הפעם הראשונה

בחמישי בבוקר היא אמרה לי "יש לי היום שעתיים לשון בסוף היום, ואין לי כוח להישאר. אני רוצה להבריז"
"תעשי מה שאת רוצה" אמרתי, אני נוטה לא לנקוט עמדה במצבים כאלו.
והיא עשתה מה שהיא רוצה.
אחרי השעה הרביעית היא ועוד שלוש חברות שלה, כולן מהעשירון העליון של הכיתה פשוט קמו והלכו להן הביתה.
לא עברו חמש דקות והיא קיבלה SMS ממי שכן טרח להישאר.
מרכזת השכבה נכנסה לכיתה ובדקה מי חסר בשיעור.
כשראתה שארבעתן אינן, הלכה לחפש אותן בשיעור תיגבור במתמטיקה (או משהו כזה). עשירון עליון, כבר אמרתי?
מכיוון שהן לא נמצאו בשטח בית הספר הבינה המרכזת שמדובר פה בהברזה מהסוג הנלוז.
משעת הצהריים של יום חמישי ועד ששי בבוקר נרשם בבית לחץ. אטומי.
אמרתי לה, משועשעת, שאם היא רוצה אני מוכנה לכתוב לה פתק שלא הרגישה טוב.
היא לא רצתה (ילדה טובה, אמא כנראה קצת פחות...)
היא קמה בבוקר, ועם מועקה נוראית הלכה לבית הספר, להתייצב מול גורלה.
מכיוון שלא פגשו את מרכזת השכבה בבוקר, הן הלכו ליועצת, להתוודות.
היועצת אמרה שצוות בית הספר התקשה להאמין שהן (דווקא הן) הבריזו, ולכן דאגו להן מאוד, וזה לא בסדר, ובכלל, למה הלכתן?
היא ענתה לה בכנות: "זה קשה להיות מושלם כל הזמן". הו, כמה נכון.
נכלמות הן התייצבו מול המרכזת הזועמת, כדי לקבל את גזר הדין, שבעיני רוחה של הבת שלי נע בין צעקות ונזיפות לבין השעיה מבית הספר, כולל כל הסקלה הגלומה בין שני מקרי קיצון אלו.
היועצת פרקה את הכעס, שכבר היה, איך לומר, קצת לא רלוונטי, ואמרה את הדבר הכי נורא שיכלה לומר לה: "אני לא כועסת, אני מאוכזבת".
לסיום, ובגלל שהיא הבת שלי, ולכן היא חייבת לומר תמיד את המילה האחרונה, היא אמרה לה "כל אחד מבריז פעם אחת. אני בטוחה שגם את הברזת פעם".
זה שבר את המרכזת, וחיוך השתרבב לפניה. אני חושבת שהוא לא היה רצוני, אבל זה מה שקרה.
ריתוק של שעתיים לבית הספר ביום שני לכל הארבע.
וזו היתה ההברזה הראשונה שלה מבית הספר.
יש לי תחושה שאולי היא גם האחרונה.

***

אה, ושרון הלך לישון ביום ששי אצל חבר.
בפעם הראשונה.