במהלך החג, בין ארוחה לארוחה, סיימתי לקרוא את משחקי הרעב.
אני די בטוחה שכל מי שקורא אותי קרא את הספרים, או שמע עליהם, או ראה את הסרט, או שהילדים שלו ראו את הסרט...
במקור נכתבו הספרים האלו לבני נוער, אבל בני הנוער שלי ממש לא בעניין של מתח, אלימות וסאב-טקסט.
חברות המליצו לי לקרוא, וגם הביאו לי את הספרים בזה אחר זה - ואני, כצפוי, נתפסתי.
כל אחד מהספרים נקרא אצלי תוך יומיים, והעסיק את ראשי עוד ימים רבים אחרי.
העולם המוזר והרחוק של פאנם הוא לא כל כך מוזר, ולא כל כך רחוק מהעולם שלנו, שבו במדינות המערב יושבים ומצקצקים שפתיים מול צילומי הטבח בסוריה, מול מלחמות האזרחים באפריקה, ומול הפליטים מאריתריאה.
הגדרות המחושמלים שמקיפים את מחוז 12 כדי שתושביו לא יצאו - אינם שונים בהרבה מהגדרות בהן עלינו להקיף את עצמינו כדי שלא לפגוש את תושבי המחוזות הזרים ברחובותינו, וזה עוד כלום לעומת מה שיקרה (פה, ובשאר מדינות המערב) כשהעולם יתחמם, תרתי משמע, ונחזור להילחם מלחמות מים, כמו בימים עברו.
איך אפשר שלא להשוות בין הילדים במחוזות - הכורים, החקלאים, התופרים וכל השאר, לבין הילדים הקטנים בבנגלה-דש שיושבים שעות על גבי שעות ותופרים עבורינו מותגים, כשמרביתנו כאן, בקפיטול, לא משקיעים אפילו שניה של מחשבה מאין הם הגיעו, ומי שילם עליהם בשפיותו ובריאותו.
דווקא לא משחקי הרעב עצמם החמיצו את ליבי, אלא התיאורים של החיים, השווקים השחורים, העוני והקושי, ויותר מהכל - לפחות בספר הראשון - הקבלה של המצב, החיים תחת התנאים הללו - ללא סימני שאלה או ניסיון למחות. מתי שהוא אנשים פשוט קיבלו את הגזרות, ולמדו לחיות ככה. עצוב.
מתוך הספר השני, נגעה לליבי יותר מכל הארוחה, שבה אנשי הקפיטול אוכלים ואוכלים, ללא מגבלה, ואז מקיאים - כדי לעשות מקום לעוד אוכל.
הכל כל כך טעים, איך אפשר לוותר?
עד כמה אורח החיים שלנו רחוק מהתיאור הזה?
קטניס ופיטה עומדים מול השפע הזה, ולא מבינים איך יכול להיות שבמחוזות ילדים גוועים ברעב כשבקפיטול אוכלים - ומקיאים כדי לאכול עוד. נשמע מוכר?
בספר השלישי, המלחמה הבלתי נמנעת סוף סוף פורצת, ואתה כל כך רוצה לקוות ולהאמין שיהיה פה סוף טוב, ותהיה קצת תקווה. למרבה המזל, מדובר בתסריט אמריקאי, אז אפשר לסמוך על הסופרת שתספק את הסחורה, אבל עמוק בלב אני יודעת - שאין מנצחים בעולם של פאנם.
עמוק בלב אני יודעת, אחרי שקראתי במקביל את משחקי הרעב ואת עמודי החדשות בעיתונים - ומצאתי כל כך הרבה הקבלות - שגם בעולם שלנו - הפערים בין המדינות המפותחות למדינות המתפתחות כה גדולים - עד שאין לי מושג אם אפשר בכלל לגשר על הפער.
ובגלל שהפוסט הזה התקבל כה דכאוני ומייאש, אני מצרפת תמונה של הבת שלי, אחרי קטיף פטל בשדה יעקב.
ואסיים בברכת "ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם"...
אני די בטוחה שכל מי שקורא אותי קרא את הספרים, או שמע עליהם, או ראה את הסרט, או שהילדים שלו ראו את הסרט...
במקור נכתבו הספרים האלו לבני נוער, אבל בני הנוער שלי ממש לא בעניין של מתח, אלימות וסאב-טקסט.
