יום 3 - בוקר קשה ואחר צהריים נפלא

30.9.2011

כל הילדים התעוררו בסביבות 5:00. בוקר שמתחיל כל כך מוקדם הוא ארוך ומייגע, איך שלא מסתכלים על זה. אני הצלחתי עוד קצת לישון, והגבנוני, שממילא היה ער חצי לילה, המשיך עוד להתהפך במיטה, לשווא.

החלטתי לוותר על כרטיסים למחזמר. אין מצב ללכת לעמוד בתורים בקופות, וגם ככה המורל לא משהו, ולא  ברור בכלל באיזה הרכב אפשר ללכת. חסכנו כמה דולרים טובים (רובם הלכו anyway לכירופרקט...)

הדבר הדחוף הבא הוא לטפל בכרטיסי ה -sim שלנו. כדי לא להיות לחוצים רכשנו לפני הנסיעה חבילת חו"ל מאורנג' למשך עשרה ימים,  בסופו של דבר, עקב כל הלוגיסטיקה והתיאומים הרפואיים, החבילה נגמרה תוך יומיhם, ועכשיו חייבים כרטיס מקומי. לאחר התייעצות הוחלט שמכיוון שהוא גם ככה שוהה בבית, תחת כיסוי wifi, אפשר לחייג בסקייפ ואני לא חייבת ללכת ולחזור על הבוקר. יחכה להמשך היום.

התארגנות כוללת של כל הילדים, ויצאנו. החלטתי לקחת אותם לסנטרל פארק, קצת לשנות אוירה.

התחלנו ללכת, וקולות נכאים נשמעו כבר על ההתחלה. זו מקטרת, זו נאנחת, זה רק רוצה להגיע לאיזו חנות ולקנות עוד משחק ל PSP (הלו!! רק אתמול קנינו את המכשיר עם שני משחקים!!).

איך שהגענו לפארק – קפצו עלינו משכירי אופניים למינהם. שלושה מתוך ארבעה זוגות עיניים אורו. אחת לא רוצה. בשום אופן. ויתרנו, שלושה הרגישו שזה לא פייר שויתרנו, ואחת הרגישה שכולם עושים לה פרצופים וזה לא פייר. מתחילים ללכת קצת לתוך הפארק, ומגיעים לגן שעשועים מדהים, שניים מאושרים, רצים ומטפסים על הסלעים. אחת רצה אחריהם ומצלמת, אחת עדין בפרצוף חמוץ.

אחרי קצת פחות מחצי שעה של אתנחתא, יוצאים ישר לזרועותיו של מוכר גלידות. כל אחד בוחר משהו, שלושה יוצאים מרוצים (עד שישברו, ויזרקו שליש לפח), ואחת ממש אבל ממש לא מרוצה. לבובספוג הגלידה יש טעם נורא ועיניים ממסטיק. אבוי.

יללות של אי שביעות רצון נשמעות, קיטורים וטענות. הולכים לרוחב הפארק לכיוון השדרה החמישית, אני מנסה לשמור על אופטימיות, אבל אני מודה, מרגישה שאני מאבדת את זה לאט לאט – ואז – הקש ששבר את גב הגמל  - הכרכרות עם הסוסים מתחילות לנוע על השדרה ומעיפות מעלינו להקה של יונים. אחת מאיתנו מקבלת מתנה משמיים – לשלשת. שרוול שמאל נפל קורבן לחירבון יונים ישיר.  אין ספק, אחד האסונות הגדולים, ולא עזר שאמרתי שזה סימן למזל טוב. ולא עזר שניסיתי להתייחס בצחוק וחיוך לכל העיניין. במצב הרוח הכללי ששרר – רק זה היה חסר.

אספתי את כל הרביעיה בצד המדרכה והודעתי חגיגית – סבלנותי פקעה. זהו. כולם מתאפסים – כי למרות שזה אולי נראה ככה, אני לא אשמה שאין אופניים, אני לא אשמה שגלידת בובספוג זה לא טעים, ואני גם לא אשמה שיונים מחרבנות תוך כדי מעוף.

ילדים יקרים, לפניכם שתי אפשרויות. אופציה א' – התאפסות כללית ושינוי אוירה. אופציה ב' – הליכה מהירה חזרה לדירה וטיפוס על קירות.

הוחלט על אופציה א', וחתמנו את העיסקה בביקור ב FAO Schwarts-, כולל ריקוד פסנתרים מרגש (שלושה מתוך ארבעה, הקטנה עדיין מסכנה מדי מכדי לרקוד).

