפניקים :)

אז מה כבר צריך בשביל להרחיב לב של אמא?
להסתכל על הילדים שלך מהצד, ולדעת שעשית עבודה טובה.

כשהייתי נערה לא הלכתי לתנועת נוער. טוב זה לא כל כך מדויק. בהתחלה הלכתי לנוער העובד, כי המדריך היה חתיך. אחר כך רבתי עם הילדים בכיתה שלי ובשביל לעצבן אותם הלכתי למחנות העולים עם הכיתה המקבילה. בכל מקרה, זה לא ממש תפס, וממילא הייתי עסוקה בריקודים וחוגים אחרים.

הילדים שלי, לעומת זאת, הולכים לצופים. שבט אלון בקרית טבעון מונה למעלה מ- 400 חניכים, שזה מספר ענק בישוב כמו שלנו, והוא גדול יותר מכל אחד מבתי הספר היסודיים ביישוב.
כל שנה בקיץ מגיע ארוע השיא של השנה, הוא הצפונבורי, שבו הילדים יוצאים לשטח (השנה זה ביער עופר) מזיעים את עצמם לדעת, צובעים את עצמם בגואש ומתמלאים בגאוות יחידה.

אני חושבת שאפשר לחלק את החוויה הזו לשתיים - האחת עבור הילדים הצעירים יותר, שמגיעים למחנה לכמה לילות (על פי הגיל) ומעבירים שם את הזמן בעיקר בלהעריץ את הגדולים. יש פעולות, יש משימות, יש הרבה סתלבט ואני מניחה שגם לא מעט מריבות, ובעיקר יש הרגשה של "אני גדול, אני מתמודד, אני מצליח לשרוד לבד בשטח". לפחות אצל הבן הצעיר שלי זה ככה.

מפת המחנה (צילום: איתמר עוקב)

החוויה השניה - היא של השכב"ג - השכבה הבוגרת. כאן זו כבר אופרה אחרת לגמרי. קודם כל יש את המבנים - שהם אתגר מחשבתי, יצירתי, הנדסי, וגם טכני - לכל מחנה יש נושא מרכזי והמבנים מתוכננים סביב הנושא הזה.
המחנה של שבט אלון השנה היה בנושא פיראטים, ולכן המחסן היה בצורת תיבת אוצר, כל העיטורים מסביב על פי הנושא המרכזי, והמבנים המרכזיים - מגדל התורן והתוכי הענק - שמופעלים במהלך המסדר - פשוט מדהים.
כמות הפרטים, הסנדות, הכפיתות והבדים הצבועים שהילדים האלו הכינו לקראת המחנה הזה - מדהימה, והכל בזמן קצר מאוד כי השנה הם יצאו למחנה ממש עם פרוץ החופש הגדול.

תוכי ענק - מנפנף בכנפיים (צילום: טל פז כהן)


השנה היה לנו ריגוש מיוחד, הבכורה שלי מסיימת כתה י"ב, וזה אומר שבין כל שאר הפרידות שלה, היא נפרדת גם מהשבט.
המסדר של היום האחרון במחנה נקרא "מסדר דמעות", ולא סתם. זה המסדר שבו נפרדים מהשמינסיטים, וזה עצוב ומרגש במיוחד, לאור העובדה שהגדוד שלהם מונה 25 (!) חבר'ה, מגובשים ואוהבים כמו אחים, ובעלי השפעה גדולה מאוד בשבט, באופן כללי.

אז היה מסדר, והיה טקס, והשבט נפרד מהם - רובם הולכים לשנת שירות או מכינה או שליחות כזו או אחרת, וכל השאר כמובן מתגייסים. אפס מתחמקים...

ואז השתחררו הברזים וכולם בכו. כולם.
הבנות שעוזבות, ואלו שנשארות,
הבנים שמנסים להיות קשוחים רוב הזמן, וגם אלו שלא,
הקטנים - שרואים את הגדולים בוכים וגם קצת רוצים הביתה,
המרכזים הבוגרים - שנקשרו לחבר'ה האלו במהלך שנה שלמה ועכשיו קצת קשה להם לשחרר,
וכמובן ההורים - שלא מאמינים שהגוזלים שלהם שרק אתמול נולדו - עפים מהשבט, ועוזבים את הקן.

בקיצור, היה לי אתמול יום מרגש, ואני בטוחה שזה עוד כלום לעומת מה שעבר על הילדים שלי.
היום אחד חוזר, ושתי האחרות מחר.
והחופש הגדול באמת מתחיל...



אין תגובות:

פרסום תגובה