חברות המליצו לי לקרוא, וגם הביאו לי את הספרים בזה אחר זה - ואני, כצפוי, נתפסתי.
כל אחד מהספרים נקרא אצלי תוך יומיים, והעסיק את ראשי עוד ימים רבים אחרי.
העולם המוזר והרחוק של פאנם הוא לא כל כך מוזר, ולא כל כך רחוק מהעולם שלנו, שבו במדינות המערב יושבים ומצקצקים שפתיים מול צילומי הטבח בסוריה, מול מלחמות האזרחים באפריקה, ומול הפליטים מאריתריאה.
הגדרות המחושמלים שמקיפים את מחוז 12 כדי שתושביו לא יצאו - אינם שונים בהרבה מהגדרות בהן עלינו להקיף את עצמינו כדי שלא לפגוש את תושבי המחוזות הזרים ברחובותינו, וזה עוד כלום לעומת מה שיקרה (פה, ובשאר מדינות המערב) כשהעולם יתחמם, תרתי משמע, ונחזור להילחם מלחמות מים, כמו בימים עברו.
איך אפשר שלא להשוות בין הילדים במחוזות - הכורים, החקלאים, התופרים וכל השאר, לבין הילדים הקטנים בבנגלה-דש שיושבים שעות על גבי שעות ותופרים עבורינו מותגים, כשמרביתנו כאן, בקפיטול, לא משקיעים אפילו שניה של מחשבה מאין הם הגיעו, ומי שילם עליהם בשפיותו ובריאותו.
דווקא לא משחקי הרעב עצמם החמיצו את ליבי, אלא התיאורים של החיים, השווקים השחורים, העוני והקושי, ויותר מהכל - לפחות בספר הראשון - הקבלה של המצב, החיים תחת התנאים הללו - ללא סימני שאלה או ניסיון למחות. מתי שהוא אנשים פשוט קיבלו את הגזרות, ולמדו לחיות ככה. עצוב.
מתוך הספר השני, נגעה לליבי יותר מכל הארוחה, שבה אנשי הקפיטול אוכלים ואוכלים, ללא מגבלה, ואז מקיאים - כדי לעשות מקום לעוד אוכל.
הכל כל כך טעים, איך אפשר לוותר?
עד כמה אורח החיים שלנו רחוק מהתיאור הזה?
קטניס ופיטה עומדים מול השפע הזה, ולא מבינים איך יכול להיות שבמחוזות ילדים גוועים ברעב כשבקפיטול אוכלים - ומקיאים כדי לאכול עוד. נשמע מוכר?
בספר השלישי, המלחמה הבלתי נמנעת סוף סוף פורצת, ואתה כל כך רוצה לקוות ולהאמין שיהיה פה סוף טוב, ותהיה קצת תקווה. למרבה המזל, מדובר בתסריט אמריקאי, אז אפשר לסמוך על הסופרת שתספק את הסחורה, אבל עמוק בלב אני יודעת - שאין מנצחים בעולם של פאנם.
עמוק בלב אני יודעת, אחרי שקראתי במקביל את משחקי הרעב ואת עמודי החדשות בעיתונים - ומצאתי כל כך הרבה הקבלות - שגם בעולם שלנו - הפערים בין המדינות המפותחות למדינות המתפתחות כה גדולים - עד שאין לי מושג אם אפשר בכלל לגשר על הפער.
ובגלל שהפוסט הזה התקבל כה דכאוני ומייאש, אני מצרפת תמונה של הבת שלי, אחרי קטיף פטל בשדה יעקב.
 |
| קטניס אוורגרין - או לא?! |
ואסיים בברכת "ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם"...
סלינו על ראשינו כתפינו עטורים...
השבמחקאלו באמת ספרים מאוד עצובים, למרות הסוף האמריקאי. קשים לקריאה ומלאים אכזריות. וגם לי באמת המציאות הכאיבה ביותר, המצב בעולם ובארץ, חוץ מהמלחמות והקרבות, הקפיטליזם והעוני, פשוט חוסר האיכפתיות. ונראה כאילו הכל מתדרדר ולא ממש נעשה טוב יותר. בכל מקרה... תמונה מצחיקה וחמודה. באמת עודדה קצת!
השבמחק