חפש בבלוג זה

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

פוסט טראומה (משחק מילים שכזה :) )

אני יושבת לי בבית. שלי. עם כוס קפה. שלי. עם הפאנקיייקים של הערב. שלי.
חזרנו אתמול בבוקר, ויש משהו כל כך מנחם בשגרה...

התאמצנו מאוד כל היום להשאיר את הילדים ערים. שרון ומעין נפלו שדודים בערך ב 15:00 ולאף אחד לא היה כוח להעיר אותם בכוח. אני פרקתי מזוודות במרץ. רק לא לשבת. רק לא לנוח.

ב- 16:00 התחלנו לנער אותם. מעין דווקא קמה עם חיוך, אבל שרון המסכן לא הצליח להתנער. עד הערב נלחמנו איתו. בערך ב 19:00 כולם התעוררו, והתכוננו לבואה של הנסיכה. מוקה.

הכלבה שלנו, שהיתה כל החודש אצל ההורים שלי חזרה הביתה, לא ברור אם בשמחה או באכזבה. היא זו שהיתה בנופש אמיתי, אני חושבת. ההתרגשות שליוותה את הפגישה המחודשת העירה את כולם לעוד כשעה - שעה וחצי, ואז נפלנו כולנו למיטות.

ישנתי שינה מוזרה כזו, של עייפות תהומית, כשבשעה 2:30 בערך התייצבה הגברת מעין ליד המיטה שלי והודיעה לי שזהו. היא קמה. נגמר הלילה.

במשך החודש האחרון ישנתי בכל מיני מיטות. בדירות, במלונות, בבתים ובקראוון. כל בוקר התעוררתי ותמיד הייתי מאופסת. ידעתי בדיוק איפה אני ומה קורה איתי. הלילה התעוררתי, וממש לא הצלחתי להבין איפה אני נמצאת. ירדתי עם מעין לסלון, ואמרתי לעצמי שאני בבית שלי, אבל ממש לא זיהיתי את הבית. הייתי כל כך מבולבלת מרוב עייפות ותשישות.

הבשורה הטובה היא, שבשעה 2:30 בלילה משדרים בערוץ הילדים פרקים של הפיג'מות.
הבשורה הפחות טובה היא, שבשעה 3:00 זה נגמר, והערוץ יוצא להפסקה עד 5:00 בבוקר. זה לגמרי לא ברור לי, מי שחשב שצריך לשדר ב 2:00, חושב משום מה שהצופים שלו הולכים לישון ב 3:00? אם הגענו עד הלום, למה להפסיק?

בכל מקרה, כשזה נגמר, היא עברה למשחקים ויצירה. בחיי, אני שוכבת מרוטה על הספה, והיא משחילה חרוזים, מציירת, מודדת את עצמה במד גובה. אין לי מושג מה הלך שם, אבל בערך ב 4:00 היא ניגשה אלי ואמרה: "טוב, אמא, עכשיו אפשר לחזור למיטה". בלי שאלות מיותרות, עלינו חזרה לחדר, והלכנו לישון. עוד לא הספקתי לעצום עיניים, והאדון שרון מתייצב: "זהו, אמא, אני לא יכול לישון יותר"...
למזלי, את שרון אפשר לפתות בפינוק במיטה של אבא ואמא, והוא נכנס למיטה שלנו, קצת ילל שכואב לו הראש. נתתי לו אדויל ואני זוכרת במעורפל שהייתי כל כך מרוצה מזה שכבר פירקתי את המזוודות והתרופה נמצאת בארון התרופות :)

בבוקר קמנו. הבנות הגדולות וזאב ישנו כל הלילה. שרון היה במצב סביר. מעין קמה בגיל ושמחה, כאילו לא גזרה דפים צבעוניים במספריים כל הלילה (חשבתי שחלמתי, אבל בדקתי. היו שאריות בסלון על השטיח...)

ואני? כרגיל. קמתי, התלבשתי, והלכתי לעבודה...

פייר, התגעגעתי. אפילו לאוטו הריק וללבד של הבוקר התגעגעתי.
אמנם שכחתי את כל מה שהבוסית שלי אמרה לי אתמול בטלפון, ולא הבנתי את ההוראות שהשאירו לי, והייתי צריכה להתקשר ולבקש שיתנו לי משימות ברורות - בדיוק מה לעשות... אבל בסופו של דבר - החזקתי מעמד במשרד עד סוף היום (וגם עשיתי משהו), לילדים היה יום טוב בבית הספר ובגן, מעין התקבלה בהתרגשות גדולה בגן ובצהרון...

מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור.

3 תגובות:

  1. אז אחרי קריאה ממושכת של הבלוגים מסין הרחוקה, שמחה שחזרתם וגם שאני כבר פה:)

    השבמחק
  2. איזה כיף שחזרת!!
    יאללה, חזרה ללימודים....

    השבמחק