כמה, כמה רשימות הכנתי, כמה פעמים חשבתי שוב ושוב על כל מה שיש לי
לעשות לפני הנסיעה הזו, כדי להגיע אליה בכיף.
נכון, כבר כתבתי בעבר שאני יודעת שבסוף הכל יהיה בלחץ, ובכל זאת,
העזתי לקוות שאצא מהבית רגועה ומוכנה.
אז אתם יודעים איזה שבוע היה לי, כל יום משהו נפלא אחר, וככל שהתקרב
סוף השבוע הילדים (הקטנים) שלי התחילו להפנים שאוטוטו אני נוסעת.
שרון, מסתבר, היה בטוח שאין לו סיכוי להסתדר בלעדי. הוא לא מסוגל
אפילו לחשוב על זה. הוא לא יכול ללכת ככה לבית הספר (הפתעה!!), הוא לא מסוגל ללכת
לצופים, אולי הוא לא יצא בכלל לרכב על אופניים כי אין לדעת אם כשיחזור מהסיבוב אני
עוד אהיה.
מעין שבאופן כללי לא ממש מתרגשת מכלום מסתכלת עליו, ואני רואה את
ההפנמה. פתאום היא תתגעגע, פתאום קשה לה. יומיים לפני התאריך המיועד היא הודיעה :
"אני רוצה לעשות חורים באוזניים. עכשיו!"
למרות רצוני העז לרוץ ולחורר לה את האוזניים לפני שהיא תתחרט, הבנתי
פתאום שזה לא יהיה הכי חכם להשאיר אותה עם חורים טריים לטיפולו המסור של אבא, וגם
לא היה לגמרי ברור באיזו דקה של היומיים שנותרו אפשר להכניס גם את המשימה הזו. אי
לכך ובהתאם לזאת הובטחו חורים באוזניים מיד כשאחזור (אם היא לא תתחרט). הנה נפתרה
עוד בעיה של "מה להביא לה מתנה"...
ביום ששי בבוקר כולם התפזרו. זאב הלך לסדנת כאבי גב (ההיפך, כמובן,
איך להימנע מכאבי גב), ניצן יצאה לרונדו סיום י"ב (האם נזרקו חזיות מהחלונות
של המכוניות? אינני יודעת, אצטרך לברר), ליאור הלכה לבית הספר (עוד מאמץ קטן,
מותק, זה תכף נגמר), שרון יצא בוכה (כמובן) לבית הספר ומעין הלכה לגן (בלי תלונות,
פשוט הלכה). נשארו לי כמה שעות טובות של שקט ומחשבה רציפה כדי לארוז. הייתי כל כך
מרוצה מעצמי שהגעתי לרגע הזה והנה, אני הולכת לצאת רגועה מהבית, עד שקרה הצפוי
(דא) והסתבכתי. ועם מה? עם הדבר הכי אידיוטי בעולם. זוכרים את "ערב
העמים" שאליו אני צריכה להתארגן מבעוד מועד? אז אני אמורה להביא דיסק עם
מוזיקה ישראלית. פשוט. אז"ש. הכנתי את הקבצים, אירגנתי את הכל (תערובת מופלאה
של פרויקט מטבוחה, בלקן ביט בוקס, עידן רייכל ו- TYP , ואז הכל השתבש. לא הצלחתי לצרןב את הדיסק
בשום פנים ואופן. ואז לא הצלחתי להעביר את הקבצים למחשב שנוסע איתי. ואז לא היה
מספיק מקום על הדיסק און קי. ואז המחשב נתקע. בקיצור, משימה של 10 דקות הובילה
אותי בלי לשים לב לשעה 10:30.
בשלב הזה החלטתי לעשות "ריסטרט" לעצמי, והלכתי לסיים את
האריזה ולהתקלח. ברור שהמזוודה שאמורה לשקול 20 קילו שקלה על המשקל בבית 22,
והייתי צריכה לעשות ויתורים כואבים. הלחץ גבר עלי, וכשזאב חזר מהסדנה כדי להסיע
אותי לרכבת, כבר הייתי מפורקת.
למרות הכל הגעתי בזמן לרכבת, מצאתי את דרכי בשדה התעופה (בעברית, נו
באמת), והצלחתי אפילו לשלוח את המזוודה (אחרי שהוצאתי ממנה סוודר ומעיל) במשקל של
20.7 ק"ג. תמיד ידעתי שהמשקל שיש לי בבית משמין!
אני טסה באיזי ג'ט, מה שאומר שאין מקומות מסומנים על המטוס, ולכן תור
העליה למטוס הופך להיות זירה מלאת אגו ורגשות. מכיוון שלא מיהרתי מספיק, אני יושבת
באמצע, לא חלון ולא מעבר, בדיוק מה שלא רציתי אבל מתנחמת בזה שהתינוקת שיושבת
מאחורי נרדמה, וכבר לא צורחת. בינתיים ראיתי פרק אחד של "מד מן" (אני
בעונה הראשונה, די כאפות אבל זה אומר שיש לי עוד המון!) ומדי פעם אני מצליחה
להגניב מבט מהחלון, זו טיסת יום והנוף למטה מדהים.
בקיצור, כמו שאמרתי, עד הדיוטי פרי הכל מטורף, ואחר כך נרגעים, ועכשיו
כשאני רגועה, אני יודעת מה שכחתי.
.
.
.
.
מטריה.
נ.ב. - מוסיפה בבוקר שאחרי - הכל היה נפלא, הגעתי ממקום למקום בזמן, לא היו תורים וישנתי מעולה בלילה :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה