חפש בבלוג זה

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

רוכבים אל השקיעה


גם אני מקבלת כל לילה במייל הצעות מפתות לרכישת קופונים בהנחות מפליגות. מסעדות, קוסמטיקאיות, אלבומי תמונות ועוד כל מיני טובין מחכים לי במייל כל בוקר כשאני שותה את הקפה. לשמחתי, אני גרה בפריפריה, אני בדיאטה ובעלי לא סובל מסאג'ים, אז את מרבית ההצעות אני מצליחה להעלים באמצעות כפתור ה"delete", אבל מדי פעם זה קורה, ונופל לי לידיים משהו נחמד במיוחד. זה בדיוק מה שקרה לי עם סדנת הצילום על סאגווי שחיכתה לי באחד הבקרים בתיבת המייל.

הנה משהו שהייתי רוצה לעשות אבל לרוב לא הייתי מרשה לעצמי, אבל בשילוב סמיכויות ימי ההולדת של בעלי ושלי וההנחה המפתה של הקופון, שכנעתי גם את עצמי וגם אותו שרכיבה על סאגווי זה בטח כיף נורא, ושסדנת צילום זה בדיוק מה שאנו זקוקים לו לפני הנסיעה לחו"ל.

הסדנה, שהייתה מיועדת להתקיים באזור יפו, נראתה לי מתאימה בדיוק ליום ההולדת שלו, ואופטימית ומלאת ציפייה התקשרתי לתאם את הסדנה.

פחחחח. לא בתאריך, לא בשעה, ובכלל, לחודשיים הקרובים יש אולי עוד שלושה תאריכים פנויים.

בשלב הזה יצאה לי קצת הרוח מהמפרשים, וחשבתי שצריך להתקשר ולתאם שוב מול היומנים של שנינו, אז חשבתי. לא התקשרתי. וגם לא תיאמתי. וככה יצא, שפתאום נזכרתי שעוד מעט נוסעים, ואם לא נמהר עלול לפוג תוקפו של הקופון, ובכלל, מה הרעיון ללמוד לצלם אחרי שחוזרים?

צלצלתי שוב, וכאן נכנס לפעולה האדון "מינוס מרפי". זה שגורם לכל מה שלא היה סיכוי שיקרה – לקרות. במקרה, ממש במקרה, יש קבוצה אחת שמסיירת בחיפה ויש בה עוד שני מקומות. מה תגידו על זה? הבחורה החביבה מהצד השני של קו הטלפון אמרה לי מיד "מתאים לך? עופי על זה!". אז עפתי J

התייצבנו רבע שעה לפני הזמן במקום המפגש, ועזרנו לצביקה המדריך להוריד את הרכינועים (כן! רכינוע = סאגווי!) מהאוטו וחיכינו לשאר חברי הקבוצה, שמסתבר שהיו למעשה צוות העובדים (עובדות, בעיקר) של סניף בנק. אחרי שהבהרנו להם (בעיקר להן) שאנחנו מסודרים (מזל שלא שאלו על יתרה) ושאין מצב שנפתח חשבון נוסף אצלם בבנק, יצאנו לדרך. הדרכה קצרה ואימון קל על הסאגווי במגרש החניה, ויאללה. יוצאים.


בגדול – נוסעים, עוצרים, מסבירים קצת על מצלמה וצילום (בסיסי, אין לנו מושג בזה בכלל), מצלמים, מתאמנים ועולים שוב על הסאגווי.

סה"כ שלוש שעות ברוטו של סדנה – ואני חייבת לציין – כיף גדול.

פעם כשהיינו ילדים, רכבנו על אופניים והרוח פרעה את שיערותנו (היו לנו אז קצת יותר שערות, וקצת יותר ארוכות). מאז שגדלנו ואנחנו יושבים במכוניות ורוכבים רק על אופניים בחדר ספינינג ממוזג – שכחנו איך זה לנוע בשטח. זה פשוט כיף אמיתי, והסאגווי – שקט, מהיר ומנווט באמצעות קריאת מחשבות כמעט – פשוט כלי רכב מדהים.

גם בשטח הצילום הרגשנו שקיבלנו את מה שבאנו בשבילו. בדיוק את הידע הבסיסי שאנחנו צריכים בשביל להמשיך להתאמן עכשיו בבית, ולהעז לצלם על "manual", עם קצת מחשבה על תאורה וקומפוזיציה.


בקיצור, למי שמחפש משהו מגניב לעשות ביום זוגיות או סתם כך עם חברים – אני ממליצה בחום, ולכן גם מצרפת קישור. הם באמת על הכיפאק.



רק המלצה קטנה – אם אתה מנהל סניף בנק, ואתה רוצה לתת צ'ופר לעובדים שלך – אל תפתיע אותם. שתיים באו עם נעלי עקב, שתיים הגיעו עם מצלמות בלי פונקציות ידניות ואחת אף הגדילה עשות ולא הסכימה לעלות על הסאגווי, ולכן הלכה אחרינו כל השלוש שעות. אחד הבחורים ממש לא היה בעיניין של צילום, ולעומת זאת התלהב מהסאגווי בטירוף, ולכן בילה את מרבית הזמן בחארקות על טיילת לואי, שהזקנים, הילדים והכלבים שממלאים אותה בהמוניהם לא ממש קיבלו בהבנה.
ואני? לי יש תמונת פרופיל חדשה :)


אין תגובות:

פרסום תגובה