חפש בבלוג זה

יום שני, 3 באוקטובר 2011

יום 6 - שוקולד וכביסה


3.10.2011

אני אתחיל מהסוף. השעה עכשיו 11 בלילה, ואני יושבת במלון בפנסילבניה, בחדרון כביסה שבו מכונת כביסה, מייבש, ושתי דודות אמריקאיות זקנות ורכלניות שמייבשות תחתונים ומכנסי ג'ינס מידה 50 עד כלות הנשמה.

מכיוון שאמרתי לילדים לארוז בגדים רק לשבוע, והנה כמעט עבר שבוע, ומכיוון שנוסף לכל היה לנו היום יום של תקלות מהסוג המלכלך (שוקו נשפך, כוס קפה התהפכה, דונאט עם שוקולד ופסטה ברוטב עגבניות נוגבו על סווצ'רים), לאף אחד כבר אין מה ללבוש ואין ברירה חייבים לכבס. אז זה סוף היום. עדיין לא רואים את קצהו כי המייבש כאן עובד בצורה בלתי יעילה להחריד, אפילו גרוע יותר מאצלי בבית. בינתיים אני מנהלת שיחות מוזרות עם נשים שבחיים לא יצאו מדרום דקוטה, או משהו כזה, ועכשיו יצאו לאיזה טיול רווקות בנות 70, באוטובוס למשך 18 יום. אתם רואים? יש אנשים שמצבם יותר מצער משלנו J

אני שמחה לבשר שכבר כיבסתי שתי מכונות, ואני עכשיו הבאה בתור למייבש. מה שלא יתייבש עכשיו יחכה לבוקר. אין ברירה.

הידעתם שבאמריקה יש תחתוני סבתות בגודל של אוהל – מנומרים?? הו כן. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות!
עכשיו אין ברירה נחזור אחורה. זה היה יום כל כך ארוך, שאם לא אסכם אותו עכשיו אין סיכוי שאזכור כל מה שהיה.

בבוקר קמנו בדירה בניו יורק – בדיוק בזמן כדי לעזוב אותה. הקולב באמבטיה נשבר, האמבטיה עצמה נסתמה, הכל פתאום היה צפוף ומג'ויף. בדיוק בזמן ללכת הלאה. השארנו את הבנות בדירה, משקיפות מהחלון על ילדי בית הספר הסמוך עומדים בתור להיכנס לבית הספר (העליתי תמונה, ראיתם?) והלכנו להשכרת הרכב, שני הנהגים והילד שצריך לבחור את האוטו...

כבר כשהמראנו התחלנו לחשוש שהאוטו לא יהיה גדול מספיק לכל הילדים וגם למזוודות, ומכיוון שלא יכולנו להחליט את מי מהם להשאיר מאחור, החלטנו לבקש רכב גדול יותר. בקיצור, יצאנו מחברת ההשכרה בפורד ענקית, חדשה כמעט לגמרי (3000 מייל על מד המרחק), ויצאנו לדרך לעבר הדירה. לכל המודאגים – היתה חניה ממש מתחת לבית J

בזמן שאני הורדתי את המזוודות והעמסתי את האוטו, בעלי קיבל שיחת טלפון מהמארחים שלנו בוושינגטון. הם היו מחוץ לבית לכמה ימים, וחזרו זה עתה כדי לגלות שחדרו מים לבית וכל הבית מלא בעובש. המצב לא ברור, ואין לדעת מה יגיד המומחה לרטיבות שהם הזמינו (לאנשים במדינה הזו יש קריירות – חבל"ז. המשך פירוט יבוא מיד). בקיצור – רוצים לדעת אם למישהו מאיתנו יש אסטמה כי אז זה ממש לא טוב. תודה לאל, לא. סוכם שנדבר יותר מאוחר, כשיתבררו הפרטים.

יצאנו אם כך לדרך, מנווטים את דרכנו מחוץ לעיר הגדולה לעבר פנסילבניה.

קריירה מבטיחה מספר 1 – לשבת בקופסא קטנה בכניסה לכביש אגרה (או ביציאה, לא חשוב).

הנה ניסיון לתאר במדויק את הנהיגה – בעלי נוהג, אני לידו, מחזיקה בחיקי שלושה מכשירים – טלפון שלי – עם תכנת GPS, טלפון שלו, עם תכנת GPS, ומכשיר GPS שהבאנו מהבית. שלושתם עובדים, כל אחד מראה משהו אחר. בכל רגע נתון לאחד אין קליטה. הקול המפחיד מכולם הוא קולה של העלמה ג'יפי המדברת מתוך תכנת הניווט  שלי ואומרת: "אני מחשבת מסלול מחדש" בטון מתנשא ומיואש מאיתנו, שמצליחים שוב ושוב לפספס ירידה או לרדת בטעות איפה שלא צריך. הקול השני המפחיד הוא של ההיא שמדברת מתוך מכשיר ה GPS עצמו ואומרת שוב ושוב :אבד הקשר עם הלווין". איכשהו זה תמיד ליד ירידה.
בקיצור – תחנה ראשונה – עיירה בשם Easton, שם נמצא בית החרושת של צבעי crayola. ניווט לא פשוט, בכבישים מוזרים מאוד, וכל הזמן נדמה לך שאין מצב שזו באמת הדרך. עיירות שכוחות אל בין יערות וכבישים צדדיים, פשוט לא להאמין שבסוף הגענו – עם ילדה אחת מיללת מאחורה שכואב לה הגרון והיא לא מרגישה טוב.


קריירה מבטיחה מספר 2 – לשבת בבוטקה בכניסה לחניון בעיירה שכוחת אל, יחד עם אמא שלך שמחוברת לצינוריות חמצן, ולראות יחד איתה אופרות סבון בתוך הבוטקה כל היום (היא בטח ממש גאה בו).

הגענו לחניון, ושאלנו איפה המפעל, אמר הבחור "הנה זה כאן, אבל החל מהשבוע סגור בימי שני". איזה יום היום? נכון! שני!!

טוב, פתחנו את המזוודה, שלפנו את האקמולי קודם כל, ולקחנו מנה.

אחר כך הלכנו להתנחם בחנות המפעל (זה דווקא היה פתוח), וקנינו דפי צביעה של נסיכות עם נצנצים וטושים מיוחדים עד מאד.

מורעבים ומותשים (כבר קרוב ל 14:00) נדהמנו לגלות שאפילו המקדונלדס סגור בעיירה הזו. כל מה שהיה בכיכר המרכזית היה Dunkin Donuts ושם, כאמור, שפכנו שוקו, קפה ונמרחנו בשוקולד.

חדי הזיכרון ועוקבי הסטטוסים שלי בוודאי זוכרים שהיום היה לי יום של חלבונים בלבד (סליחה שאני מטרידה את שאר הקוראים בפרטי הדיאטה שלי, אבל בלוג זה בלוג, מותר לי לכתוב מה שעל ליבי). כלומר אכלתי בבוקר יוגורט דיאטטי, ועכשיו שתיתי קפה. כן אמא, מה שקראת. בערב אכלתי, אני תכף אגיע לזה.

טוב, חוזרים לאוטו ולאמא עם החמצן (היא עדיין חיה), וממשיכים בנסיעה. היעד הבא – הרשי וממלכת השוקולד.

אי שם בפנסילבניה יש מקום מיוחד
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות
ושבעים פועלים עם סינר וכפפות
מכינים שוקולד בכל הצורות

שוקולד קטן ושוקולד גדול
שוקולד יקר ושוקולד בזול
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם
לעשירים ולכולם והריח בחינם
וכל האזרחים עוצרים ומריחים...

