טוב, יום ששי בבוקר, אנחנו משכימים בבית ההארחה בצרעה.
לא מאוד ממהרים וזה נחמד, ונפגשים לארוחת בוקר בחדר האוכל של בית ההארחה.
דרגה אחת מעל חדר האוכל של קיבוץ קטורה. נחמד.
האחראית על בית ההארחה מחכה לנו שם, על הבוקר, ומראה לנו איפה לשבת.
"אסור לסובב את הכפתור של הטוסטר!" היא מזהירה.
אנחנו 25 איש. חמשת הראשונים שמעו את האזהרה.
הם אמרו לחמישה שהגיעו אחריהם, שלא חשבו שהמידע מאוד חשוב, ולא העבירו אותו הלאה.
כך יצא שלפחות חמישה עשר אנשים לא ידעו שחל איסור חמור לגעת בכפתור.
שני טוסטרים, כל אחד מחמם שתי פרוסות לחם.
25 אנשים.
תעשו את החישוב.
בא מישהו שלא ידע את יוסף, והעביר את הכפתור ממספר 2 למספר 3.
ההתרחשות מכאן הייתה בלתי נמנעת כנראה. הטוסטר - שכל חייו מכוונים למספר 2 - לא ידע בדיוק מה לעשות עם הספרה החדשה שנגלתה בפניו. מרוב מאמץ - התחיל להעלות עשן.
מרוב עשן - התחילו גלאי העשן שמותקנים בדיוק מעל הטוסטר - לצפצף.
אחרי שנייה ושלוש עשיריות השנייה, התייצבה האחראית בריצה, ועל פניה פרצוף רותח (כמעט כמו הטוסטר...)
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לא לגעת בטוסטר???" היא צעקה. ("עוד פעם אחת או פעמיים, שכולם ישמעו", רציתי להגיד אבל לא העזתי). כיבתה את הצפצוף, ויצאה בהפגנתיות מחדר האוכל, תוך שהיא מסננת "אנשים מטומטמים, בחיי, לא מבינים מה שמדברים אליהם. עכשיו אני צריכה להתקשר למכבי אש!".
לא נעלבנו, ואז היא הופיעה בחזרה, מחזיקה בידה גליל גדול של מסקינגטייפ. בהפגנתיות חתכה פיסות של המסקינגטייפ, ואיבטחה את הכפתורים של שני הטוסטרים למקומם - לעולמי עולמים - אל הספרה 2. מעתה ועד עולם - מוגנים הכפתורים מפני אנשים חסרי דעת, כמונו.
אחרי שנרגענו עלינו אל האוטובוס, ויצאנו לדרך לכיוון מרכז המבקרים של better place - בגלילות.
טוב, זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת אצל שי אגסי.
בפעם הראשונה, עם פתיחת המרכז, הוא אפילו היה שם באופן אישי, ולא נאלצנו להסתפק בהולוגרמה.
גם אז, כמו עכשיו, נדהמנו מהמרכז המפואר, הבנוי בתוך מיכל אחסנה ישן - עגול - קשה להאמין לזה כשנמצאים שם.
באים, מתפנקים בקפה, יושבים קצת על הדק בשמש. לא רע.
כשהגיע תורינו נכנסנו לראות סרט, באולם קולנוע קטן, שכולו מורכב מכיסאות כלי רכב ממוחזרים. על כל כיסא יש שלט קטן שמספר מאיזה אוטו הוציאו אותו. אני ישבתי על כיסא של מאזדה 626, שנת 2002.
הסרט מסביר, במיומנות, במקצוענות ובתקציבים של שי אגסי למה אנחנו רוצים מכונית חשמלית. אני חושבת שזה לא כל כך משנה עם איזו דעה הגעת לשם - אתה משתכנע. המרחבים הירוקים, הילדים המחייכים, זמן האיכות המשפחתי - כל אלו מתגייסים כדי להוכיח למה זה נכון. למה זה חשוב. למה זה הכרחי.
אחרי הסרט (למה שי רק בהולוגרמה? לא פייר!) יוצאים החוצה - ואז מגיעה גולת הכותרת - נהיגת ניסיון במכונית חשמלית. בפעם הקודמת היו מכוניות לדוגמה. עכשיו זה כבר הדבר האמיתי. זה באמת עומד לקרות ומיד אחרי הנהיגה אפשר להזמין מכונית חדשה (חבל שלא הבאתי פנקס צ'קים).
