חפש בבלוג זה

יום שלישי, 6 במאי 2014

יום עצמאות שמח!


יום העצמאות זה החג שאני הכי אוהבת. אני חושבת שאני הכי אוהבת אותו כי הוא לא חג דתי, והוא מאפשר שמחה אמיתית, משוחררת, במיוחד כשהוא מגיע אחרי יום הזיכרון. מותר להסתובב ברחובות עם קשת מוזרה ואורות מנצנצים, מותר לדפוק בפטישים ומותר להשפריץ ספריי שלג לכל עבר.
כפי שניתן לראות, דיקדקתי במצווה
והנה, זה היה יום העצמאות שהיה...

יום ששי -
החיילת שלנו קיבלה שי לחג, וזה ריגש אותה - ממש. האמת, גם אותי קצת :) אצלינו ילדי בית הספר היסודי מביאים את השי אישית לחייל - ובדרך כלל יוצא שזה גם מישהו שאתה מכיר אישית. אז באו שני ילדי כתה א' מתוקים, ואיחלו לה שתמשיך לשמור על המדינה :)
תודה שאת מגינה עלינו...
ניצן בתגובה: סבבה, אני סוגרת חג :(

יום שבת - חימום (ובודקים שהקצף עובד)
כי אף פעם אי אפשר להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון...


יום ראשון - יום הזיכרון
ואז הוא מגיע. יום הזיכרון, שהוא פחות או יותר היום הכי ארוך בשנה.
הוא קשה לי, ומתיש אותי כל שנה מחדש, ואני לא מוצאת מנוח - לא מסוגלת לבהות בטלויזיה, לא יכולה לשבת מול המחשב כי הפייסבוק מלא בדמעות ובעצב, והשנה אפילו הגדלתי לעשות - ונתפס לי הגב - אז אפילו לצאת מהבית לאיזו ריצה או הליכה מנחמת לא יכולתי.
השעות מטפטפות ביום הזה לאט לאט, כמו דמעות - עד שפתאום יורד הערב וקשה להאמין שמגיע יום העצמאות.
כל יום אני מזכירה לעצמי שצריך לתלות דגל.
כל יום אני שוכחת.
בסוף זאב תלה את הדגל במהלך יום הזיכרון.
מתנפנף. ועכשיו נהמר כמה זמן יקח לנו להוריד אותו...
יום שני בערב - ערב יום העצמאות
יום העצמאות בקרית טבעון הוא קצת כמו יום העצמאות של פעם, והשנה אפילו יותר.
החגיגות נפתחות במצעד מחולות שבו כל ילדי החוגים צועדים ברחוב הראשי בגאווה, ואחר כך כל ילדי בית הספר רוקדים במעגלים ריקודים שאותם למדו כל השנה. ההורים הגאים ושאר התושבים עומדים על המדרכות ומתמוגגים.
פעם הייתי צינית.
היום איכשהו למדתי להעריך את התום הזה, של פעם, ואת הגאווה והשמחה שזה נוטע בילדים שלנו - שעבורם יום העצמאות הוא לא במות צעקניות וצפיפות נוראית, אלא חברים, וריקודים, וגאווה.
אז ככה נראה מצעד המחולות שלנו השנה, בתמונות:


אני הכי התפעלתי משחקני הכדור-מים שצעדו בספידו, אבל גם השאר היו בסדר :)
בתוך מעגלי המחוללים, כמו בכל שנה, שמור מקום מרכזי לשבט אלון. מי שקורא אותי בוודאי יודע שאיכשהו יצא שאנחנו משפחה של צופים (ואני בכלל לא הייתי בצופים כשהייתי ילדה).
אנחנו מלווים את השבט מאז שהבנות שלנו הגיעו לגיל שאפשר להתחיל, ותמיד כשנדמה שזהו, יותר מזה אי אפשר - אנחנו מגלים שדווקא כן. בשבט הזה יש כמה ילדים שאני אוהבת במיוחד. צילמנו אותם מכל זוית אפשרית, והיינו גאים מאוד גם בילדה הפרטית שלנו, וגם בחברים הנפלאים שלה (שאני לא מזכירה בשמות כי לא באמת צריך, תציצו בתמונות ותראו מה זה גאווה)
רואים את זאת עם החאקי? היא שלי!

ואז קרה מה שלא קרה עדיין מעולם - בכל השנים שאנחנו כאן בטבעון - נגמר המצעד ובאופן ספונטני אנשים מהמדרכות, ילדים והורים וסבתות, הצטרפו למעגלים ורקדו יחד עם הנוער הזה, שאין כמוהו. עוד שיר, ועוד אושר, ועוד מעגל. באמת שלא ידעתי שככה אפשר (ועוד עם גב תפוס...)

בסוף זה נגמר, וכולנו הלכנו לבמה המרכזית, לראות את הילדים של כולנו מופיעים על הבמה, רוקדים, שרים, מתרגשים. לא צילמנו את הבמה (אוף!) אבל תראו את הדבר הזה:

מטושטש ומתרגש, אבל חתיך אש!!
השנה לא הזמינו בטבעון אומן אלא בחרו לחגוג בכוחות מקומיים בלבד - אחרי המופע ניגן די ג'יי מוזיקה, והרקיד את הילדים (והילדים ברוחם) - ואני הרגשתי שנרדמתי והתעוררתי בשנות ה- 80. על הבמה הרקיד המורה שלי להיפ הופ מכיתה י"א.
נירדמתי והתעוררתי בכיתה י"א?

 הלכנו הביתה משועשעים ובמצברוח טוב, ואפילו מעין הצליחה השנה להישאר ערה עד סוף הטקס -
זיקוקים? מה? 
יום שלישי - חג שמח!
לא נסענו לניצן לבסיס, אבל המטס עבר לנו מעל הבית:


לא יצאנו ליערות קק"ל, אבל אכלנו ארוחת צהרים נהדרת אצל ההורים שלנו (כן, היו ניפנופים, קיימנו את מצוות החג...).
היה חם והיינו בג'קוזי, ואז התחילה רוח וברחנו פנימה, וקיבלנו יום חופש באמצע השבוע - וזה כבר שווה משהו, לא?

יאללה, חזרה לשיגרה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה