מאז שאני מכירה את בעלי, יש לו מין מנהג מגונה שכזה, להיות חולה בערב הסילבסטר.
כבר חודש אחרי שהיכרנו והתחלנו לצאת (זה היה בנובמבר 1988) גיליתי שמסיבות סילבסטר זה כנראה לא הקטע שלו. תמיד מצונן, תמיד עם שפעת, מעולם לא יצאנו בערב השנה החדשה, לא כשהיינו חברים ולא אחרי שהתחתנו.
הגדיל לעשות פעם אחת, בסילבסטר של 1994, כשחטף דלקת גרון כל כך חריפה, שאושפז בבית חולים לכמה ימים והשאיר אותי בבית עם תינוקת בת שלושה חודשים, לחגוג לבד.
זה כבר הפך לבדיחה משותפת שלנו, ועכשיו גם אם במקרה יש שנה שבה הוא מרגיש טוב, אנחנו לא יוצאים מהבית, פן יבואו מרעין בישין ויאיימו להרוס את פתיחת השנה החדשה.
אני מתחילה להבין לאט לאט, שהבן שלנו, זה שהיה לא מזמן בן 9, מתחיל לגלות תסמינים דומים.
בשנה שעברה, עם פרוץ חופש חנוכה - הוא חטף באופן פתאומי (תוך שעתיים ממצב תקין לשבר כלי) דלקת במפרק הירך, ששלחה אותנו למיון בדיוק ביום של השרפה הגדולה בכרמל, ושיתקה אותו למשך כל החופש. פשוטו כמשמעו. אסור היה לו ללכת, לקום, לזוז - פחות או יותר כל החג הוא ישב על כיסא המחשב והתגלגל ברחבי הבית + דרש (וגם קיבל) שרות חדרים בלי הפסקה.
השנה - אמנם לא עם פרוץ החופש - אבל הנה הוא שוב חולה. חום גבוה מאתמול והיום פסק הרופא - סטרפטוקוקים בגרון - יתכבד וייקח 10 ימים של אנטיביוטיקה עד יוכחדו הפולשים.
כל זה אולי היה נשמע סביר ובצירוף מקרים משעשע, אלמלא היו שני אלו גברים - וכפי שידוע לכל (או לפחות לכל הנשים), גברים לא יודעים להיות חולים. כלומר הם יודעים. לגסוס.
אני יודעת, יש גם אחרים, אבל הגברים שלי, וגם אלו של חברותי עמן שוחחתי על העניין - צונחים במחי וירוס לתהומות מדהימים.
כואב לו החום, יבש לו בגרון, הוא לא יכול לשאת יותר את הכאב, הוא רעב אבל לא מסוגל לאכול, הוא מרגיש שזה הסוף, כל הניירת של הביטוחים במגירה שליד המיטה, רק שאדע, ליתר ביטחון.
אולי אורז לבן? אולי פירה בלי כלום? אולי קרקר? כוס תה עם דבש? ואם כבר את הולכת למטבח תכיני קנקן, טוב?
טוב. אני מביאה לך קנקן של תה, ילד אהוב שלי, ולמרות שלא נראה לך שזה יעבור לך אי פעם, אני שמחה להודיע לך שאחרי שלוש מנות של אנטיביוטיקה העולם ייראה לך הרבה יותר טוב.
כשבעלי חולה, אני לפעמים מדמיינת איך אני אורזת לו מזוודה קטנה, ושולחת אותו לאמא שלו קצת. רק עד שתעבור השפעת.
במקרה של הבן שלי יש בעיה פונקציונלית. אני האמא. חייבת חייבת חייבת למצוא לו שידוך בקרוב. ורצוי שהיא תדע להכין מרק עוף ("אני יודע שזה יעשה לי טוב, אמא, אבל לא בא לי...")
שנהיה בריאים!
כבר חודש אחרי שהיכרנו והתחלנו לצאת (זה היה בנובמבר 1988) גיליתי שמסיבות סילבסטר זה כנראה לא הקטע שלו. תמיד מצונן, תמיד עם שפעת, מעולם לא יצאנו בערב השנה החדשה, לא כשהיינו חברים ולא אחרי שהתחתנו.
הגדיל לעשות פעם אחת, בסילבסטר של 1994, כשחטף דלקת גרון כל כך חריפה, שאושפז בבית חולים לכמה ימים והשאיר אותי בבית עם תינוקת בת שלושה חודשים, לחגוג לבד.
זה כבר הפך לבדיחה משותפת שלנו, ועכשיו גם אם במקרה יש שנה שבה הוא מרגיש טוב, אנחנו לא יוצאים מהבית, פן יבואו מרעין בישין ויאיימו להרוס את פתיחת השנה החדשה.
אני מתחילה להבין לאט לאט, שהבן שלנו, זה שהיה לא מזמן בן 9, מתחיל לגלות תסמינים דומים.
בשנה שעברה, עם פרוץ חופש חנוכה - הוא חטף באופן פתאומי (תוך שעתיים ממצב תקין לשבר כלי) דלקת במפרק הירך, ששלחה אותנו למיון בדיוק ביום של השרפה הגדולה בכרמל, ושיתקה אותו למשך כל החופש. פשוטו כמשמעו. אסור היה לו ללכת, לקום, לזוז - פחות או יותר כל החג הוא ישב על כיסא המחשב והתגלגל ברחבי הבית + דרש (וגם קיבל) שרות חדרים בלי הפסקה.
השנה - אמנם לא עם פרוץ החופש - אבל הנה הוא שוב חולה. חום גבוה מאתמול והיום פסק הרופא - סטרפטוקוקים בגרון - יתכבד וייקח 10 ימים של אנטיביוטיקה עד יוכחדו הפולשים.
כל זה אולי היה נשמע סביר ובצירוף מקרים משעשע, אלמלא היו שני אלו גברים - וכפי שידוע לכל (או לפחות לכל הנשים), גברים לא יודעים להיות חולים. כלומר הם יודעים. לגסוס.
אני יודעת, יש גם אחרים, אבל הגברים שלי, וגם אלו של חברותי עמן שוחחתי על העניין - צונחים במחי וירוס לתהומות מדהימים.
כואב לו החום, יבש לו בגרון, הוא לא יכול לשאת יותר את הכאב, הוא רעב אבל לא מסוגל לאכול, הוא מרגיש שזה הסוף, כל הניירת של הביטוחים במגירה שליד המיטה, רק שאדע, ליתר ביטחון.
אולי אורז לבן? אולי פירה בלי כלום? אולי קרקר? כוס תה עם דבש? ואם כבר את הולכת למטבח תכיני קנקן, טוב?
טוב. אני מביאה לך קנקן של תה, ילד אהוב שלי, ולמרות שלא נראה לך שזה יעבור לך אי פעם, אני שמחה להודיע לך שאחרי שלוש מנות של אנטיביוטיקה העולם ייראה לך הרבה יותר טוב.
כשבעלי חולה, אני לפעמים מדמיינת איך אני אורזת לו מזוודה קטנה, ושולחת אותו לאמא שלו קצת. רק עד שתעבור השפעת.
במקרה של הבן שלי יש בעיה פונקציונלית. אני האמא. חייבת חייבת חייבת למצוא לו שידוך בקרוב. ורצוי שהיא תדע להכין מרק עוף ("אני יודע שזה יעשה לי טוב, אמא, אבל לא בא לי...")
שנהיה בריאים!
גם אני תמיד מדמיינת את עצמי עושה זאת כשבעלי חולה, תמיד אבל :) חחח משעשע לראות שאני לא היחידה!
השבמחקאיזה סיפור נהדר ומעורר השראה! הייתי נשואה שבע שנים ללא ילד, ובגלל זה בעלי התחיל להתנהג בצורה מוזרה, חוזר הביתה לאחרונה וכבר לא מבלה איתי ומתגרש. אז נעשיתי מאוד עצוב ואבוד בחיים כי הרופא אמר לי שאין דרך להיכנס להריון זה באמת ממרר לי את החיים. עד שנתקלתי בחבר שסיפר לי על ד"ר ALABA מהאינטרנט, איך הוא עזר לנשים רבות עם בעיות דומות שעברתי אז פניתי אליו בכתובת: (dralaba3000@gmail.com) והסברתי לו, הוא סיפר לי הכל צריך לספק לפני שהוא יכול להטיל את הכישוף על המפגש כדי להחזיר את בעלי, מה שעשיתי, והוא שלח תפילה עוצמתית שהייתי צריך לומר באמצע הלילה כשהטיל את כישוף האהבה. זה היה נס 24 שעות מאוחר יותר בעלי היחיד חזר אליי והתנצל על כל מה שעשה ואמר לי שהוא מוכן לתמוך בי בכל מה שאני רוצה, התקשר מהר לד"ר אלאבה ותגיד לו מה קורה בזה רגע והוא גם הכין ושלח לי תרופה צמחית שלדבריו תרפא כל מחלה או זיהום לא רצויים שמנעו ממני להרות ואז הנחה אותי איך להשתמש בה לפני הפגישה עם בעלי. כאן לאחר השימוש בצמח ובשורש המקומיים האלה, כמה שבועות לאחר מכן התחלתי להרגיש סימני הריון על כל הגוף, הייתי ממש בהריון ורק ילדתי בן תינוק בגיל חודש. אני נשבע שכל העולם יגלה על ד"ר אלאבה שהציל את מערכת היחסים שלי וזה גם נותן לי ילדים שאני בגאווה יכול לקרוא להם שלי היום. לכל אישה שחושבת שזה בלתי אפשרי, הנה הזדמנות לחייך ולהביא אושר למשפחתך, אנא צור קשר עם DR ALABA במייל בכתובת: (dralaba3000@gmail.com). או WhatsApp/Viber אותו באמצעות +1(425) 477-2744, אכן, הוא אלוהים שנשלח להביא מאהבים אבודים ולהביא לך אושר ...
השבמחק