אז איך זה לנהוג במכונית חשמלית? בעיקר שקט. חווית הנהיגה מרגישה לי (נהגת לא מקצועית, אבל מנוסה) בדיוק כמו במכונית רגילה. מאיץ יופי, נוסע יופי, מאט יופי. שקט. כל כך שקט שכשהמכוניות האלו יעלו על הכביש יהיה צריך להוסיף להן סאונד במיוחד, כדי לשמור על בטיחות הולכי הרגל שמתבססים גם על חוש השמיעה כדי לדעת עם מגיעה מכונית או לא.
איזה סאונד כדאי לבחור? חשבתי על רקיעות רגליים של סוס. או גלגלים של עגלה. או סאונד של רכבת. מגניב, לא?
זהו. נגמר הטיול.
חזרתי הביתה אחרי יומיים וחצי עם אופקים רחבים, מצברים מלאים ותקוות מרחיקות לכת ישר לשנ"צ של יום ששי.
לא מאוד ממהרים וזה נחמד, ונפגשים לארוחת בוקר בחדר האוכל של בית ההארחה.
דרגה אחת מעל חדר האוכל של קיבוץ קטורה. נחמד.
האחראית על בית ההארחה מחכה לנו שם, על הבוקר, ומראה לנו איפה לשבת.
"אסור לסובב את הכפתור של הטוסטר!" היא מזהירה.
אנחנו 25 איש. חמשת הראשונים שמעו את האזהרה.
הם אמרו לחמישה שהגיעו אחריהם, שלא חשבו שהמידע מאוד חשוב, ולא העבירו אותו הלאה.
כך יצא שלפחות חמישה עשר אנשים לא ידעו שחל איסור חמור לגעת בכפתור.
שני טוסטרים, כל אחד מחמם שתי פרוסות לחם.
25 אנשים.
תעשו את החישוב.
בא מישהו שלא ידע את יוסף, והעביר את הכפתור ממספר 2 למספר 3.
ההתרחשות מכאן הייתה בלתי נמנעת כנראה. הטוסטר - שכל חייו מכוונים למספר 2 - לא ידע בדיוק מה לעשות עם הספרה החדשה שנגלתה בפניו. מרוב מאמץ - התחיל להעלות עשן.
מרוב עשן - התחילו גלאי העשן שמותקנים בדיוק מעל הטוסטר - לצפצף.
אחרי שנייה ושלוש עשיריות השנייה, התייצבה האחראית בריצה, ועל פניה פרצוף רותח (כמעט כמו הטוסטר...)
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לא לגעת בטוסטר???" היא צעקה. ("עוד פעם אחת או פעמיים, שכולם ישמעו", רציתי להגיד אבל לא העזתי). כיבתה את הצפצוף, ויצאה בהפגנתיות מחדר האוכל, תוך שהיא מסננת "אנשים מטומטמים, בחיי, לא מבינים מה שמדברים אליהם. עכשיו אני צריכה להתקשר למכבי אש!".
לא נעלבנו, ואז היא הופיעה בחזרה, מחזיקה בידה גליל גדול של מסקינגטייפ. בהפגנתיות חתכה פיסות של המסקינגטייפ, ואיבטחה את הכפתורים של שני הטוסטרים למקומם - לעולמי עולמים - אל הספרה 2. מעתה ועד עולם - מוגנים הכפתורים מפני אנשים חסרי דעת, כמונו.
אחרי שנרגענו עלינו אל האוטובוס, ויצאנו לדרך לכיוון מרכז המבקרים של better place - בגלילות.
טוב, זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת אצל שי אגסי.
בפעם הראשונה, עם פתיחת המרכז, הוא אפילו היה שם באופן אישי, ולא נאלצנו להסתפק בהולוגרמה.
גם אז, כמו עכשיו, נדהמנו מהמרכז המפואר, הבנוי בתוך מיכל אחסנה ישן - עגול - קשה להאמין לזה כשנמצאים שם.
באים, מתפנקים בקפה, יושבים קצת על הדק בשמש. לא רע.