ביציאה נשפכנו לתוך השדרה החמישית, רק כדי לראות מרחוק ולא להיכנס למחוזות האופנה היוקרתית. אכלנו נקניקיות בדוכן (עוד V גדול על משהו שחייבים לעושת בניו יורק, לא?), ואז, מזמינה ונחשקת, ניצבה לפנינו חנות של Forever 21. חדי הזיכרון בוודאי זוכרים שרק לפני יומיים, בסניף מקביל, נקרא הקרע בין הגדולים לקטנים עקב חוסר סבלנות וסובלנות הדדית. הפעם – אין מנוס – יבואו הגדולות על סיפוקן. מי שלא רצה לסבול שתי קומות של Forever 21 ביום רביעי, קיבל בהפוכה שש קומות ביום ששי J

מתוך שש קומות אחת היתה לבגדי גברים – דילגנו באלגנטיות.

שאר החמש נחקרו ביסודיות, כשאני ושני הקטנים מלווים את הפמליה כל פעם לקומה אחרת. החמוד הביא איתו במיוחד למיקרים שכאלה את ה PSP ויושב בפינת החנות ומשחק, והקטנה מחפשת ספסל כדי לשכב ולישון איזה דקה או חמש, כל פעם בקומה אחרת. בסיום היו בידינו שני סריגים, כמה זוגות גרביים, ואפילו אני מצאתי לעצמי חגורה. לא הייתי מגדירה את זה כהצלחה מסחררת בתחום השופינג, אבל הי, הוצאנו את זה מהסיסטם, וזה גם משהו.

הדרך לדירה לא נראית ארוכה במספרים, אבל בצעדים – או הו.

בשארית הכוחות, עם הקטנה על הידייים, התגלגלנו לעבר הבית, עם עוד שתי תחנות בדרך – 

האחת ב- t-mobile, שם הצטיידתי בכרטיסי חיוג אמריקאיים – 70$ והכל כלול – שיחות, הודעות וגלישה חופשית למשך חודש שלם. לבנות קניתי כרטיס אחד prepaid, רק לשעת חרום. עוד קצת לחץ ירד.

התחנה השניה היתה ב subway – שם המוכרים לא הבינו מה נפל עליהם כשנכנסתי עם כל הילדים והתחלנו להזמין כריכים. הבחור אפילו ציין בפני שאני נראית עייפה, והציע שאקח את הכריכים הביתה ואלך קצת לנוח J

טוב, זה בדיוק מה שעשינו. הפסקת צהריים. באנו לדירה, אכלנו את הכריכים, ונתתי לכולם לנוח קצת בצהרים, מתוך תקווה שאחרי מנוחה מצב הרוח ישתפר.

אחר הצהריים לקחתי את ארבעת ל top of the rock.

חוויה נהדרת, אני חייבת לציין, ובכלל, כל העניין התנהל ברוח טובה ומצברוח חיובי. אמנם שוב הליכה, אמנם שוב קצת תורים – אבל  אפילו הקטנה כבר ציינה בפני שכל הרחובות בניו יורק מרובעים J

בדרך חזרה, הבאנו הביתה מרק.

אם יש משהו שאפשר להגיד על העיר הזו – זה שהכל בה כל כך נוח. אין דבר שלא תמצא בה (חוץ ממלפפונים נורמליים), אין אחד שלא יחייך אליך כשהוא נותן לך שירות, ואין גבול לזמן שאפשר לבלות בה. כבר ברור לי שהרבה לא נספיק, בוודאי לא את כל מה שתכננו, אבל אנחנו לפחות מצליחים להרגיש אותה (כולנו חוץ מההוא ששוכב בדירה וסופר את הסדקים בתקרה).

עוד יום עבר. הבן שלי ציין שטיימס סקוור הוא המקום האהוב עליו ביותר בכל העולם. סיכמנו שנדבר על זה שוב בסוף החודש. נראה אם דעתו תשתנה. אם אני מכירה את הבן שלי, כנראה שלא...

הקטנה אמרה שהעיר הזו כל כך גדולה, שיש בה מקום לאנשים מכל העולם. "יש פה המון תושבים, לפחות שישים, ואפילו סינים! והמכוניות פה נוסעות מהר כמו ברדלס" סיכמה. אמן.

סיכום יום 3 – כשאתה על הגג של מגדל רוקפלר – אתה על גג העולם.