(תודה ליונתן גפן, שיניתי רק את הלוקיישן)

טוב, אם הדרך הקודמת היתה הזויה, אז זו בכלל. מיילים על גבי מיילים של כלום. בתים בודדים פזורים פה ושם בין העצים. זרזיף של גשם. לפחות לא התברברנו (למעט פעם אחת).

הגענו למפעל השוקולד בשעה 16:30. סוגרים ב 17:00. הספקנו בדיוק לרכבת הנחמדה שמראה את תהליך הכנת השוקולד, ואז ישר לחנות השוקולדים הע-נ-ק-י-ת. אני לא מרשה לקנות. אין מצב שאני נסחבת עם שוקולדים לכל הכיתה עוד שלושה שבועות. לכל החבר'ה מכיתה ט'2 וי"ב 5 – אל דאגה - נקנה בסוף הטיול.
טוב, היינו, הרחנו, חלק גם טעמו (אני ביום חלבונים, זוכרים? יוגורט וקפה עד כה). עכשיו נראה מה מחכה לנו בדרך למלון. על פי התחזית – שעה נסיעה. כל מה שנראה ממש בסביבה על המפה בשטח מתנפח למימדי ענק.




נוסעים, נוסעים נוסעים, אין פה כלום רק עיירות ואאוטלטים ענקיים (לא עוצרים).

מנמיכים את רמת הציפיות לקראת ההגעה. זה היה יום ארוך וקשה, אנחנו רק רוצים לאכול, לכבס ולישון.
מגיעים למלון. מבחוץ מפתיע לטובה. נכנסים – יש חדר, הכל מוכן, יש בריכה מחוממת וג'קוזי, פתוח עד 23:00, יש פה מסעדה למטה, אוכל טוב, אנחנו עולים לחדר לשים את המזוודות – מדובר בחדר ענקי, אחרי הדירה בניו יורק זה לא יאומן. כל החדר הזה עם המיטות הענקיות והאמבטיה המפנקת, והבריכה והכביסה, וארוחת הבוקר – כל זה ב 150$ ללילה, לכולנו. ממש קשה להאמין.

הלכנו לאכול, במסעדה יוקרתית כזו, עם אורות רומנטיים. כולם ישובים ומלחששים בזוגות רק אנחנו מגיעים עם כל הילדים, וטושים, ודפי צביעה, מורעבים לגמרי. כולם טרפו, היה באמת טעים. אני אכלתי מרק וקצת ירקות. סטיה מתפריט החלבונים, אבל באמת יש גבול לכל תעלול. אחר כך הילדים הלכו לבריכה, ואני לשבת בתור עם הזקנות עם התחתונים.

עכשיו כבר אחרי 12:00 בלילה, כולם נוחרים, אני עוד עם הכביסה. אחכה רק שהמייבש הזה יסתיים ואת השאר אייבש מחר בבוקר. מחר נוסעים לוושינגטון, השמועה אומרת שאפשר להתארח גם עם עובש, למרות שבאמת היינו מוכנים להישאר במלון הזה עוד לילה J  

סיכום יום 6 – כאמור – שוקולד, כביסה, ואקמולי. מחר ננסה לראות קצת אמיש ואז לוושינגטון DC.

4 תגובות:

  1. אני רואה איך כל בוקר הופך להיות מחויך עם הפוסטים שלך :)
    מעלה זכרונות כיפיים, היינו שם לפני 3 שנים.
    מקווה שהכביסה התייבשה, מקסימום תהיה כביסה עם עובש בבית עם עובש...

    דרך צלחה!

    השבמחק
  2. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  3. יו... אני זוכר את HERSHEY.
    איזה כיף של מקום, איזה מפעל קסום.

    טוב, אני מחשב מסלול מחדש :)
    חוזר לעבודה - ממתין לקריאה על היום הבא בטיול המרתק שלכם.

    השבמחק
  4. אז יש גם מגבלות בארץ האפשרויות הבלתי...

    השבמחק