E=m*g*h

בשעה 10:45 בבוקר אני מקבלת שיחת טלפון מהילדה, וזה לא מבהיל אותי.
מה יש להיבהל? ילדה גדולה, מה כבר יכול לקרות?
אני שומעת אותה מתגלגלת מרוב צחוק, והיא אומרת: "אמא, יש לנו בעיה, קחי את המורה"
בשלב הזה אני קצת נבהלת, אבל גם המורה צוחקת, אז אני שומרת על קור רוח, והמורה מתחילה בדיווח.
הם לא בבית הספר, יצאו ליום פעילות במרכז הנצחה (את זה דווקא ידעתי), ובהפסקה ישבו בחוץ.
ליאור ישבה מתחת לעץ אלון.
בשלב הזה חשבתי שהיא התלכלכה ממשהו, אבל המורה ממשיכה.
לפתע נפל מהעץ בלוט (שכה יהיה לי טוב, ככה אמרה המורה!), ופגע לליאור בראש.
מסתבר שהעור בקרקפת של ליאור ממש ממש דק, נפתח לה הראש וכמויות אימה של דם התחילו לזרום.
מעבר לכביש במרכז ההנצחה יש תחנה של מד"א, המורה רצה איתה לשם אבל כמובן שלא הייתה שם נפש חיה.
מעבר לכביש השני - קופת חולים מכבי, והן התייצבו שם, בחדר האחיות, ליאור ספוגה בדם, שלא מפסיק לזרום לה מהראש.
האחיות עצרו את שטף הדם ("איך משריטה כל כך קטנה ירד כל כך הרבה דם?"), ואמרו לה שהיא צריכה להיות בהשגחה.

בשלב הזה התקשרו אלי.
ליאור צריכה בגדים נקיים, ואסור לה להיות לבד בבית, אז...
אמרתי למורה שתיקח פתק מהאחות, ואני כבר מגיעה, אבל ליאור הודיעה לי שממש לא. אין שום צורך לעזוב את המשרד בשל בלוט.
מה שנכון - נכון.
אמרתי בסדר, אם יש בעיה תתקשרו, ובינתיים אנא שלחו לי תמונה, אני צריכה את זה בשביל הבלוג. להלן.

בסופו של דבר המורה הקפיצה אותה הביתה, היא החליפה חולצה (עוד הספקתי לשמוע אותה שואלת את האחיות בקופת חולים אם יש להן במקרה חלוק מיותר להשאיל לה במקום חולצת בית הספר הספוגה בדם) וחזרה לפעילות שיגרתית.

תחקיר מעמיק בעקבות האירוע, איסוף ראיות מהשטח וחישובים פיזיקליים המבוססים על משקלו הממוצע של בלוט בעונה זו של השנה (רמז: זו לא עונת הבלוטים!) הוביל למסקנה המצערת והלא משעשעת בעליל שכפי הנראה מה שפגע לה בראש היתה אבן, שנזרקה אקראית על ידי שני ילדים מהכיתה (לא מודים!).

זה די מצער כי אני חייבת לומר שמעבר לשיחת הטלפון ההזויה של השבוע (גם של החודש ואולי אפילו יותר) אין ספק שהפציעה הזו היא מתחרה ראויה לתואר פציעת העשור, ומאיימת על הכתר שאוחזת עד עתה, כמובן, הפציעה ההיא.

עכשיו, אחרי תום הארוע, אין לנו אלא לשמוח שליאור לא ישבה תחת עץ קוקוס (טוב, זה טבעון פה...).
ניוטון, מאחוריך!