בכל רגע שעובר אני מבינה שאם לא אכתוב עכשיו, החוויות יערמו ויהפכו
לבליל אחד גדול של אירועים, תמונות וזכרונות שיתערבבו זה בזה ולא ימצאו אחר כך את
מקומם הראוי.
פעם ראשונה שלנו במזרח, פעם ראשונה שלנו בטיול שמתוכנן כולו עם חברים –
צריך לבחור נכון גם את היעד וגם את השותפים. ממרום שלושה ימי טיול אני חושבת שניתן
לומר שהצלחנו בשתי המשימות.
אז אחרי טיסת לילה תל אביב –בנגקוק, וטיסת המשך בנגקוק צ'יאנג מיי, נחתנו
בשדה התעופה של צ'יאנג מיי הישר לזרועותיו של אקי, המדריך שלנו לחמשת הימים הבאים.
אקי מגיע עם בול, הנהג. לפי מה שהבנו הם חברים מהצבא. לבול יש מיניוואן מרווח
ונוח, ממוזג, עם צידנית מלאה בקבוקי מים קרים ועם שקעים לחשמל. אנחנו שמונה,
ונכנסים לאוטו בכיף, עם מקום אחד פנוי, שמתחלף כל פעם במיקום. עד כה הצלחנו לא
לריב על מקומות הישיבה J
אקי הביא אותנו הישר למלון, בשעת ערב מוקדמת, והסביר לנו איך ללכת
לשוק הלילה, ואיפה כדאי לנו לאכול. זה לא היה מסובך, כי צריך ללכת משהו כמו 500
מטר על הרחוב, ואנחנו שם. במלון חיכו לנו שני חדרים משפחתיים ענקיים, עם אמבטיות
בגודל של חמאם טורקי, קצת מיושן – אבל נוח ומרווח.
חמש שעות קדימה, מסתבר, לא עושות ג'ט לג, במיוחד לא אחרי טיסות לילה.
פשוט הולכים לישון וקמים בבוקר, כרגיל (חוץ משרון שקם בשתיים לפנות בוקר, ניהל
שיחת וידאו עם חבר מהארץ, ואז חזר לישון).
קמנו בבוקר לשעת האיסוף של אקי ובול, כדי לשים לב שבעצם בגלל שיש לנו
מדריך, אנחנו לא באמת סגורים על התכנית ואין לנו מושג לאן נוסעים היום. זה קונספט
חדש. סוג של אנסין. אתה נכנס לאוטו, ואקי אומר "או קיי, עכשיו יש לנו נסיעה
של בערך שעה". לאן נוסעים? לאומגות.
אומגות באמת? אנחנו הסכמנו לזה??
תכל'ס, היה כתוב בתכנית שהוא שלח לנו מראש. יאללה. זורמים.
טוב, מגיעים לאומגות ודבר ראשון חותמים על מסמך שמצהיר שלא יהיו לנו
שום טענות אליהם במקרה ש...
רק חתמת, מלבישים אותך ברתמה וציוד בטיחות, ומעלים אותך על טנדר. וקדימה.
במעלה ההר. אקי צילם אותנו כמה תמונות לפרידה (שעד שחזרנו כבר עלו לפייסבוק J ) ויצאנו לדרך.
מתחילים
בחימום קל, ריחוף באומגה למרחק קצר. אנחנו מלווים בשני מדריכים שעושה רושם שבעיקר
עושים צחוקים ונהנים מהעבודה שלהם, מעבירים אותנו מרמפה לרמפה, הגובה הולך ועולה,
והמרחקים בין העצים גם כן.
בתכל'ס אנחנו מרחפים בין צמרות העצים, ואחרי שמתגברים על הפחד ומבינים
שהציוד קושר אותך היטב לחבל, אפשר אפילו להסתכל על הנוף.
עד שהתרגלת לאומגה, אתה מגיע פתאום לרמפה ש... איך לומר, אין לה המשך.
מה קורה מכאן? לא בטוח שאתה רוצה לדעת, וכמובן מגלה שמכאן יורדים בנפילה חופשית 15
מטר למטה. קשורים בחבל, כן? אבל בנפילה. הרגשנו קצת כמו במרוץ למיליון, גיבורים
גדולים - רק שלא מחכה לנו מיליון בקצה. חשבנו שאנחנו גיבורים גדולים ואז המדריך
שלנו ירד בריחוף, עם הראש כלפי מטה, משמיע קולות של קוף. היסטריה.
ריחופים, טיפוסים, ובכל שלב של המסלול הפתעה אחרת. היה כיף ממש (לכל
הגילאים) ואז סיימנו, יצאנו בחיים.
כשחזרנו לבסיס האם חיכו לנו חולצות סוף מסלול, תעודות רשמיות לסיום,
וכמובן תמונות שצולמו במקטע האחרון. מפאת צנעת הפרט תסלחו לי שלא אפרסם תמונות
שלנו תלויים בין שמיים וארץ. טוב אולי רק את של מעין J
אחרי האומגות נסענו למקום של רכבי שטח קלים לנהיגה במה שהמדריך קרא לו
'ג'ונגל', אבל הרגיש קצת יותר כמו הוואדי ליד טבעון. עולים ויורדים בסלעים ובין
השיחים. מאתגר למדי לנהג, בעיקר מטלטל לכל השאר J
משם המשכנו לארוחת צהרים במקום שבחצר שלו יש מקפצת באנג'י, ובזמן
שאנשים קפצו מגובה רב קשורים ברגליים, אנחנו אכלנו ארוחת צהרים ענקית במשהו כמו
200 שקלים לשמונה אנשים.
כראוי ליום של טיול, המשכנו משם למקדש הגדול, מעל ההרים של צ'יאנג
מיי. המקדש המוזהב, שמשקיף על העיר מגבוה, היה הומה באנשים ומהמם ביופיו. המדריך
שלנו (אקי המופלא) ניצל את ההזדמנות לתת לנו הרצאה הראשונה ב"מבוא
לבודהיזם". מרתק, ואפילו קצת מעורר השראה. הסיפור מספר שהמלך העמיס פגודה
מוזהבת על פיל, ושיחרר את הפיל בעיר צ'יאנג מיי. הפיל טיפס במעלה ההר, עד שהגיע
למקום המקדש ושם התיישב וסירב להמשיך ללכת. במקום הזה הקימו את המקדש המפואר.
לקראת ערב חזרנו למלון, להתאושש ולצאת שוב, לארוחת ערב וסיבוב שיגרתי בשוק
הלילה.
זה היה יום עמוס, ומהנה מאד, וחתיכת סיפתח לימים שעוד מחכים לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה