חפש בבלוג זה

יום ראשון, 15 ביוני 2014

שבתרבות

טוב, אנחנו לא צרכני אמנות גדולים, למעשה אנחנו קטנים ממש.
האמנית היחידה במשפחה שלנו (הגרעינית, לא עושה הכללות על כל הכשרונות האחרים) זו ניצן, שיושבת בצבא וקצת משתעממת בשבועיים האחרונים, אז היא החליטה שהיא רוצה לראות את התערוכה של ויק מוניס במוזיאון תל אביב.
בהתחלה היא ניסתה לשכנע את החברים בבסיס לנסוע, ואיכשהו זה לא הסתייע (למרות שהכניסה לחיילים במדים במוזיאון היא חינם) ואז, כדי שהיא לא תהיה מבואסת, הצעתי שניסע כולנו, בשבת.
לא לגמרי היה לי ברור מה יעשו שם נער מתבגר וילדה בת 8 אבל עד שלא מנסים, בטח לא יודעים, נכון?
אז קמנו בשבת בבוקר, העמסנו את כולם על האוטו, ויאללה, נסענו לחו"ל.

הדרך מוכרת, השלטים בעברית, אבל מהרגע שנכנסנו למגרש החניה ועלינו ישר לרחבת המוזיאון, שכחנו איפה אנחנו.

כאמור אנחנו ממש חובבנים בתחום, אז התחלנו את המוזיאון אינטואיטיבית מהגלריות הקרובות לכניסה, והאמת היינו די אבודים כי זה לא ממש היה לטעמינו, ובטח לא לטעמם של הילדים.
בשלב מסוים ניגש אלינו השומר החביב שראה את מעין עומדת מול תמונות הכיבוש והמחאה, ואמר במבטא רוסי כבד: "פה לא מתאים ילדים, לכו מעלית קומה 1-. שם טוב"

אז הלכנו. קודם עברנו מול כמה קלאסיקות, וראינו כמה יצירות של מפורסמים, אני עמדתי משתאה מול גוסטב קלימט, ומעין נעצרה מול ז'אן מירו, והציצה לכל אחד מהחדרים המיניאטורים של הלנה רובינשטיין. שרון ניהל שיחה ערה עם השומרת באולם על ציור שנקרא בית החרושת ומתאר את המהפכה התעשייתית ואת הנוף מעל מגדל אייפל, וזאב וניצן, נדמה לי, עצרו מול כל תמונה וציור, והתפעלו.

כל זה עוד לפני שהגענו לתערוכת הקרמיקה שנראית כמעט כמו המטבח שלי

הכנה להולנד...

ואפילו הקיר צבוע בכחול, כמו בבית!

ולפני שנכנסנו לעולם הקסום של אנדי וורהול - בתערוכה אינטראקטיבית מיוחדת לילדים (ולכל המשפחה)
איזה כיף שמותר לגעת, לצייר, להחתים...
אחר כך עברנו לבנין החדש, ושם, לא תאמינו, הסריגה הכי גדולה שראיתי אי פעם, ואני ראיתי סריגות ;-)

מהמם, באמת!
ואז, הגענו לתערוכה שלשמה התכנסנו.
ויק מוניס, רבותי, עושה אמנות מכל דבר. מצעצועים, מקטשופ, מתבלינים, מפסולת, מגזרי עיתונים וממושבות של חיידקים.
אוי, כמה שאנחנו נהנינו.
צילמתי בלי הכרה עד שנגמרה לי הסוללה, כל דבר - מקרוב, ומרחוק, ועם הילדים, ובלי.
יש המון תמונות, אני מצרפת רק חלק - כדי לעשות לכם חשק. לכו לראות מקרוב בעצמכם!
רצה לשלוף את אוסף צעצועי הקינדר שלי!

ותראו מה אפשר לעשות מחיילים קטנים...
או מנייר צבעוני.. מעלף!

והכי מהכל - גזרי עיתונים... 
בסוף כבר התעייפנו, אבל היינו מלאים בהשראה. כל כך מלאים שכבר היה צריך לשבת :)

שוחרי אמנות שכאלה 3>

אז אם עוד לא הלכתם, ויש לכם בוקר או אחר צהריים או שבת פנויה - אל תתעצלו. קחו את הילדים (או בלי, מפרגנת...) ולכו למוזיאון.

יום ראשון, 8 ביוני 2014

איך שולחים ילדה לחו"ל?

היא היתה רק בת חמש כשקראו לי לשיחה אצל מנהלת המעון.
"הבת שלך מנהיגה מרד", אמרו לי, וסיפרו לי שבא צלם לצלם אותם לתמונת מחזור לקראת סוף השנה והיא הודיעה לצלם שהיא והחברות שלה לא מסכימות להצטלם.
כשהגננת שאלה למה, היא ענתה "אין טעם, אנחנו ממילא לא מסכימות לעלות לגן חובה"...
כשסיימתי לצחוק, שאלתי אותה למה, והיא אמרה "בגן חובה אין צבעי פנדה. אנחנו לא מסכימות לעבור".
הבטחתי לה שאני אלך באופן אישי לחנות ואקנה צבעי פנדה לגן, והיא חשבה על זה רגע ואמרה "בסדר. נצטלם מחר".

כבר אז אמרנו שיש רק שתי אפשרויות לילדה הזו - או שהיא תהיה ראש המאפיה, או שהיא תהיה ראש ממשלה.

מאז, ועם התובנה הזו, אנחנו משתדלים להשקיע כמה שיותר בחינוך שלה, כדי שתלך על האופציה השניה, או לפחות לא על הראשונה...

