1.10.2011
בלילה
ירד גשם זלעפות. זה מה שיפה כאן. יכול לרדת גשם – פתאומי וחזק – ותוך כמה דקות השמש
שוב זורחת. זה מה שקרה לנו. בימים האחרונים מצב הרוח שלנו היה גשום במיוחד. עם
הורה אחד מושבת – גם בבית הילדים לא בדיוק מוצאים את עצמם, וההורה השני כורע תחת
העומס. בחופשה כזו, שלה חיכינו כבר שנה ואפילו יותר, ההשבתה שלו היתה עוד יותר
מכאיבה וצורמת, ולא ממש היה ברור איך מתנהלים בתנאים החדשים. אחרי שלושה ימים של
שכיבה במיטה, שני ביקורים אצל הכירופרקט וקוקטייל של תרופות משכחות כאבים – המצב השתפר,
והשמש שוב זורחת.
כבר
אתמול הוא הודיע בחגיגיות שהיום הוא רוצה לפסל החרות. לגמרי לא היה ברור אם זה
אפשרי בכלל, ואם הוא יצליח לרדת במדרגות אבל אופטימיות זה חלק משמעותי מאוד
בריפוי.
בשיחת
טלפון הבוקר עם אחותי הפיזיותרפיסטית – הוא קיבל לא מעט חיזוקים, ובעיקר אמירה מחזקת
וחד משמעית שללכת ברגל זה טוב לו, וממש לא לעניין לשכב ככה במיטה ימים שלמים.
מחוזק ואיתן בדעתו, התארגנו כולנו ואף שינינו את תכנית הנסיעה במוניות לנסיעה
בסאבווי, שמאפשרת עמידה והליכה, ולא לשבת לקום – שזה הכי פחות טוב.
כמה מוזר
היה לצאת לרחובות העיר יחד איתו. כמה אושר. הילדים רצו וקיפצו סביבו, מראים לו את
כל מה שכבר הספיקו להכיר, את הסופר שבו אנחנו קונים אוכל, את חנות החיות בפינה של
השדרה התשיעית, את הספא שעוברים בדרך שבו צחקנו שאני יכולה לעבוד (אחרי שעשיתי
עיסוי רגליים מפנק לכל הילדים אחרי יום של הליכה ארוכה). עברנו שם בלעדיו כמה
פעמים ביום, ועכשיו הוא צריך להשלים הכל.
עד עכשיו
לא העזתי לרדת לסאבווי עם ארבעתם. היום רק הוכיח לי שצדקתי. כנראה שזה הסופשבוע,
שבגללו חצי מהתחנות בדרך בשיפוצים או סגורות או שהחליפו את הקווים. ניסינו להגיע
מהשדרה השמינית לבאטרי פארק, מה שאמור לדרוש החלפה אחת, ובפועל היה עוד שאטל
באמצע, שהיה צריך הרבה סבלנות ואנגלית מעולה כדי להבין את מה שליהגו אלינו מעט (מאוד)
העובדים שנמצאים פיזית בתחנות. העיקר שנסענו, העיקר שהגענו, ויצאנו אל הגן והנהר,
והתורים לכרטיסים ולבידוק.
יש לנו
מזל גדול שבאנו שלא בעונה הבוערת. אני בטוחה שלפני חודש היינו עומדים כאן פי שלוש
בתור.
עלינו על
המעבורת לפסל החירות, חוויה נפלאה לראות את הפסל ככה, מתקרב. בשביל הקטנה זה סוג
של חלום שמתגשם. כמה היא חיכתה לפסל החירות הזה. ככל שהתקרבנו עלה מפלס הריגוש:
"אני מסתכלת עליו עכשיו והוא בגודל של הזרת שלי. אני מסתכלת עליו עכשיו והוא
בגודל של האגודל שלי. אני מסתכלת עליו עכשיו והוא בגודל של האמה שלי..." וכך
הלאה. אתם מבינים את הכוונה. כשירדנו על האי ועמדנו מתחתיו היא אמרה פתאום
"אני מסתכלת עליו עכשיו ורק עכשיו אני מבינה שזו אישה J".
האמת –
יופי של פסל, ויופי של מקום. הלכנו מסביב, הצטלמנו בכל מיני פוזות ועם כל
האקססוריז הנדרשים, והכל היה נהדר, אפילו מזג האויר.
