כל שבוע אני מתנחמת בזה שאולי בשבוע הבא העומס ירד קצת, ואצליח לנשום.
איכשהו כשהשבוע הבא מגיע, אני מוצאת את עצמי שוב במירוץ מטורף, בלי אויר.
השבוע, אני יודעת מראש שהשבוע הבא יהיה מטורף, ואפילו יותר, כי ככה זה כשנוסעים לחו"ל. הכל קורה לך עד השנייה האחרונה. אי אפשר להירגע עד ששותים הפוך בארקפה של הדיוטי פרי.
אז ככה נראה היומן שלי, בינתיים:
יש לי דף מלא משימות שאני צריכה להספיק לעשות לפני הנסיעה -
איך זה קורה שתמיד משאירים את הכל לרגע האחרון? מה היה קשה כל כך למסור את הנעליים לתיקון לפני שבועיים? או לפני חודשיים כשהעקב נשבר?
על הטלפון אני מקטרת כבר שבועות, ועד עכשיו לא העזתי להגיע למרכז השירות של אוראנג' (בצדק, אגב, שרפתי שם אתמול קרוב לשלוש שעות).
ככה אני, עד שאין לי דד-ליין על הראש - הזמן בורח לי בין האצבעות.
אני צופה שלא יהיה לי זמן לכתוב עוד השבוע, ובטח שלא עד שיחזירו לי את הסמארטפון (הוא חסר לי כל כך, זה כואב...), אבל אני חושבת שבמהלך השבוע באנגליה אצליח לתעד את חוויותיי הבינלאומיות מהסדנה...
אז אני לוקחת אויר, ונתראה בארקפה בדיוטי פרי בששי אחר הצהריים, כן?
איכשהו כשהשבוע הבא מגיע, אני מוצאת את עצמי שוב במירוץ מטורף, בלי אויר.
השבוע, אני יודעת מראש שהשבוע הבא יהיה מטורף, ואפילו יותר, כי ככה זה כשנוסעים לחו"ל. הכל קורה לך עד השנייה האחרונה. אי אפשר להירגע עד ששותים הפוך בארקפה של הדיוטי פרי.
אז ככה נראה היומן שלי, בינתיים:
- ביום ראשון יש אירוע לכבוד 100 שנים לטכניון, עם מופע של ריטה. בזמן הזה יש לי דאבל בוקינג - מסיבת פרידה מהמורה של ליאור שעליה אצטרך לוותר.
- ביום שני אני צריכה לנסוע לרצות באוניברסיטת באר שבע - 6 שעות נסיעה הלוך ושוב בשביל 3 שעות הרצאה...
- ביום שלישי יש טקס קבלת מנוי בספריה לעולים לכתה א'. ואפילו שכבר יש לנו מנוי משפחתי - טקס זה טקס.
- ביום רביעי יש פעילות קבלת פנים בבית הספר לעולים לכתה א' - שלא נשכח חלילה, ואם עוד לא הבנתם, אנחנו עולים לכתה א'...
- ביום חמישי פנוי כרגע. אולי אני אצליח לארוז.
- ביום ששי אני נוסעת, לבד. מוזר.
יש לי דף מלא משימות שאני צריכה להספיק לעשות לפני הנסיעה -
- מסרתי נעליים לתיקון,
- הזמנתי משקפיים חדשות,
- הטלפון שלי מאושפז,
- ויש לי מליון פינות לסגור בעבודה, למרות שאיעדר רק שבוע.
איך זה קורה שתמיד משאירים את הכל לרגע האחרון? מה היה קשה כל כך למסור את הנעליים לתיקון לפני שבועיים? או לפני חודשיים כשהעקב נשבר?
על הטלפון אני מקטרת כבר שבועות, ועד עכשיו לא העזתי להגיע למרכז השירות של אוראנג' (בצדק, אגב, שרפתי שם אתמול קרוב לשלוש שעות).
ככה אני, עד שאין לי דד-ליין על הראש - הזמן בורח לי בין האצבעות.
אני צופה שלא יהיה לי זמן לכתוב עוד השבוע, ובטח שלא עד שיחזירו לי את הסמארטפון (הוא חסר לי כל כך, זה כואב...), אבל אני חושבת שבמהלך השבוע באנגליה אצליח לתעד את חוויותיי הבינלאומיות מהסדנה...
אז אני לוקחת אויר, ונתראה בארקפה בדיוטי פרי בששי אחר הצהריים, כן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה