planet A

בעולם הדימיוני אך המוכר עד מאוד של נאקאם, סאנדוריה וזאניה, חיים אנשים מודאגים.

העולם שלהם מתחמם, כך נראה, כתוצאה מההתפתחות הטכנולוגית של מאתיים השנים האחרונות, ובסאנדוריה הרוחות סוערות. מתוך הערים המפותחות שלהם, וחיי הנוחות והקידמה, נשמעות קריאות לעשות משהו. ומהר.  פליטות גזי החממה לאטמוספירה נמשכות בקצב מדאיג, והתחזיות מראות שהמצב רק ילך ויחמיר.

בזאניה, השמש הקופחת על היבשת אינה מרחמת, במיוחד לא בשנים האחרונות, והשיטפונות מכים בכפרים הפזורים שוב ושוב. מפלס המים מתחיל לעלות, ולא נדרש הרבה כדי לשטוף את הביקתות ולהציף את השדות, החרבים ממילא.

נאקאם מתפתחת בקצב מסחרר, מספקת סחורות לסאנדוריה ולמעשה אחראית לחלק משמעותי מאוד מהפליטות, ותושביה, הנחשפים לאט לאט לתנאי החיים ביבשת אשר קונה מהם כל מוצר מתכת, פלסטיק או בד, מבינים שעכשיו תורם. עכשיו תורם לעבור לגור בערים מפותחות, לנהוג במכוניות פרטיות, ולספק חשמל לבתים.

בתוך העולם הזה, שהוא כמובן דמיוני לחלוטין, מנהלת המועצה העולמית דיונים מרתוניים, כדי להבין את מקור הבעיה, את היקפיה, ואת הדרכים לפיתרונה, ופונה אל שלוש היבשות הגדולות לוודא שהטמפרטורה על פני הכוכב לא תעלה ביותר מ 2 מעלות עד לשנת 2030, תוך הבנה שכל עליה שהיא מעבר לתחום זה תוביל לאסון אקולוגי ואנושי, ובוודאי גם כלכלי.

המשמעות של החלטה כזו היא תכנית של הפחתת פליטות גזי החממה בשיעור של 30% מהפליטות הקיימות כיום, עד שנת 2030, שנראית רחוקה מאוד, אך עם זאת קרובה להחריד. איך עושים את זה? שומרים על רמת חיים סבירה אך עם זאת מפחיתים את צריכת החשמל ומייעלים את ייצורו, משפרים את מערך התחבורה ומגבילים את השימוש ברכבים מזהמים, מתאימים את החקלאות לאמצעים המודרניים הקיימים כיום ומשפרים את התעשייה. אך יותר מהכל – משתפים פעולה.

מכיוון שברור שהבעיה היא גלובלית, אין לאף אחד ספק לגבי משמעות הפיתרון. שלושת האיים חייבים למצוא פיתרון משותף, אשר יהיה הוגן כלפי כולם.

השאלה המשמעותית ביותר בשלב הזה היא "מה זה הוגן?", והתשובה מסובכת עד מאוד, ותלויה מין הסתם בנקודת ההשקפה.

תושבי סאנדוריה אינם מסוגלים לראות את  חייהם משתנים – לא ניתן להעלות על הדעת חיים ללא חשמל זמין, ללא מיזוג אויר או חימום, ללא אמצעי תחבורה זמינים – הם שבעי רצון מחייהם כיום, ואין להם כל כוונה לסגת אחורה.

תושבי זאניה מתחילים רק עתה להבין שיש עולם אחר מזה שהם נולדו לתוכו, והוא לא כל כך רחוק. עולם עם רפואה מתקדמת, חינוך משמעותי, שבו מזון קונים בחנות הסמוכה ולא מגדלים אותו בשדות הצחיחים.

בנאקאם, יודעים לומר, ובצדק, שהבעיה שבפניה אנו ניצבים היום היא תוצאה ישירה של שנים של התפתחות בסאנדוריה, שהביאה אותה למצב שבו היא נמצאת היום, כאשר היא מבקשת מהאיים האחרים להפחית פליטות ולוותר, למעשה, על רמת החיים שממנה נהנים תושבי סאנדוריה כבר עשרות בשנים.

למרות חילוקי הדעות, אין לאף אחד ספק שיש להתמודד עם הסוגיות  הכבדות, אם מישהו מתושבי האיים רוצה לראות את ילדיו גדלים בעולם נוח בשנת 2030.

הפתרונות לסוגיה יכולים לנוע בכל המרחב שבין הגדרת הפחתת פליטות גורפת של 30% על כל האיים, אשר משאירה את תושבי זאניה ונאקאם הרחק מאחור, ועד לחלוקה של הפליטות האפשריות על פי מפתח כלשהו, אשר יראה הוגן לכל האיים, על פי מספר תושבים, התפתחות כלכלית או כל מדד אחר.

בעולם של energy Islands, שבו שיחקו את המשחק סטודנטים לדוקטורט בתחומי האנרגיה השונים מכל רחבי העולם, ניגשו למשא ומתן נציגי האיים מתוך הצהרה ברורה לשיתוף פעולה, שקיפות והגינות.

ההסכם שנחתם, בסופו של דבר, נקבע על פי יתרת הפליטות המתאפשרת עד שנת 2030, תוך שמירה על מסגרת תקציב הפחמן המותרת, וחלוקה של התקציב בין האיים השונים, על פי מפתח של מספר התושבים. החלוקה הזו השאירה בידי נאקאם את כמות הפליטות הגדולה ביותר, ואילו סאנדוריה הסכימה להסתפק במעט, תמורת הזכות לקיים מסחר  בפליטות, ולקנות מנאקאם או זאניה פליטות עודפות, במידה ויהיו, וזאת תמורה ידע טכנולוגי, חינוך והעברת משאבים כמו חומרי גלם וסחורות.

באמצעות שיתוף הפעולה הזה, שבמסגרתו הסכימה סאנדוריה אף להעביר לאיים השכנים ידע בטכנולוגיות ייצור חשמל מתקדמות וידידותיות לסביבה, הצליחו שלושת האיים להגיע להסכמה ולחתום על הסכם לשביעות רצונן של נציגי האיים ושל המועצה העולמית.

נציגי סאנדוריה (אירופה ואמריקה), נאקאם (סין והודו) וזאניה (אפריקה) התפזרו בסוף השבוע כל אחד לאוניברסיטה ממנו הוא בא.

חברי הצוות שבו עבדתי, שהורכב מהודית, פקיסטני, אינדונזי, שני איראנים, צ'כי, רומניה, סקוטי, הולנדית, איטלקי, בריטית וכמובן ישראלית אחת, נפרדו זה מזה בעצב, וחזרו כל אחד לארצו.

מהיבשות השונות נשב כולנו, ונעקוב אחר העידכונים מוועידת ריו, מקווים שגם בעולם האמיתי יתקיים משא ומתן הוגן ושקוף, שיסתיים בהסכם אמיתי. יציאה הפגנתית מהאולם, לטעמי, אינה מקדמת את המטרה הזו.  

*את הפוסט הזה כתבתי במטוס, וכשנחתתי ראיתי שהועידה בריו הסתיימה באכזבה. זה מעציב ומדאיג אותי מאוד.