29.9.2011
טוב. בוקר ארוך – היה. מצאנו סופר של אמיש – יש גם ביצים (ביצי חופש,
אגב. טוב, אנחנו בחופש).
החלטנו ללכת למוזיאון השעווה של מאדאם טוסו, מפאת החשש לגשם. ארוחת
בוקר בדירה והתארגנות, ירדנו במדרגות כדי להבין שאין מצב שהמסכן הולך איתנו. הוא
עלה חזרה הביתה, חיוור וכאוב (אין מילים לתאר כמה אני מרחמת עליו, לכן אני לא
מתארת, אבל פתאום חשבתי שאולי נשמע כאילו לא. בטח יש דברים יותר גרועים בעולם, אבל
תאמינו לי שהוא מרגיש זוועות, מכל הבחינות).
יצאתי עם ארבעתם למוזיאון, בגיל ושמחה.
חייבים להבין שהבת הקטנה שלי ממש לא מטיבת לכת. אנחנו לא מטיילים
הרבה, והיא מפונקת למדי. הקילומטרז' שהילדה הזו עשתה ביומיים האחרונים (רובו על
הרגליים הפרטיות שלה, אני חייבת לציין) מרשים במיוחד בכל קנה מידה, ובמיוחד לאור
האמור.
הגענו למוזיאון, מוכנים נפשית לתורים ודוחק – בקופה היינו לבד.
הפתעה נעימה, ובכלל, כל האדיבות הזו, והשירות המתקתק והמתוקתק הזה –
באמת שאפשר להתרגל בקלות.
המוזיאון מקסים והילדים שלי התלהבו מאוד, חבל רק שכמו שכתבתי בפוסט
הקודם, מישהו (המבוגר האחראי, כלומר אני) לא הטעין את סוללת המצלמה בלילה. אחרי
האולם הראשון היא קרסה, והמשכנו עם הטלפון שלי. פחות איכותי, אבל גם זה משהו.
היינו שם שעות, והצטלמנו עם כל מה שלא זז.
יצאנו בצהרים, ישר לזרועות מקדונלדס. הילדים אכלו (הקטנה שוב העלימה
ארוחה בטיל. של מי הילדה הזו?). אני לא הייתי מסוגלת. מסתבר שבכל זאת התרגלתי לרמת
תזונה מסויימת.
ביציאה החלטנו ללכת עד השדרה החמישית, וממנה להתחיל לחזור עד רחוב 50,
שזה הרחוב שלנו. בדרך היו כמה עיכובים (H&M, ספורה) ומפגש מפתיע ומרגש עם חנות best buy, שבה קנינו בשעה
טובה את ה PSP המיוחל.
את זה כבר עשיתי עם הקטנה פחות או יותר ישנה לי על הידיים, ולכן
נכנסנו לסטארבקס הקרוב, כדי לאושש אותי וגם קצת אותה. ישבנו שם די הרבה, ואז יצאנו
הישר לדלתות הענק של Build a Bear...
מה אפשר להגיד.
המיתוג האמריקאי בתפארתו.
יצאנו עם שני דובים, סליחה, דובות, עם מלתחות תואמות ושתי ילדות מאושרות.
כן גם לילדה בת 15 אפשר לגרום אושר בעזרת דב ורוד J
גשם זלעפות ניו יורקי טיפוסי הבריח אותנו לחנות הקרובה ביותר שבה מצאנו מטריות במחיר
מופקע, מה שגרם לגשם כמובן להיעלם מיד. תודה לך שוב, מרפי. איזה ביצועים חובקי
עולם J
בדרך הביתה עוד נכנסו לבית מרקחת לקנות עוד קצת תרופות לשיכוך כאבים.
בגזרת הגב המצב טרם השתפר. ממשיכים לשמור על אופטימיות.
חזרנו סביב 18:00, עייפים ועמוסי חוויות. בישלתי פסטה עם רוטב עגבניות
מצנצנת (אבל אורגני, אני מזכירה), והם נפלו, זה אחר זו.
עכשיו כולם ישנים. אני, כרגיל, חופרת. מזל שהמקלדת שקטה.
מה עושים מחר, אני עוד לא יודעת. מנסה לדחות כמה שיותר בתקווה שאבא
יוכל להצטרף ולחוות איתנו. אולי נלך לסנטרל פארק, נשמור את פסל החירות לעוד יום.
רוצה אותו איתי.
סיכום יום 2 – שעווה ודובים.
מטריות ב 16$ האחת הן שיטה בדוקה להברחת גשם. חבל שחמישה סוגים של
משכחי כאבים הם לא פיתרון בדוק להברחת כאבי גב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה