31.3.2013 - טוסקנה אנחנו באים

אחרי שהגיעו בדואר האלבומים של ארצות הברית, מהגעגועים החלטנו שאנחנו חייבים לנסוע שוב.

ניצן מתגייסת עוד שניה, וחופש פסח, והכוכבים הסתדרו לנו טוב, אז חיפשנו לאן כדאי לנו לנסוע לזמן איכות משתפחתי, רגוע, משהו כמו שבוע במזג אויר אביבי.

התייעצתי עם אחותי והסתבר שגם להן הכוכבים מסתדרים, בדיוק מתי שלנו, וככה יצאה שכל הפמיליה מגיעה לאיטליה.

מדובר עלינו – שני הורים, מלש"בית ושלושה ילדים, ועליהם – שני הורים, ילד ושני תאומים עוד מעט בני שנתיים.

שכרנו וילה בטוסקנה, שבה נגור כל השבוע, שתי מכוניות משפחתיות, ויאללה נוסעים.

 צ'ק אין מוקדם

מכיוון שהטיסה שלנו יצאה ביום ראשון בשעה 7:00 בבוקר, ובגלל שפסח, ואל על הציעו להפקיד את המזוודות מראש ולחסוך בתורים, החלטנו ללכת על זה ולהרוויח עוד שעת שינה.

אמנם זה אומר בשבילנו נסיעה נוספת לשדה התעופה אבל נו, חופש, ממילא אנחנו יקירי כביש 6.

זה אומר שהיינו צריכים לארוז כבר ביום חמישי, כדי לקחת את המזוודות לצ'ק אין בששי בבוקר (לא עובדים בשבת...).

קצת מוזר לארוז ולשלוח את המזוודות יומיים קודם, כל מה שנזכרים בו אחר כך – או בתיק יד או לא חשוב.

שרון וזאב נסעו לנתב"ג והגיעו על פי ההוראות לדלפקים של אל על. ישבה שם נערה חמודה, ולא ממש הבינה מה הם רוצים ממנה. למה באתם היום אם אתם טסים רק בראשון??

טוב, קראו לאחראית, שקראה לאחראית משמרת שהתייעצה עם עוד מישהו שבמקרה ידע מה הנוהל (הלללווו! פירסמתם את זה בטלויזיה ובאתר שלכם!), והסכימו לקחת את המזוודות. האחראית עמדה מעליה ואמרה לה לסמן V פה, וללחוץ שם, ולהדביק מדבקה כזו או אחרת, ואז אמרו להם להעביר את המזוודות לא במסוע, אלא במעלית של כבודה חריגה.

שם עמד איש גדול ממוצא בלקני, עם עגלה ממתכת, בתוך המעלית, ואמר להם להעמיס.

העמיסו, קיבלו פתק, נסעו חזרה.

מאז אנחנו מהמרים מה הסיכויים שנרד מהמטוס באיטליה והמזוודות שלנו יהיו שם. בכותבי שורות אלה אני על המטוס, אז ההימורים כרגע לא משהו, אבל ננסה לשמור על אופטימיות.

טוב, חלקנו ישנים, שני הקטנים רצים במעברים וקצת עושים שמח, מזל שזו טיסה של שלוש שעות – שאר הנוסעים לא יספיקו לרשום את הפרטים שלנו J

בכל אופן, המטוס חצי ריק, אני חושבת שזו פעם ראשונה שזה קורה לי, וכל אחד יכול לשכב לו בכיף בשלשה משלו (מי שהילדים שלו נותנים לו לשכב, כמובן)

אני אעדכן יותר מאוחר לגבי תוצאות הניסוי, עד מעט נוחתים.. איזה כיף זה טיסה קצרה J

באחוזת פרנקנשטיין

טוב, נחתנו, הגענו, המזוודות שלנו יצאו ראשונות, אפשר לנשום.

לקחנו את המכוניות השכורות ויצאנו לדרך.

נהיגה שרובה באוטוסטראדה, ובהתחלה עוד חשבנו לעצור באיזה לוקיישן תיירותי, אבל שתי עצירות יזומות בדרך (אחת לאכול והשניה להקיא...) העבירו את הזמן מהר והחלטנו להמשיך ישירות לוילה, שנמצאת באיזה כפר שכוח אל, שכדאי להגיע אליה באור יום.

הו כמה כדאי.

נוסעים בין הרים ובין סלעים, מכפר לכפר בכבישים צרים, ומהר מאוד הבנו שהאיטלקים נוהגים מהר ושאין להם הרבה סבלנות. כמו כן קו הפרדה לבן זה לחלשי אופי. המלצה בלבד. דוהרים.

הגענו לוילה, מדובר באחוזה מדהימה על שטח מדהים, עם כמה מבנים עתיקים, באחד מהם אנחנו גרים.

המון חדרי שינה ושירותים, סלון, מטבח, חצרות – והכל עם ריהוט עתיק מסורתי. משהו מדהים.

הילדים שיקשקו מפחד, במיוחד ליאור שפסלה חדר שינה אחד כי היו בו ציורים של סבתות (כנראה מתות) על הגב של המיטה, את הסלון כי היו בו ציורים של תרנגולות מתות על הקירות, ואת המבואה, כי יש בה מין תנור מוזר (ההומור שלנו הדביק לו את השם קרמטוריום, אבל אני די בטוחה שבאופן רגיל אפו בו לחם). ליאור הודיעה שהיא רוצה למלון. שרון התלונן שהאינטרנט לא מתחבר ומה זה המקום הזה בכלל (על האינטרנט כולנו מתלוננים האמת), והדביק למקום את השם "אחוזת פרנקנשטיין".

בערב עוד ניסינו לצאת אבל היינו הרוגים, וגיחה קצה לפירנצה הסתיימה בתצפית קפואה על העיר המוארת מכיכר מיכאלאנג'לו, ותו לא.

  מחר גם יום...