חפש בבלוג זה

יום רביעי, 12 במרץ 2014

התהילה של ליאור

בערך לפני שנתיים היא היתה צריכה להחליט לאיזו מגמה ללכת בתיכון. על הפרק היו כל המגמות כמעט. לילדה כמוה, רק השמים הם הגבול, והם גבוהים. ממש.
תוך כדי התלבטות, דיברנו על מה חשוב ומה פחות חשוב כשבוחרים מה ללמוד, ואני זוכרת שאמרתי לה שמה שחשוב לי זה שיהיה לה כיף. שהשנים האלו, של התיכון, עם כל ההתבגרות וההתרגשות והחוויות - יהיו חיוביות, ויתנו לה כוחות וכנפיים לעוף אחר כך כל החיים.
היא בחרה ללכת למגמת אומנויות הבמה. תיאטרון ומשחק. מודה שזה הפתיע אותי, כי לא היו לה נטיות דרמטיות אף פעם (אם לא מחשיבים סצינות טריקות דלת הורמונליות בגיל ההתבגרות המוקדם), אבל היא אמרה שזה מה שבא לה, ונראה לה שזה יהיה לה כיף.
חשבתי אז, שללמוד במגמת תיאטרון בטח נותן לך כלים שלא תקבל בשום מקום אחר - יכולת עמידה מול קהל, רהיטות וביטחון עצמי.
לא שאי פעם היה חסר לה משהו מכל אלו - ובכל זאת - להזיק זה בטח לא יזיק...
היא נרשמה למגמת תיאטרון, וכל כיתה י' לא שמעתי על זה כלום. אולי היו לה הופעות. אולי יום פתוח בבית הספר או הפסקות פעילות. לא יודעת. שמרה על מידור ולא שיתפה.

השנה היא בי"א, והתחלת השנה באמת עברה כרגיל. היו לנו קצת דרמות במתמטיקה, קצת קומדיות באנגלית, ורוב הזמן היא ממילא עסוקה בדברים אחרים.

ועכשיו - בגרות. דיאלוגים (שזה שלב אחד לפני ההפקה הגדולה של י"ב).
אני חושבת שפשוט לא היתה לה ברירה ואי אפשר היה להסתיר כי היתה הופעה מיוחדת להורים.


כבר שבועות שהיא בחזרות, בימים, בלילות, בסופי שבוע (אין מורים כאלו, באמת. ואין תלמידים כאלו. משקיענים. נדמה לי שזה אומר שהיא בחרה נכון).
אתמול סוף סוף הגיע הרגע, והתרגשתי.
להיות חלק מהרגע הזה, וההתרחשות הזו - זה משהו שדימיינתי וחיכיתי לו כבר שנה וחצי.

אז רגע לפני שאכתוב על הילדה שלי - היו שם עוד ארבעה עשר מדהימים, שהעלו דיאלוגים (וגם מונולוג אחד) שאין לתאר. מרגשים, מצחיקים, מזילים דמעה. לא מאמינה שאפשר בקטע של פחות מ 10 דקות להעביר כל כך הרבה רגש.

הם לא שחקנים ורובם גם לא שואפים להיות. הם פשוט ילדים שהצליחו להתגבר על המחסום, ולהתחבר לרגש אמיתי, שבכל המחזות ממש ממש רחוק מהיום יום שלהם.

ואז עלתה ליאור (וגם עדי, אבל היא לא שלי, אז סליחה על הפוקוס :) )
תהילה מהמחזה "המקווה".
רק אלוהים יודע (תרתי משמע) כמה זה רחוק מהעולם שלנו, מהחיים שלנו, מהשפה שלנו.
אין לי מושג איך היא עשתה את זה - אבל רציתי רק לחבק אותה, להבטיח לה שהכל יהיה בסדר, לעצור אותה ברגע האחרון. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו רק הצגה.
וכשנזכרתי - הייתי האמא הכי גאה בעולם.


גברת ליאור - את כל כך יפה,
כל כך מוצלחת,
כל כך נוגעת ללב....
שקשה להאמין שכל הפלא הזה שלנו.

והנה. כתבתי עליך בבלוג.





אין תגובות:

פרסום תגובה