כשהגיע תורינו נכנסנו לראות סרט, באולם קולנוע קטן, שכולו מורכב מכיסאות כלי רכב ממוחזרים. על כל כיסא יש שלט קטן שמספר מאיזה אוטו הוציאו אותו. אני ישבתי על כיסא של מאזדה 626, שנת 2002.
הסרט מסביר, במיומנות, במקצוענות ובתקציבים של שי אגסי למה אנחנו רוצים מכונית חשמלית. אני חושבת שזה לא כל כך משנה עם איזו דעה הגעת לשם - אתה משתכנע. המרחבים הירוקים, הילדים המחייכים, זמן האיכות המשפחתי - כל אלו מתגייסים כדי להוכיח למה זה נכון. למה זה חשוב. למה זה הכרחי.
אחרי הסרט (למה שי רק בהולוגרמה? לא פייר!) יוצאים החוצה - ואז מגיעה גולת הכותרת - נהיגת ניסיון במכונית חשמלית. בפעם הקודמת היו מכוניות לדוגמה. עכשיו זה כבר הדבר האמיתי. זה באמת עומד לקרות ומיד אחרי הנהיגה אפשר להזמין מכונית חדשה (חבל שלא הבאתי פנקס צ'קים).
אז איך זה לנהוג במכונית חשמלית? בעיקר שקט. חווית הנהיגה מרגישה לי (נהגת לא מקצועית, אבל מנוסה) בדיוק כמו במכונית רגילה. מאיץ יופי, נוסע יופי, מאט יופי. שקט. כל כך שקט שכשהמכוניות האלו יעלו על הכביש יהיה צריך להוסיף להן סאונד במיוחד, כדי לשמור על בטיחות הולכי הרגל שמתבססים גם על חוש השמיעה כדי לדעת עם מגיעה מכונית או לא.
איזה סאונד כדאי לבחור? חשבתי על רקיעות רגליים של סוס. או גלגלים של עגלה. או סאונד של רכבת. מגניב, לא?
זהו. נגמר הטיול.
חזרתי הביתה אחרי יומיים וחצי עם אופקים רחבים, מצברים מלאים ותקוות מרחיקות לכת ישר לשנ"צ של יום ששי.
איך החזרתי את בעלי הגרוש בעזרת כישוף האהבה של ד"ר אלאבה... שמי איזבלה איתן. כשקראתי את העדות באינטרנט על האופן שבו ד"ר אלאבה, זורק הכישוף הבהיר והחזק ביותר עוזר להחזיר בעל מתגרש, מאהב. תהיתי איך זה יכול להיות נכון, כי רבים איכזבו אותי בעבר ללא כל תוצאה. פשוט שחררתי את הפוסט והסתובבתי בפורום. בהודעתי שוב תחת, מישהו פרסם ואמר זורק כישוף מאומת. אחרי שהיא קראה את הדואר, זה היה אותו אדם ד"ר. אלאבה שהיא דיברה עליה. אז אין לי ברירה אלא לבדוק באמת איך הוא עובד. הייתי הרוסה לגמרי כשבעלי האהוב עזב אותי. זה היה כאילו כל העולם שלי נעלם ביגון ובכאב. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל מבין כל מטילי הקסמים שיצרתי קשר, הוא היחיד שהשאיר בי את הרושם שאני כל כך נכון ואמין. יותר מדבריו, הוא החזיר את בעלי והגשים את כל משאלותיי. הוא נאמן עכשיו, הוא שם לב אליי, הוא מציע לי פרחים בכל יום ראשון, ולעתים קרובות אנחנו יוצאים לקולנוע ולמסעדה. בעלי בא אליי והתנצל על העוול שעשה והבטיח שלעולם לא יעשה זאת שוב. מאז הכל חזר לקדמותו. אני ומשפחתי שוב חיים יחד באושר. אני אהיה אסיר תודה לנצח שהפכתי את חיי מהגיהנום לגן עדן! אני מאמין שמי שצריך עזרה צריך לבוא אליו לעזרה. שאלוהים ימשיך להשתמש בך כדי להציל את הפרידה. כל מי שיש לו בעיות זוגיות, בעיות גירושין, מאהב אבוד או בעיות זוגיות כלשהן, ניתן לפנות אליו (dralaba3000@gmail.com). או WhatsApp/Viber him דרך +1(425) 477-2744
השבמחק