חפש בבלוג זה

יום שני, 12 בדצמבר 2011

סיפור על עוזרת (לא שלי...)

כבר שלוש שנים שהיא חלק מהחיים שלך. מגיעה אליך הביתה פעם בשבוע, למקום הכי פרטי והכי אינטימי, ועושה בו כבשלה.
מתחילה מהקומה העליונה, עוברת ביסודיות חדר אחרי חדר. בבגדים, במיטות, בחפצים האישיים. נוגעת ולא נוגעת, משאירה או לא משאירה סימן.
כל יום רביעי.
כשאת חוזרת הביתה מהעבודה - נשארים רק העקבות. הריח המיוחד, הסדר המופתי, כל פריט ופריט נמצא בדיוק במקום הנכון.

אז ככה זה היה בחודשיים הראשונים.

לאט לאט, משבוע לשבוע, הבית קצת פחות נקי, לפעמים היא שוכחת חדר אחד, או להחזיר את הדברים למקום, או לנקות את המראה הגדולה בשירותים.

אחרי חצי שנה כבר היה ברור לכולם שלמרות שמשלמים לה על ארבע שעות עבודה - בשעה 11:30 היא כבר לא שם.
ואז גם לא ב 11:00.
לאחרונה נצפתה יוצאת מהבית כבר ב 10:30 (אבל זה רק מעדות צד שלישי, בשעות האלו את בעבודה, מרוויחה כסף כדי לשלם לה בפעם הבאה...)

שלוש שנים, ומדי פעם, כשלא מסדרים את הכל ערב קודם, לא מוצאים דברים  - אולי הם יצוצו אחר כך במגרה שכוחה, אולי נזרקו בטעות, אולי מצאו את דרכם לחדר אחר.

מדי פעם חולפות לך בראש מחשבות כפירה - אולי מישהי אחרת תעבוד יותר טוב, יותר בקפידה, מישהי עם שדה ראיה רחב, שרואה גם את קורי העכביש שמעל גובה העיניים...
המחשבות האלו נעלמות מיד כשמגיעים לפרקטיקה - לפטר אותה זה לא נעים וגם לא זול.
למצוא מישהי אחרת - בטח לא פשוט, במיוחד כשאת נמצאת מחוץ לבית ולא יכולה לפקח על מישהי חדשה.
לא משנה. נמשיך ככה. הרי לא ננקה לבד...

לפני שבועיים, בדיוק ביום רביעי, היה לבת שלך שיעור פרטי בצהריים. בבוקר השארת כסף לעוזרת במקום הקבוע, וכסף למורה הפרטית, בתוך ספל, בויטרינה, במקום המוכר לכל בני המשפחה.
בצהרים, בבית הנקי, התברר שהכסף של המורה איננו. גם הכסף של העוזרת.
בירור מקיף בין שלל הילדים ובני הבית (אפילו הכלב) העלה שאף אחד מהם לא לקח את הכסף. פשוט נעלם.
העוזרת לקחה?
לא יכול להיות. היא פה כבר שנים, סומכים עליה.
את מוכנה להאמין שאחד הילדים שלך העלים את הכסף, ולא שהעוזרת לקחה.

בשבוע שאחר כך, בחוסר רצון בולט,  השארת 50 שקל בספל, כדי להוכיח לעצמך ולכולם שלא. אין מצב.
אז זהו, שיש.
נעלמו.

לא, יקירה שלי. לא שכחת איפה שמת
לא הכנסת אותם בטעות למגירה אחרת
אף אחד מהילדים שלך לא לקח בלי רשות...
העוזרת שלך, שעובדת אצלך כבר שנים ומרגישה אצלך כל כך בבית, עושה בבית שלך כבשלה.

השלב הבא היה להפעיל מצלמה. מצלמת האינטרנט של המחשב כוונה ישירות לפינת המטבח, ועמדה שם, כזבוב על הקיר, חרישית ומרשיעה.

כשהגעת הביתה באותו יום (עוד 50 שקל עלו כקרבן על מזבח האמת), אמרו לך הילדים  - תראי את דקה 24, דקה 57 וגם 1:35.
במשך פחות משעתיים וחצי (כאמור, משלמת על ארבע) היא הספיקה לחטט בויטרינה, למצוא את השטר, להרביץ לכלב עם המגב, להכניס את השלל לתיק, להוציא עוד משהו מהחזיה ולהכניס גם אותו לתיק (מה זה? לעולם לא נדע), לנקות קצת את הבית (אבל הזכוכית של הויטרינה, שמתוכה הוציאה את הכסף - נשארה מלוכלכת) וללכת הביתה.
אתמול פיטרתם אותה. ביום רביעי הקרוב תצטרכי לנקות לבד את הבית, יקירתי.

מה אני אומרת בעצם? ראשית, כמעט לכולנו יש עוזרת. גם לי. היא מנקה את הבית שלי כאילו הוא היה שלה, ולפעמים זה קצת מבלבל. הוא לא שלה. למיטב ידיעתי העוזרת שלי זוכרת את זה, אבל לא כולן כך, וגם לא תמיד.
קודם כל - פיתחו עיניים.
שנית - אל תשאירו פיתויים.
ושלישית - וזה מה שקרה לחברה שלי - אל תתביישו לספר. החברה שלי אמרה לי שהיא מתביישת לספר שזה קרה לה, היא מרגישה אשמה, שאולי היא לא בסדר שהשאירה את הכסף ככה גלוי, ואולי פיתתה אותה לגנוב. היא מתביישת לספר שזה קרה לה, כי היא לא בטוחה מה אנשים אחרים יחשבו עליה.
האנלוגיה לאונס רחוקה שמיים וארץ מהמקרה הזה - אבל קיימת -

פגעו בך. גנבו ממך . מישהו היה לא בסדר וזו לא היית את.


תפטרי אותה. ואם את מכירה עוד מישהי שהיא עובדת אצלה - תספרי גם לה ותזהירי אותה.
אנחנו עובדות מסביב לשעון, ונאלצות (או בוחרות, וזה גם בסדר) להשאיר חלק מהמשימות שלנו למישהו אחר. זה עדיין לא נותן לו את הזכות לעשות בנו (או בביתנו) כבשלו.


אה, ושבוע שבועיים של בית לא נקי עוד לא הרג אף אחד :)





אין תגובות:

פרסום תגובה