חפש בבלוג זה

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

יום 9 - איש אחד גר בבית לבן


אנחנו יוצאים בבוקר ברגל למטרו של וושינגטון, כדי לנסוע לבית הלבן. הולכים בין הבתים בשכונה הפסטורלית שבה אנחנו מתארחים, ונהנים להסתכל על הבתים מבחוץ ולדמיין את החצרות האחוריות שלהם, ומעין מפנימה את הסיפורים של סטיבן האמישי, ושואלת אם בבית שיש בו תריסים ירוקים גרים אנשים דתיים (ככה סטיבן הסביר. לאמישים יש וילונות ירוקים מסיבות דתיות).. באמת יופי של מקום. בדרך לתחנה עוקף אותנו איש עם חליפה שסוחב אחריו טרולי. כשהוא עוקף את הילדים משמאל, הוא דורך בלי לשים לב על ערימה שהשאיר שם כלב לא מזמן (לפי הטריות...).
כשאנחנו מגיעים בסופו של דבר ביחד איתו למעלית שיורדת לתחנה, נכנס למעלית עוד איש, נחמד. הוא משוחח שיחת חולין מקרית עם החליפה, ושואל אותו בדרך אגב אם הוא גר בסביבה. האיש עונה שכן, ממש במעלה הגבעה, והבחור אומר לו ברמז דק כמו פיל "שמעתי שבבית המלון כאן ליד יש בלובי מצחצח נעליים מצויין, אם אתה צריך..." האיש עם החליפה, שאפילו לא שם לב שדרך על מה שדרך, מהנהן בנימוס ולא מבין על מה הוא מדבר. אנחנו נקרעים מצחוק.
יוצאים מהמטרו בתחנה שקרובה לבית הלבן, אבל מהצד הפחות פוטוגני שלו. אז מה. גם מאחורה הוא לבן. הצטלמנו ליד הגדר, שלא יגידו שלא היינו.


ממשיכים מסביב, ומתחילים ללכת, האובליסק של וושינגטון מדהים ומרשים בגובהו, במיוחד לאור העובדה שבדיוק לפני כמה ימים ראינו תכנית בטלויזיה על זה שברעידת האדמה האחרונה הוא נסדק, ויש חברה מיוחדת של אנשי סנפלינג שגולשים עליו מבחוץ כדי לבדוק את מידת הנזק. הם לא היו שם היום. אולי סיימו.
שמש נעימה, דשאים ענקיים ("מי מכסח את כל זה?" שרון רוצה לדעת), הולכים עוד ועוד, הכל כאן כל כך ענקי, עד שמגיעים למוזיאון האוויר והחלל. טוב, כאן הייתי כשהייתי ילדה, ויש לי זיכרון מאוד חזק מזה שהיתה שם אבן אמיתית מהירח, ועמדנו בתור כדי לגעת בה. על זה אני חופרת לילדים שלי כבר מזמן. חייבים לגעת באבן מהירח.

בפועל, יש אבן מהירח. היא כל כך קטנה, ובכלל נראית כמו משולש קטן שחור והילדים בטוחים שזה רק חץ שמסמן לאן ללכת כדי לראות את האבן. לא. זו האבן. באמת? אפילו אין תור. כנראה ירדה מגדולתה ב 30 השנים האחרונות. הילדים צוחקים עלי בטירוף, וליאור נשבעת שאת הילדים שלה היא לא תגרור לכאן כדי לגעת במשולש קטן שחור. אלא אם כן הם יהיו חנונים ממש.



שאר המוזיאון מעניין עד מאוד, וכולם נהנים, עד לנקודה מסויימת, שבה לבנות נמאס, ושרון מרגיש שעדיין לא מיצה. אין מה לעשות, רוצים עוד להגיע לקפיטול. חייבים להמשיך. ביקור קצר בחנות המוזיאון מסתיים בסוכריה על מקל למעין – וממשיכים.

לאף אחד כבר אין סבלנות לעשות סיור ממש בקפיטול (חוץ מלזאב, אבל אין לו רוב), ואנחנו רק יושבים על שפת הבריכה ושוב, מצטלמים. 


נעים בשמש, עד שמחליטים להתחיל את הדרך הביתה – וקדימה למטרו – אלא שהפעם זו שעת עומס, ויש המוני אנשים על המטרו.
מחכים לקו שלנו, והוא מגיע, עמוס לעייפה. מנסים לעלות, ליאור עולה ראשונה, אחר כך אני ושרון, וזאב מעין וניצן לא מצליחים לעלות, אז אנחנו יורדים מהר. כולנו בחוץ חוץ מ.... הרגל של ליאור.
הדלת של המטרו ניסגרת, ליאור עם רגל אחת בפנים. רגע של חרדה עד שמצליחים בעזרת אנשים מבפנים וכוחות על של זאב מבחוץ לפתוח את הדלת ולשחרר את ליאור. בתוך שניה היא כבר מתגלגלת מצחוק, רק מהמחשבה על המטרו נוסעת והיא מתנפנפת מבחוץ. שרון, לעומתה, בסטרס אטומי, ולא מוכן לשמוע על הרכבת הבאה.
טוב, מחכים ומגיעה עוד אחת, גם היא עמוסה אבל הפעם עלינו כולנו. ועכשיו רק צריך לקוות שנצליח לרדת כולנו בתחנה הנכונה. זה נראה כמו רכבת ישראל ביום ראשון בבוקר, רק בלי האיחורים, וגם כולם על אזרחי (הרוב בחליפות).
בסופו של דבר – כולנו בבית. הגענו בשלום, כולנו יחד.
בערב, ליאור מראה לניצן ושרון את השפשוף ברגל ושרון אומר "ידעתי ששום דבר טוב לא יצא מזה..." ואני דווקא אמרתי שזה יופי של חומר לבלוג J
הילדים מגיעים וכמובן נכנסים לבריכה, ואני לסחרור של כביסה ואריזות. משפחה בדרכים זו לוגיסטיקה לא פשוטה. מחר טיסת פנים, אנחנו צריכים לצאת מהבית בסביבות 8:30 בבוקר, והכל צריך להיות מתוקתק, בלי חבילות ובלי שקיות ובלי עניינים, רק מזוודות ותיקי גב. מקווה לדווח מחר בערב מסן פרנסיסקו שהכל עבר חלק...
אה, אני נזכרת שמחר יום כיפור. מאחלת לכולם צום קל, וסליחה קולקטיבית על כל מה שעשיתי במודע או שלא במשך השנה. מבטיחה להיות טובה בשנה הבאה J
אנחנו נענה את נפשותינו בסן פרנסיסקו על המים.
סיכום יום 9 – מה היה קורה אם היינו מאבדים את הנעל של ליאור במטרו?!  

אין תגובות:

פרסום תגובה