חפש בבלוג זה

יום שישי, 7 באוקטובר 2011

יום 10 - השמים הם הגבול



8/10/2011

ראשית – אציין את היום הזה כיום השבירה. כולם נשברים היום – רבים, מתייאשים, עייפים, רוצים הביתה, רוצים להתקשר לחברים והטלפון שלי לא עובד... בכל זאת, לצאת מהשגרה זה לא פשוט, לשמוע אנגלית כל היום למי שלא דובר אנגלית זה מתסכל, ולהתגעגע לחברים זה באסה. הקטנים רוצים הביתה ולפעמים סתם לא רוצים כלום. הגדולות רוצות לראות ולעשות עוד ועוד ולקנות ולהסתובב ולא להחמיץ כלום, ולקטנים אין כוח. זאב רוצה לעבור את כל זה בשלום, ואני – אני מחכה שיתחיל כבר הכיף J
אנחנו קרועים מעייפות רוב הזמן, ובעיקר הערב, ואני מניחה שמחר בבוקר נקום והכל יראה יותר טוב.

הבוקר התחיל בוושינגטון, עם ארוחת בוקר מפנקת והתארגנות ליציאה. יש להם איילות שמגיעות מהיער השכן ואוכלות את העשב בגינה. ואנחנו חשבנו שסנאים זה cool...




הפיליפינית הגיעה היום מוקדם כי ערב יום כיפור, והכינה לכולנו ארוחת בוקר וכריכים לנסיעה, והמארחים שלנו עזרו לנו לסיים לארוז ואפילו מישהו אחר סיבל לאוטו במקומי. נסענו לשדה התעופה – ואני חייבת להודות שמהיום הזה הייתי הכי לחוצה בכל הטיול. כל הסיפור הזה של הזמנת כרטיסי טיסה באינטרנט בלי שום סוכן או מידע או איש קשר קצת הלחיץ אותי – וגם – להחזיר אוטו, להסתדר עם המזוודות שלנו, לטוס, לקחת אוטו חדש...

בכל אופן, הגענו לשדה, החזרנו את האוטו, עשינו צ'ק אין בתוך דקות ופתאום כבר לא היו מזוודות, ואז היה לנו המון זמן להעביר עד הטיסה. בסופו של דבר את כל הזמן הזה – עד הדקה האחרונה ממש העברתי בלרוץ ברחבי הטרמינל עם שרון ולנסות למצוא חנות שבה אוכל להחליף את האוזניות שהוא קנה בכניסה לנמל התעופה במיטב כספו – רק כדי לפתוח את האריזה ולגלות שהן שבורות. חמש דקות לפני הבורדינג קניתי לו זוג אוזניות חדש ודבק מהיר שאיתו אני אמורה עוד לנסות לתקן את הקודמות. בחמש הדקות שנותרו עמדתי בתור לקנות אוכל לטיסה, כי בטיסות פנים בארצות הברית לא מחלקים אוכל. וזהו. עלינו למטוס.
הכל הלך בצ'יק, המראה, ואז טיסה של חמש שעות.

הפעם בטיסת יום, כולה מעל היבשת, אני חייבת להגיד שהארץ הזו מדהימה אותי.
מיילים על פני מיילים של כלום. שדות, אגמים, מרחבים פתוחים שאין בהם כלום.

כמה שטח. יש מקומות שאתה רואה מלמעלה כבישים – ריקים. נפש חיה לא נוסעת שם. מדבר רגע אחד, ולצידו פסגות של הרים מושלגים. נהר רחב, ומשני צידיו יערות.
פשוט מדהים. וכמה פוטנציאל לא מנוצל. אני חושבת שכל מי שגר במקום כמו ישראל לא יכול שלא לחוש כמוני – כמה צפוף אצלינו. כמה ריק אצלהם (ברוב היבשת, לא בשדרה החמישית דווקא).



חמש שעות, ואנחנו בקצה השני של היבשת. הלכנו לשכור אוטו חדש, ושוב שידרגנו לרכב גדול יותר. גם ככה קשה עם המזוודות אז אין מצב שאני מעלה אותן על גגון. בכל אופן יש לנו רכב גדול ומרווח (עוד 250 דולר, הפסקנו לספור). מזג האויר פה נהדר, למרות שגם בחוף המזרחי היה לנו סבבה, פה יש מין אוירה של אביב, אפילו שסתיו.

הגענו למלון, ויצאנו לאכול פה מתחת למלון בהמבורגריה נחמדה. אחר כך חשבנו לנסוע עוד קצת לעבר הנמל ולהסתובב, אבל השעה 19:30, ובשבילנו זה כבר 22:30, ובמיוחד בשביל מעין ושרון זה כבר יותר מדי. שניהם התחננו לחזור הביתה (למלון, כלומר) ומיכוון שגם ככה לא מצאנו חניה, חזרנו כלעומת שבאנו. שניים קטנים מקטרים, שתי גדולות מאוכזבות, שני הורים מתוסכלים.

אמרתי לכם. נקודת שבירה.

מחר יום חדש, נבחן את סן פרנסיסקו באור יום, ונעשה את זה עם רכב, כדי לא להרוג את כולם עוד לפני הצהריים. בסיבוב שעשינו הערב ראינו שיש rainforest cafe. נראה לי שמחר נלך לאכול שם. יש לנו משם זכרונות טובים מקנדה ומפריז.

סיכום יום 10 – גמר חתימה טובה.

2 comments:

  1. ווואו טל! אין עליך! ביליתי את השעה האחרונה בקריאת יומן המסע שאת כותבת כאן במסירות, ברהיטות, בשנינות ועם המון אהבה וממש הצלחתי לחוש את האנרגיה של הטיול המשפחתי הכל-כך מיוחד הזה. זה מדהים לקרוא על זוג הורים שמנצחים באומץ ובאהבה על התזמורת המשפחתית הכל-כך הרמונית הזאת. פשוט יצירה! וסחתין נוסף על שהחזקת מעמד גם לנוכח הקש ששבר את גב הזאב...באותה הזדמנות, אני אשמח לשתף שכשקראתי על הנחיתה בניו-יורק, חזרו אלי זכרונות מהתקופה שהתגוררתי שם.. ממש אחרי שאזרתי אומץ לעזוב את הטכניון ולעשות "מחשבת מסלול מחדש" על החיים שלי- ההחלטה לעזוב את הלימודים אז, לקחת פסק זמן ולתכנן מחדש עם הרבה יותר אוויר לנשימה, נלקחה בין היתר בזכות השיחה (לא נראה לי שאת תזכרי..) ששוחחנו באיזה ערב שקפצתי אליכם עוד שהתגוררתי בחיפה- אז עודדת אותי לקחת הכל בפרופורציה, שיתפת אותי בהחלטה שלך אחרי סיום תואר יוקרתי מהטכניון לנטוש משרה בכירה בחברת הי-טק למען גידול הילדים וטיפוח המשפחה ובכלל הלך הרוח שהשרת עלי היה שהכל הפיך והכל בידים שלי. אז שתדעי שהשיחה השפיעה המון ולא פעם הסיפור שלך עולה בשיחות סלון שאני מקיימת עם חברי בנושא העבדות המודרנית שאנחנו (קצת) חיים בצילה. תודה על כך! שתיהיה שנה טובה, חג שמח, המון בריאות, הצלחה ושמחה ותמשיכו לכייף כמו שאתם יודעים :) נטע-לי הבת-דודה.

    השבמחק
  2. נטע-לי יקרה, את כבר יכולה ללמד אותי דבר או שניים :)
    נשיקות מכולנו!

    השבמחק