הנה אני...

יושבת מול המסך. המקלדת מתחת לאצבעות.
האתר של blogger פתוח, וגיליון לבן וחלק של רשומה חדשה ממלא את המסך מולי.
חודשים ארוכים של מחסום כתיבה מתנקזים לרגע הזה, שבו אין לי מושג למה.
למה לא כתבתי
למה אני דוחה שוב ושוב את הרשומה הבאה
למה מה שפעם היה זורם ואינטואיטיבי, הפך פתאום למשהו קשה ומייסר...

הפסקתי גם לצלם. מי שעקב אחרי הפייסבוק שלי בטח שם לב שמתישהו בנובמבר הפסקתי להעלות את תמונת היום שלי. זה מאוד מצער, כי כמעט הצלחתי לסגור שנה. אבל רק כמעט.
יום אחד זה פשוט לא היה כיף יותר, אז הפסקתי.

ובכל זאת, צילמתי משהו היום... אפשר לקרוא לזה selfie??

לפני שבוע הייתי באיזה כנס מהעבודה, ופגשתי שם שני אנשים. אחד מהם לא הכרתי בכלל עד לאותו המפגש, והשני מוכר לי כבר לא מעט זמן, אבל בענייני עבודה כמובן. הוא חבר שלי בפייסבוק, אז זה היה אך טבעי שהוא העיר לי על היעדר התמונות. זה מחמיא ומשמח שאנשים עוקבים אחר הפירסומים שלי (אישיים ושטותיים ככל שיהיו) ומרגישים בחסרונם.
המכר החדש שלי ישב לידי כל הכנס, ושuחח איתי על נושאים מקצועיים, ובתום הכנס ניגש אלי, לחץ את ידי, ואמר: "היה נעים להכיר אותך. חבל שאת לא כותבת כבר בבלוג".
זה היה כל כך מפתיע, שאפילו לא הגבתי, ורק אחר כך הבנתי מה קרה שם בדיוק.
איש זר לחלוטין, שדרכנו הצטלבו באuתו בוקר במקרה, מתגעגע לפוסטים שלי! קסום, לא פחות!

השתלשלות העניינים הזו, יחד עם פתיחתה של שנה חדשה ועם געגועים עזים (באמת) לפורקן שמספקת לי הכתיבה - הובילו אותי בחזרה לכאן. אל מסך הרשומה החדשה של blogger. אחרי המון זמן של פרידה.

בדיוק קיטרתי לבעלי שיחיה על כך שאני כבר לא כותבת ולא מצלמת, והוא ענה: "אז מה, את צובעת מטבחים!", ומה שנכון נכון.
אני באמצע פרויקט אמיתי, כזה שמלכלך את הציפורניים.

הנה מטבח לפני...

...והנה מטבח תוך כדי צביעה (בערך רבע גמור)

אני צובעת ארונות, קירות, דלתות ומנורות. כל מה שלא בורח, חוטף.
שווה לכתוב על התהליך הזה שאני עוברת עכשיו פוסט נפרד, עם קרדיטים והכל (יש למי לפרגן, תאמינו לי), ויכול להיות שזה בדיוק מה שאעשה.... בפעם הבאה שאתיישב מול המסך הריק של blogger...