אני חושבת שזה היה לפני שלוש שנים בערך, כשבעלי אמר לי יום אחד – "יש לי איזו בת דודה רחוקה שלא פגשתי יותר מ- 20 שנה, ופתאום היא יצרה איתי קשר בפייסבוק. אני חושב שתאהבי אותה, כדאי לכן להתחבר". כמו (כמעט) תמיד, עשיתי את מה שבעלי אמר לי, והצעתי לה חברות.
כל מה שידעתי הוא שהיא בת גילי, יש לה ארבעה ילדים כמו שלי, היא גרה בקליפורניה ופגשה את בעלי פעם, כשהייתה בת 17.
חשוב לציין שבמשפחה של בעלי, המונח "בת דודה" הוא שם כללי לקרובי משפחה מדרגה כלשהי, ממש לא הבת של הדודה. במקרה הזה, מדובר על מישהי שאבא שלה היה בן דוד מדור שלישי של אבא של בעלי, או משהו בסגנון הזה. אם עולים מספיק גבוה באילן היוחסין (או ליתר דיוק – חופרים מספיק עמוק), אפשר למצוא את הסבתא המיתולוגית שמקשרת בינהם.
בקיצור, הקשר הוירטואלי נוצר, שתינו חיות באינטרנט פחות או יותר (היא יותר), וככל שהתארכו הצ'אטים הליליים ביננו (כשאני קמה היא הולכת לישון, כשאני סוגרת את היום היא שותה קפה של בוקר) גילינו שאנחנו אחיות אבודות. תחומי עניין משותפים, חוויות חיים מקבילות, ילדים וקריירה ובעל ובית – מעולם לא נפגשנו ואף לא שוחחנו מעבר לצ'אט וירטואלי, ועדיין.
אחרי היכרות של כחצי שנה, סיפרתי לה שאני נוסעת עם הבנות לפאריז, והיא חשבה אולי לבוא עם שלה. בסוף המיתון הנוראי בארצות הברית ריתק אותה לבית, והמשכנו לחלום על פגישת פסגה, אולי בעוד שנה או שנתיים, כשירווח, באירופה או יוון או מקום נופש משפחתי אחר.
אחרי שנה וחצי, סיפרתי לה שאולי נבוא לטייל בארצות הברית, והיא מיד אמרה שנבוא אליהם להתארח.
אחרי שנתיים, קישקשנו יום אחד (או לילה, תלוי באיזה צד) והיא אמרה שיש לה רעיון גדול. "בואי נעשה kid swap," היא אמרה. "אני אשלח את הבת שלי אליכם בקיץ, ואז אתם תשלחו את שלכם".
"יש לי רעיון יותר טוב," עניתי. "את תשלחי את הבת שלך אלינו, ואחר כך נבוא כולנו..."
מה שהתחיל כצ'אט לילי הזוי, קרה פתאום. הבת המתוקה שלה בילתה איתנו שלושה שבועות בקיץ האחרון. אנחנו תכף נוסעים.
ככל שהפרטים על הביקור של הבת שלה הלכו ונסגרו, לא יכולתי שלא לחשוב על המשמעויות המדהימות שמעבר לפרטים.
מישהי, מהצד השני של העולם, שלא פגשה אותי מעולם, ואת בעלי פגשה לפני 25 שנים, מכירה אותי דרך החלון הקטן של הפייסבוק, ועכשיו היא שולחת אלי את הבת הבכורה שלה, ילדה בת 15, לביקור של שלושה שבועות. לפעמים זה מרגש ומדהים אותי, לפעמים זה עושה לי צמרמורת, ובעיקר אני תוהה אם הייתי עושה את אותו הדבר במקומה. לא תמיד בטוחה שכן.
בבוקר שלפני שההיא עלתה לאוויר בדרך לטיסה ארוכה עד אלינו, צלצל פתאום הטלפון הנייד שלי, ועל הצג הופיע מספר מחו"ל. עניתי. זה הם, מהצד השני, מוודאים שהזינו נכון את מספר הטלפון שלי לנייד שלה, רק ליתר בטחון. לא התאפקתי ואמרתי את מה שעמד לי על קצה הלשון: "אני בטוחה שעכשיו אתם מרגישים הרבה יותר טוב, אחרי ששמעתם את הקול שלי ואתם יודעים שאני לא רק דמות וירטואלית"...
היא הייתה, ובילתה, ואהבתי אותה כמעט כמו את שלי, ונסעה חזרה הביתה (לא אחרי שהייתה פה שלושה שבועות ואמרה לי כל רגע "זה בדיוק מה שאמא שלי היתה אומרת", או "ככה בדיוק זה גם אצלינו בבית", או "גם לנו יש בדיוק כאלו וילונות"). פרק א' תם.
עוד מעט אנחנו נוסעים אליהם. קשה לי לתאר כמה אני מתרגשת. אני עומדת לפגוש חברה מדהימה, שמעולם לא פגשתי. אני מתגעגעת אליה, למרות שמעולם לא נפרדנו. יש לנו כל כך הרבה נושאים שסיכמנו שנדבר עליהם על כוס קפה, כי הם לא מתאימים לצ'אט של הפייסבוק, וגם לא לסקייפ (כן, מערכת היחסים שלנו התקדמה בצעד נוסף קדימה, לפעמים יש וידאו מעורב J )
אני סופרת את הימים.
Ciaran – Here I come!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה