חפש בבלוג זה

יום רביעי, 28 במאי 2014

בדרך למסיבה עוצרים בחדר המורים

בכל שש שנות בית הספר היסודי, יש שני רגעים מלחיצים.
הראשון מתקיים ביום הראשון של בית הספר, עת מובל הגוזל הרך עם ילקוט שגדול ממנו פי שתיים לעבר השער הגדול, ונעלם בין מאות ילדים שכולם גבוהים ממנו, מהירים ממנו, קולניים ממנו, והרבה פחות נידפים ברוח ממנו.
לאחר ההלם הראשוני של היום הראשון בכיתה א', מתחילה הספירה לאחור לקראת היום המלחיץ הבא - מסיבת הסיום של כתה ו'.
כן, אני יודעת, על הנייר זה נשמע רחוק, אבל תאמינו לי - זו הפעם השלישית שאני עוברת את זה, וזה מגיע ממש הרף עין אחרי כתה א'.
אז נכון, הוא כבר סוס לא קטן,
וכן, הוא כבר לא עלה נידף,
ואין הרבה ילדים בבית הספר שיותר גדולים ממנו (וביננו, גם המורות ...)

אבל זה מלחיץ. מלחיץ מאוד.

מדברים על זה כבר באסיפת ההורים של תחילת השנה, אוספים כספים כבר בט"ו בשבט, רבים על תפקידים עוד לפני פסח - ואחרי פסח - בעצם לא עושים כמעט כלום חוץ מזה.

למרבית הילדים זה הכי קרוב לכוכבות שהם יכירו אי פעם, לחלק מהילדים זו חוויה מדהימה, וחלק רק רוצים אחר כך שמישהו יעלים את הוידאו ולא יצליחו למצוא עותקים כשיכינו להם סירטון מפדח לחתונה.

שכחתם משהו, חבר'ה.
שכחתם את ההורים.

זה הבן השלישי שלי, ומכיוון שיש לי עוד אחת אחריו - יש לי חזון.
בחזוני - אני לא מעורבת.
בואו נא, כל אמהות הוועד. תהרגו אותי ונגמור עם זה.
אני את שלי עשיתי כשהבנות הגדולות שלי היו קטנות, ואני הייתי צעירה ונמרצת.
בינתיים - הצלחתי להביא את חוסר המעורבות שלי לדרגת אומנות.
אני כנראה כל כך טובה בזה, שזה כבר קורה מעצמו. בדרך כלל לא פונים אלי (חבל על המאמץ). ברשימות הכיבוד למסיבות מחלקים לי באופן אוטומטי את המשימות של המקורבים (כוסות חד פעמיות, קילו בורקס, בקבוק שתיה) בעוד חברותי הצעירות מפגיזות בעוגת גבינה עם פירורים במנג'טים או פסטה ברוטב פטריות מוקרם (היוש, יערה :) )

השנה, בהיותה "שנת מסיבה", שזה כמו שנת בחירות רק יותר מסוכן, הקפדתי שבעתיים וטסתי נמוך נמוך מתחת לרדאר.
לא שאלתי שאלות, לא הערתי הערות, לא ציקצקתי למשמע החלטות הוועד ובאופן כללי - שתקתי.
זה כמעט הצליח לי.
באמת שבלוח השנה כבר רואים את הסוף ובראשי כבר כתבתי את פוסט הניצחון על השיטה.
ואז עשיתי את הטעות.
שלחתי מייל לכלל ההורים בכתה ו' בנוגע לתרומת בגדי בית הספר המיותרים. יופי של יוזמה, הרגשתי מעולה, גם סביבתי, גם חברתי. אחלה. אבל אז נזכרו בי.
וככה קרה שמצאתי את עצמי אתמול בחמש וחצי שעות של שכרון חושים בחדר המורים.
הידעתם, קוראי החביבים ונטולי מסיבות הסיום הגרנדיוזיות השנה, שבריקוד בנים רוקדים 20 עלמי חן, ובריקוד זוגות יש 15 זוגות (שזה 30 ילדים, אבוי...) ?
הידעתם, שכל חצאית עשויה מעיגול שלם של בד סאטן אדום שבורח בין הידיים, מתפתל מתחת למספריים - ובאופן כללי נפרם אם לא מטפלים בו תוך דקה?
משהו כמו 10 אמהות עברו ריפוי בעיסוק אתמול, אל תוך הלילה, גזרו, תפרו, הדביקו ושרפו, ותוך כדי זה קיטרו, צחקו, פיהקו וקיללו, וגם אכלו קצת עוגיות טחינה.
זה כשעוד היה אור בחוץ...
אז גזרנו ותפרנו המון חצאיות לבנות, וגם חצאיות לבנים (אל תשאלו אפילו, רק אומר שהם אמורים ללבוש מתחת לזה בוקסר שחור)
סאטן אדום, מישהו?
לבנים הכנו עניבות אדומות ולבנות סרטים שחורים עם פרח אדום (תודה לאל הטוב ולגלית על דבק חם ודבק ספריי שבלעדיהם הייתי עדיין שם...)
בשעה 11 בלילה - גם סקוטש הוא פרח...
המכונות התקלקלו פעמיים וגילינו שחבויים בנו כישורים הנדסיים (אורה וגלית - באמת שאין דברים כמוכם)

פורק והורכב חזרה ולא נשאר שום בורג בחוץ!
והכי חשוב - אם תהיתם איך עושים עיבוד לבד סאטן וחשבתם שתופרים זיגזג או אוברלוק - תחשבו שוב:
הופכים בד לפלסטיק...
וגם זה... לא יכולה לגלות למה זה, אבל אני חושבת שהיו משהו כמו 100 כאלו.
טוב, כל זה היה אתמול. תודה לכל האמהות באוהל האדום של חדר מורים שבילו את כל אחר הצהרים והערב וגם חלק מהלילה בתרפיה קבוצתית סביב נרות, ונקווה שהמרחק מהבמה ומשחקי התאורה יסתירו את כל הכתמים של הדבק, הגזירה העקומה והתפרים העקלקלים, והעיקר שהילדים שלנו יהיו פשוט - מושלמים.

אין תגובות:

פרסום תגובה