ואז –
חלום הבלהות של כל ילד והורה. בעוד אנחנו עומדים לנו ומצטלמים (עשר דקות באותו
מקום, לא זזנו), פתאום אני קולטת שילד אחד חסר. אני שואלת איפה הוא, מעיפה מבט
לימין ולשמאל, ותוך 10 שניות אני רואה אותו רץ אבוד ומבוהל בדשא. רצתי וקראתי לו
והוא, איך שראה אותי, פרץ בבכי נוראי של חרדה והקלה יחד.
איכשהו
הוא איבד את הכיוון, ולא מצא אותנו. אין לי מושג כמה זמן זה לקח. הוא אמר, אחרי
שנרגע – שעשה בדיוק מה שאמרנו לו. ניגש למישהו, אמר לו באנגלית "I lost my mother" והראה לו את מספר הטלפון שכתוב
לו על היד, על המדבקה המיוחדת. כנראה שפנה למישהו שמבין עוד פחות אנגלית ממנו כי
ההוא לא הבין בכלל מה הוא רוצה ממנו, ובוודאי שלא הבין שהוא אמור להתקשר אלי.
2 דקות,
5 דקות או 10. זה לא משנה. עד סוף היום הוא לא זז ממני, כולל עכשיו, הוא ישן במיטה
יחד איתי הלילה J
אחרי
שנרגענו – ואחרי צלחת צ'יפס גדולה ומנחמת – עלינו שוב על המעבורת. הקטנה כבר ישנה
עלי, ולכן החלטנו לוותר על אליס איילנד. נבוא שוב בפעם הבאה J
ירדנו
שוב בבאטרי פארק, והלכנו לכיוון וול סטריט כדי ליפול בדיוק על הפגנה מרשימה
במיוחד. זה נראה משהו כמו "העם רוצה צדק חברתי" רק בלי האוהלים. במקום
זה היו בלונים, וצעקות, והמוני שוטרים עם ובלי סוסים. הכי שדרות רוטשילד בסיטי הול
של ניו יורק.
ניסינו
להתחמק, ופתאום מצאנו את עצמינו בחנות הנעליים של century 21. למעשה זה מזל גדול, כי האמת שהקטנה הולכת עם
נעליים שממש לא מתאימות להליכה, אז קנינו לה זוג נעליים חדש. נוצץ וצבעוני, והיא
מאושרת מאוד, וגם "רצה כמו ברדלס".
משם
טיילנו לצ'יינה טאון. לא מאוד התרשמנו, למרות שבתחום הקניות דווקא זה מקום לא רע.
חולצות של NY, לקים בשני דולר, בשמים ב 20$... אפילו אני הגשמתי חלום וקניתי
לעצמי anais anais של cacharel. ניסינו גם לאכול שם משהו, אבל לא הצלחנו
במיוחד. אכלנו במסעדה שהזכירה קצת את הקפיטריה של הסטודנטים בטכניון, רק פחות.
טוב. זה גם עלה בהתאם. 4.5$
לסועד.
אחרי כל
זה, כולנו כבר מותשים ורוצים הביתה, יצאנו למסע אל הרחוב ה- 50, ושוב, מה שאמור
היה להסתכם בנסיעה קצרה בסאבווי התברר כבלתי אפשרי כי סגרו את התחנה, והרכבת נוסעת
אקספרס עד רחוב 59. אז ירדנו ב 42. (8 בלוקים זה פחות מתשעה, איך שלא מסתכלים על
זה).
הולכים,
הולכים, הולכים.
הקטנה
כבר כל כך צריכה לשירותים, שלא בטוח שתחזיק מעמד. אני באמת לא יודעת מאיפה הנסיכה
הזו מוצאת את הכוחות והתעצומות בטיול הזה. כמו גדולה, אחרי יום שלם, החזיקה מעמד
עד הבית ורצה כמו טיל לשירותים J
עוד יום
עבר.
כולם
התקלחו, וטסו למיטות. אין עם מי לדבר כבר משמונה בערב.
אני עוד
קצת כותבת, שוטפת כלים, מכבסת. החלטתי להשאיר את הכביסה הגדולה למלון שמחכה לנו
בעוד יומיים. לא מתאים לי לטייל למכבסה באמצע הלילה כאן. תכף נופלת יחד עם כל
השאר.
סיכום
יום 4 – ברוך רופא חולים J
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה