חפש בבלוג זה

יום ראשון, 27 בספטמבר 2015

יום #4 - ג'ירונה, פיגראס, והשתטחות אחת

יצאנו מהעיר ונסענו לג'ירונה ופיגראס.
לקחנו טיול מאורגן עם הדרכה בעברית (המלצות על כל מה שסביב הטיול הזה - בפוסט מסכם שיגיע בסוף)
זה היה מעולה, עולים לאוטובוס, מדריך מעולה, מנקודה לנקודה - יש הרבה יתרונות בזה שמישהו מארגן לך את היום.
התחנה הראשונה שלנו היתה בג'ירונה, עיר עתיקה מהממת, שהזכירה לי את הערים הקטנות בטוסקנה. קצת מוזר, אבל הסמל של העיר הוא זבוב, וזה גורם לך לחשוב מה טוב כבר יכול לצמוח מעיר שאוהבת זבובים...

נהר באמצע העיר זה קונספט מגניב

יש טענה שזה הבית של הרמב"ן


לג'ירונה (כמו לעוד הרבה מקומות בעולם) יש היסטוריה של קהילה יהודית שאיננה, ומוזיאון יהודי שמספר את סיפורה.
נחמד כחלק מהסיור אבל לא הייתי מרחיקה עד שם כדי לבקר בו, ובכל מקרה, מה שנזכור לנצח מהמוזיאון הזה זה את הנפילה הגדולה שלי.

את כל הבושות שאפשר למנות עשיתי בנפילה הזו.
נכנסתי לחדר ולא שמתי לב שיש מדרגה (או יותר נכון מדרון)
הלכתי הצידה ונתקעתי במעקה הקטן שבקצה המדרגה
נפלתי אפיים ארצה אל הרצפה שמתחתי
נשכבתי על הרצפה עם התיק על הגב, הטלפון ביד ומכשיר הקשר של המדריך תלוי לי על הצוואר
אחרי שנשכבתי המשכתי בהחלקה ישירות לתוך הרגליים של השולחן שהיה מוצב בתחילת החדר.

כל מי שהיה בקומה במוזיאון שמע את הבום, ורץ מהר כדי למצוא אותי שוכבת על הפרצוף, עם הגבות ברצפה.
וכמובן, הילדים שלי מתגודדים סביבי.

אוף, באותו רגע בא לי למות. למה רק ליפול? עדיף להיעלם וזהו.

לקח לי כמה דקות להתאושש, להצליח לקום, ורק במשך שארית היום להתחיל להרגיש את מה שכואב לי. וזה בערך הכל, ובעיקר הרגל שנתקלה במעקה.

המדריך לקח את הקבוצה משם לגלידריה שאמורה להיות הכי טובה בספרד, כדי שנעמוד בתור 30 דקות ואז נצטרך לחזור לאוטובוס מאוכזבים כי חייבים לזוז.

מצויידים בכריכים שהבאנו מהבית חזרנו לאוטובוס כדי לנסוע לפיגראס, למוזיאון  סלבאדור דאלי.

טוב, אחרי הפסיכים הקודמים שראינו בימים האחרונים, גם דאלי, איך לומר, לא טומן ידו בצלחת (או כפי הנראה לא לקח כדורים בזמן). ביצים על הגג, לחמניות על הקירות, ונשים בכל מקום.

חצר התיאטרון שהפך למוזיאון
גם פה אני מודה שהיה הרבה יותר טוב להסתובב עם מדריך צמוד, שנתן את הרקע ואת הסיפורים הפיקנטיים מחייו של דאלי. בקיצור, נהנינו, ומעין אמרה: "את רואה, אמא, לזה אני קוראת לצייר!" מוזר מוזר, אבל כישרון מדהים.

זהו, חזרנו לעיר, חזרנו לדירה, אני עם טראומיל על הרגל ומרגישה כבר יותר טוב, וכל השאר עסוקים בענייניהם. יש את הרגע הזה, במחצית הטיול, שבו פתאום מתהפכים - אז הנה הוא כאן.
ערב מנוחה בדירה בא בדיוק במקום (וקצת באשמתי) אבל עד מחר כולנו נתאושש ונצא שוב לכבוש את העיר.
יש לנו עוד כמה מאסטים לבדוק - נדווח מחר.


נשיקה מדאלי!

אין תגובות:

פרסום תגובה