בהתחלה היתה ההכחשה. היא אמרה שהיא רוצה לנסוע עם חברות לחו"ל, ואני חשבתי שזה בטח לא יקרה. אין מה לדאוג, הן לא יצליחו להרים פרויקט כזה.
אחר כך באה ההדחקה. שיסעו, אני לא חושבת על זה, זה לא העסק שלי ואין לי מה לעשות ממילא.
בשלב ההשלכה שכנעתי את עצמי שזה כיף, וטוב, וניסיתי לראות את הדברים דרך העיניים שלה, ולהפסיק להיות אמא לרגע. לתת לה קרדיט ואוויר לנשימה.
היום בארבע וחצי בבוקר הגיע שלב ההתקה. העברתי את כל הפחדים והחרדות שלי אל עצמי.
המונית לקחה אותה ואת החברות שלה לפנות בוקר לשדה התעופה, פתאום הן גדולות. פתאום הן עצמאיות.
עבורי המעבר הזה היה פתאומי, וחד כל כך, שלא הספקתי להכחיש, להדחיק ולהשליך וכבר היא בחוץ, עם מזוודה ודרכון.
היא נסעה, ואני חזרתי לישון, משכנעת את עצמי שדפיקות הלב שלי רק משקפות את דפיקות הלב שלה, המתרגש, המתלהב.
כמו תמיד כשהמציאות נושכת, גם הלילה הכל חזר אלי בחלום.
חלמתי שאני הולכת לקניות, ולוקחת איתי אופניים, עגלה עם תינוקת, ושתי עגלות של סופר. אין לי מושג איך התנהלתי עם כל הכבודה הזו, והצלחתי גם לרכב על האופניים, גם לנהוג בעגלה ועוד לקחת שתי עגלות מלאות בקניות, אבל הי, זה חלום, אז whatever.
כשהגעתי לסופר השארתי לרגע את הדברים מחוץ לדלת וניסיתי להתארגן כשפתאום הגיעו שני ילדים, והתחרעו לי על הדברים. גנבו את האוכל שהיה בעגלה, פירקו לי גלגל מהאופניים ולקחו את העגלה עם התינוקת בתוכה.
היסטרית, רדפתי אחריהם, כדי להשיב לי את ששייך לי, וכשתפסתי אותם ביררתי מה שמותיהם, ובאיזה בית ספר הם לומדים. קראו להם עמית ועדאל (סליחה מכל מי שפגעתי בו כרגע. יש סיכוי טוב יותר לפגוע בעמית, אני יודעת) והם לומדים בכתה ו' בבית הספר שבו למדתי כשהייתי ילדה. מיד עברה כל זירת ההתרחשויות לרחוב ויצמן פינת רחוב הילדים בקרית מוצקין.
המוכר במכולת התפתל כשניסיתי להוציא ממנו עוד פרטים, ובעודי מתכננת את הנקמה ואת הביקור בבית הספר כדי להוציא דיבתם רעה, בעלי העיר אותי עם הקפה של הבוקר. כבר שש וחצי. כדאי שאתחיל לזוז.
בינתיים היא המריאה, יש הוכחות:
אחר כך באה ההדחקה. שיסעו, אני לא חושבת על זה, זה לא העסק שלי ואין לי מה לעשות ממילא.
בשלב ההשלכה שכנעתי את עצמי שזה כיף, וטוב, וניסיתי לראות את הדברים דרך העיניים שלה, ולהפסיק להיות אמא לרגע. לתת לה קרדיט ואוויר לנשימה.
היום בארבע וחצי בבוקר הגיע שלב ההתקה. העברתי את כל הפחדים והחרדות שלי אל עצמי.
המונית לקחה אותה ואת החברות שלה לפנות בוקר לשדה התעופה, פתאום הן גדולות. פתאום הן עצמאיות.
עבורי המעבר הזה היה פתאומי, וחד כל כך, שלא הספקתי להכחיש, להדחיק ולהשליך וכבר היא בחוץ, עם מזוודה ודרכון.
היא נסעה, ואני חזרתי לישון, משכנעת את עצמי שדפיקות הלב שלי רק משקפות את דפיקות הלב שלה, המתרגש, המתלהב.
כמו תמיד כשהמציאות נושכת, גם הלילה הכל חזר אלי בחלום.
חלמתי שאני הולכת לקניות, ולוקחת איתי אופניים, עגלה עם תינוקת, ושתי עגלות של סופר. אין לי מושג איך התנהלתי עם כל הכבודה הזו, והצלחתי גם לרכב על האופניים, גם לנהוג בעגלה ועוד לקחת שתי עגלות מלאות בקניות, אבל הי, זה חלום, אז whatever.
כשהגעתי לסופר השארתי לרגע את הדברים מחוץ לדלת וניסיתי להתארגן כשפתאום הגיעו שני ילדים, והתחרעו לי על הדברים. גנבו את האוכל שהיה בעגלה, פירקו לי גלגל מהאופניים ולקחו את העגלה עם התינוקת בתוכה.
היסטרית, רדפתי אחריהם, כדי להשיב לי את ששייך לי, וכשתפסתי אותם ביררתי מה שמותיהם, ובאיזה בית ספר הם לומדים. קראו להם עמית ועדאל (סליחה מכל מי שפגעתי בו כרגע. יש סיכוי טוב יותר לפגוע בעמית, אני יודעת) והם לומדים בכתה ו' בבית הספר שבו למדתי כשהייתי ילדה. מיד עברה כל זירת ההתרחשויות לרחוב ויצמן פינת רחוב הילדים בקרית מוצקין.
המוכר במכולת התפתל כשניסיתי להוציא ממנו עוד פרטים, ובעודי מתכננת את הנקמה ואת הביקור בבית הספר כדי להוציא דיבתם רעה, בעלי העיר אותי עם הקפה של הבוקר. כבר שש וחצי. כדאי שאתחיל לזוז.
בינתיים היא המריאה, יש הוכחות:
עכשיו אני ממתינה ל- sms "נחתנו בשלום", ואז "המלון מדהים הכל טוב", ואז "עושות חיים, מתגעגעת הביתה" , ואז "יוצאות לכיוון השדה בדרך חזרה" , ואז "נחתנו בבן גוריון מחכות לרכבת".
בין הודעה להודעה ננסה לתפוס איזו נשימה או שתיים.
הכלה, השלמה, שיחרור. אהבה.
נ.ב. "נחתנו בשלום" - צ'ק :)
אוי יקירה, אני כל כך מבינה לליבך.
השבמחקאצלנו זה היה לפני שנתיים. 8 ימים של הזוג הצעיר באיטליה.
ושרדנו.
עכשיו הם עושים תוכניות על יוון.
גם אימהות שורדות את זה...
נשיקות
לימור