חפש בבלוג זה

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

מלנכולית? אני?

אז ככה יצא, שאני פוגשת אנשים ברחוב, או בעבודה, או בסופר, ומעירים לי על זה שאני מקטרת.
"למה את כל הזמן מקטרת? מה רע בחורף?" אמר לי מישהו שעבד איתי לפני 10 שנים, שפגשתי במקרה בסופר.
"אם כל כך קר לך, שימי גרביים, אני לא מבינה" שלחה לי מישהי שלמדה איתי פעם הודעה במייל.


לאמא שלי יש חנות צמר, והחורף בשבילה זו "העונה החמה" אז גם בחזית הזו הסתבכתי, וחוץ משתיים או שלוש חברות אמיצות שהודו שהן איתי בעמדתי הלא פופולרית, אני מרגישה די בבידוד.


חזרתי אחורה, וראיתי שבאמת, לאחרונה, אני די מקטרת, וזה אולי משקף את מצב רוחי המלנכולי, אבל לא הוגן ולא ידידותי לסביבה, אז להרמת המורל, החלטתי להביא את אחד הפוסטים הישנים שלי, מהבלוג הישן, ועם הקוראים הוותיקים הסליחה.
אני מאמינה שיש די הרבה אנשים שלא קראו או לא זוכרים את הפוסט הנ"ל, את האירוע המצער שאותו הוא מתאר ואת הלקח שיש ללמוד ממנו, ולכן אני רואה בכך שאני מביאה אותו שוב כסוג של שליחות.


אם כן, חברי - הזהרו מאיטריות. זו העונה, והן שם. אורבות.


היה היה מרק. וכשיש מרק, מכינים גם אטריות. מרתיחים בסיר מים עם קצת מלח, ומבשלים את האטריות משהו כמו חמש או שש דקות. מוציאים, מסננים, ואוכלים עם המרק. עד כאן - ברור. אבל מה עושים עם הסיר שבו בושלו האטריות? נו זה ברור, רוחצים אותו, ומחזירים לארון עד השימוש הבא. אז זהו, שאני, כידוע, מאוד "משימתית". מרגע שביצעתי את המשימה לשמה התכנסתי (להלן - בישול אטריות) כל מה שבא אחר כך - ממש לא מעניין אותי. ומה קורה לסיר עם אטריות לשעבר, שעומד ומחכה שמישהו יגאל אותו מייסוריו? האטרייה האחרונה הזו, זו שנדבקת ולא יורדת, נדבקת לדפנות והולכת איתן, באש ובמים, למדיח.
ובמדיח - מים חמים, קצת סבון, עוד מים חמים, והאטרייה עדיין שם... חום גדול, ייבוש כלים, והאטרייה מתבשלת ומתקשה, ונדבקת איתנה לסיר.
יצא הסיר מהמדיח, ואטרייתו דבוקה אליו ביתר שאת. בא בעלי היקר, וראה כי הסיר אינו נקי, החליט לשטוף את הסיר ידנית (בדיעבד - ברור ואך טבעי). ראה כי האטרייה אינה חפצה לעזוב את הסיר, גירד בעלי היקר את האטרייה מהסיר בעזרת ציפורניו. כה קשה ואכזרית הייתה האטרייה, עד כי ננעצה באצבעו של זה, בין האצבע לציפורן. כן, אאוץ'.
 
או קיי, מהנקודה הזו התחילה סאגה, רצופת כאב ואימה. האטרייה נעוצה בין הציפורן לאצבע, ומכאיבה כאבי תופת לאיש שמחובר לאצבע. בצר לו, חשב כי אם יטבול את אצבעו במים פושרים עם חומר חיטוי, יקל על הצרה, אך אבוי - המים החמים שוב בישלו את האטרייה, שהלכה והתרחבה מתחת לציפורן לנגד עיניו המשתאות והסובלות של בעלי.
כמה ימים של סבל עברו עליו כבר אינני זוכרת. כל זה היה כבר לפני מעל שנתיים. מרוב פחד מהצפוי לו אם ילך לרופא, הוא סבל וסבל עד שלא יכול היה עוד. האצבע פעמה בכאב, ואף כדור לא עזר (האטרייה רצתה החוצה, כמובן).
בקופת חולים, בהרדמה מקומית, הורידו לו את הציפורן. אחסוך מכם את דימויי הכלא הסורי והדרמה הגדולה שהתחוללה, וגם את מכאובי החלפת התחבושות אני מעדיפה לשכוח.
מאז, הרבה ציפורניים נכססו והרבה אטריות בושלו בביתנו, וציפורן חדשה, יפה ומושלמת מתנוססת על אגודלו של האיש.
הסיפור הזה, אשר זוכה ללא ספק באחד המקומות הראשונים בתחרות הסיפורים ההזויים, מלווה אותנו מאז, ובמיוחד בימים אלו של חורף, כשהמרק (והאטריות) עושים קמבק, ובגדול.
ראו נא פוסט זה כשירות לציבור מבשלי האטריות בכלל, ושוטפי הכלים בפרט.

2 comments:

  1. סיפוור כזה באמת עדיין לא שמעתי! :)
    מקווה שגם אתם צוחקים על זה היום

    השבמחק
  2. תראי
    זה ממש לא נעים לי

    אבל לא הפסקתי לצחוק.

    את כלכך מצחיקה שזה מכאיב.

    תודה לך

    השבמחק