חפש בבלוג זה

יום שני, 18 באוגוסט 2014

איזה טעם יש לאכזבה?

בשבועות האחרונים אני יודעת את התשובה לשאלה הזו. חמוץ, עם קצת מתכת על הלשון...


באנו לגור בטבעון לפני 11 שנים.
הסיבה המרכזית, ואולי היחידה, שבגללה עברנו לכאן היתה מערכת החינוך.
הגענו לכאן עם שתי ילדות בבית ספר יסודי, תינוק קטן ואחת שעליה אפילו עוד לא העזנו לחלום
מאז עברנו את כל מסגרות החינוך בקריה -  גנים, יסודי, חטיבה ותיכון.
יש כאן רק בית ספר מקיף אחד (חטיבה ותיכון, בשני מבנים שונים), ויש לי בבית (תכל'ס היא כרגע בבסיס, אבל לא נהיה קטנוניים) בוגרת אחת שלו ועוד אחת שתכף תסיים (גם היא לא בבית. אבל עוד תשוב...).
אני באמת מאמינה שאין דבר כזה מושלם, וגם אין לי ציפיות למערכת מושלמת. הדבר היחידי שאני מצפה לו היא מערכת שרואה את הילדים שלי. רואה אותי.
אנחנו חיים ביישוב הזה, שהוא לא גדול אבל גם לא קטן, עושים כמיטב יכולתנו לתרום לקהילה ולתחושת ה"ביחד" ולמען האמת לא מצפים ליותר מדי בחזרה. אולי רק להדדיות.

והנה הגיע הרגע המרגש, ושרון סיים את בית הספר היסודי. כאמור יש כאן רק מקיף אחד, והחטיבה נמצאת ממש מול הבית, מה שאומר שלרשום אותו לחטיבה כאן היה הצעד המתבקש. אז אמנם מתבקש, אבל למרות זאת, כמה שיחות עם הורים אחרים והרבה שעות של מחשבה והתלבטות הובילו אותנו לתובנה שלשרון יהיה יותר טוב בבית ספר אחר.

יותר טוב כי הוא הילד שהוא. יש לו ים של יתרונות, וגם איזה קושי או שניים. הוא לא ניצן, ולא ליאור, והוא צריך לראות את מודל ההצלחה מול העיניים.
בשביל שרון, מודל ההצלחה זו מגמת המוזיקה בבית החינוך כרמל זבולון. המגמה עצמה אמנם מתחילה רק בתיכון אבל בשביל ילד (נער?) כמו שרון - לראות את הגדולים בעיניים ולדעת לאן אתה שואף - יכול לעשות את כל ההבדל. שרון זומן לבית הספר לראיון קבלה אישי - והתקבל. למי שמכיר את בית הספר הזה - זה לא דבר של מה בכך.

בתמימותי, חשבתי שבמועצה המקומית קרית טבעון יראו אותי. את טל. יקראו את המכתב האישי שכתבתי על הבן האישי שלי, ויסתכלו לי בעיניים.
לא תושבת מתלהמת, לא אחת שבאה רק לריב, לא אחת שחושבת שהכל מגיע לה - אלא אמא של שרון - שדואגת לבן שלה ולחינוך שלו, ורוצה רק את מה שטוב בשבילו.
אז זהו.
שפה טעיתי.

רצה הגורל ושנת המעבר של שרון היא בדיוק שנת הכאוס במערכת החינוך של טבעון. קרו פה המון דברים במהלך השנה, שייצרו הרבה רעש ואי נוחות במערכת, והגיעו לשיא עגום בסופה, ועל זה כבר כתבתי.

מתוך לחץ, שרירות לב ומה שנקרא בפי מנהל מחלקת החינוך "אילוצי מערכת", קיבלנו תשובה שלילית לבקשתנו לשחרר את שרון ממערכת החינוך של טבעון, ולאשר לו ללמוד בבית ספר מחוץ לישוב.
במכתב תשובה משוכפל שאינו מתייחס כלל למהות הבקשה אלא רק מספק תשובה לקונית, הודיעו לנו מהמועצה, שעד היום הרגשנו שהיא שלנו, כי על פי חוזר מנכ"ל מותר להם לסרב, ולכן הנה, הם מסרבים. אנחנו מוזמנים לערער למשרד החינוך, מחוז חיפה.

בוודאי לא יפתיע את קוראי למודי הקרבות הבירוקרטיים שעמדת הרשות הייתה מתואמת מראש עם עמדת מנהלת המחוז, ולכן לא בדיוק קרסתי אל מול תיבת הדואר כשהגיע המכתב ובו סגן מנהלת המחוז מודיע כי החליט שלא להתערב בהחלטת הרשות.

שמעתי סיפורים על מלחמות בתחנות רוח, אפילו שמעתי על כאלו שהגישו בג"צ במקרים דומים - וניצחו.
תרימו את הראש ותסתכלו מסביב - יש פה מספיק מלחמות. זו לא אני, זו לא דרכי, וזה לא המסר שאני רוצה להעביר לילדי.

ובכל זאת, אני רוצה להגיד כמה מילים לאנשים שהם המועצה שלי (ראש המועצה, אנחנו מכירים אישית ואני מסתכלת לך בעיניים כשאני כותבת את זה, וגם אמרתי לך אישית):

גם אם חוזר מנכ"ל מאפשר את זה - לא מחזיקים ילדים כבני ערובה ברשות המקומית.
יש לכם בית ספר להציל? תשקיעו בבית הספר, אל תחזיקו בכוח 30 ילדים שביקשו לעבור, כל אחד לבית ספר אחר, ומסיבותיו הוא.

הנה לכם אתגר -

תגרמו לבית הספר הזה להיות כל כך טוב, ששלושים ילדים אחרים מיישובים אחרים בסביבה יגיעו אליו לראיון אישי ויתקבלו פשוט כי הם כל כך נפלאים, בדיוק כמו הילד שלי.

אם כך, נפל הפור. שרון ילד ללמוד בחטיבת הביניים של קרית טבעון בשנה הבאה.
זה בית ספר לא רע, ואני בטוחה שהוא יעשה בו חיל.
יש בהחלטה הזו גם כמה יתרונות - להישאר עם כל החברים, להיכנס למערכת שאנחנו כבר מכירים, ומעל לכל כמובן - לקום ב 7:55 בבוקר ולהגיע לכיתה עם הצילצול.

לשרון אני אומרת שהכל יהיה טוב.

לעצמי אני אומרת "עזבי, קחי כדור ולכי לישון. הם לא שווים את הדמעות"

אין תגובות:

פרסום תגובה