מי שמכיר אותנו לא מהיום זוכר בוודאי, איך בשנה שעברה היא נסעה עם משלחת של הצופים ליפן.
זו היתה הרפתקה רחוקה מאוד, אבל בסף הכל 10 ימים. כבר אז היא הודיעה לי שהמטרה האמתית שלה היא לנסוע עם המשלחת לארה"ב השנה, להדריך במחנות של נוער אמריקאי.
מכיוון שאני מכירה את הילדה שלי, את הנחישות שלה, את הכישורים שלה ובמיוחד את האופטימיות מממשת המשאלות שלה, היה לי ברור שאין פה שאלה, והיא תעבור את המיונים - כי באמת אין כמוה.

והנה, הפתעה.
בשבוע שעבר היא נסעה, לחודשיים וחצי, להדריך במחנה קיץ בוירג'יניה ביץ'.
הנה, כאן:
איפה עוד הייתם רוצים להעביר את הקיץ??
בכל התהליך הזה היינו נחושים, ונדיבים, וגיבורים, ותומכים, ואז מגיע הרגע שבו אתה באמת צריך לשחרר, ולתת לה לנסוע.
למי שכבר שלח ילד לטיול אחרי צבא למזרח או לדרום אמריקה זה אולי נראה קטן, אבל בשבילנו זה באמת ביג דיל, ואולי הכנה טובה לבאות.
היא נסעה, נלהבת ונרגשת כמו תמיד, והשאירה אותנו כאן עם חדר ריק וקצת געגוע, שבטח ילך ויגדל ככל שיעברו השבועות.

אז כדי שרק אנחנו נתגעגע, ולה יהיה כיף - הכנתי לה (מאחורי הגב שלה, וזה לא היה קל) מעטפות עם מכתבים לאורך כל השהיה שלה.
12 מעטפות כרוכות יחד, ועל כל אחת תאריך - כל יום ראשון מעטפה, ובתוכה מכתבים ותמונות מהבית.

סתם, כדי שיהיה לה כיף.

אז מה יש בפנים - זו הפתעה, אבל ככה זה נראה מבחוץ:

על המעטפה הראשונה היה תאריך של יום הטיסה, הנה הצצה:


וההנחיות:
תחזיק מעמד, או לא?
ומכאן והלאה - יש מעטפה לכל יום ראשון, עד החזרה...
לא מגלה מה יש במעטפות, אבל תודה רבה לכל מי שהשתתף והתאמץ להגניב לי מכתבים ותמונות - במייל, דרך חברים, מאחורי הגב ובעציצים :)


יום חמישי, 5 ביוני 2014

זמר שלוש התשובות

אז מעשה שהיה כך היה.
לקראת הנסיעה של ליאור הזמנו לה כרטיס דביט - כזה שאבא מטעין בו כסף מהבית, והיא מבזבזת את הכסף בחו"ל.
הכרטיס היה אמור להגיע בדואר, ועם כל הבאלגאן של שביתות וחגים והשד יודע מה - פתאום שמנו לב שמועד הטיסה מתקרב והכרטיס לא כאן...
בצר לנו, התקשרנו כדי לברר אם אפשר לבוא לאן שהוא לאסוף את הכרטיס אישית, ונאמר לנו שבטח, במשרד בפתח תקווה.
כידוע אנחנו גרים באזור חיוג 04, ולמרות שלפעמים יוצא שאני חורגת ממנו ומגיעה אפילו עד 03,  דווקא בשבוע המדובר לא, ובשבוע  שאחריו שוב חג והילדה נוסעת...
זה הרגע שבו נידרשתי להוכיח שיש לי אחות, ולבקש ממנה טובה - לקפוץ לאם המושבות ולהביא את הכרטיס.
היא אפילו הסכימה, ואנחנו ביקשנו בטלפון שיכינו את הכרטיס ואישרנו שימסרו לה אותו - אישית ובלעדית.
על פי התיאום, התייצבה אחותי במשרדי החברה בפתח תקווה בשעת בוקר חמימה, ואמרה "שלום, באתי לאסוף את הכרטיס". קארן, שלמרבה הפליאה מדברת רק אנגלית, אמרה (ואני מתרגמת סימולטנית) - "מצוין, הכרטיס כאן, רק לפני שאמסור לך אותו עליך לענות על שאלה קטנה".
"אין בעיה" אמרה אחותי. "מה השאלה?"
וקארן היקשתה: "בת כמה היתה אמא שלך כשנולדת?"

הופה. אחותי חושבת מהר, ומבינה שמדובר בכרטיס של ליאור ולכן שולפת ממאגר מידע סודי במוח האחורי את התשובה "27!"
קארן מציצה במחשב, ממצמצת בעינה, ואומרת "לא נכון. תשובה לא נכונה".
אחותי מאבדת קצת מהביטחון, ועוברת לשיטה מתמטית. אם נולדתי ב 1969, וליאור נולדה ב 1997, אז אמנם אני בסוף השנה והיא בתחילתה אבל אולי פה הבעיה, ומנסה שוב "28?".
קארן מצקצקת ומתחילה לתהות אם באמת מדובר באחותי.
אחותי מנסה בשיטת השכנוע: "בט שי איז מיי סיסטר! איי נו שי ווז טונטי סבן!"
קארן לא מתרשמת, ונדמה שהיא מאבדת נקודות מרגע לרגע.
אחותי מנסה להתקשר לבעלי, הוא לא עונה.
קארן קצת מרחמת עליה ואומרת: "חכי, יש לי עוד שאלה", וממשיכה "באיזו עיר נולד אבא שלך?". פה אחותי כבר ממש מתבלבלת ומבינה שהשיחה לא הולכת למקומות חיוביים ומתקשרת אלי.

"טלי, בת כמה היית כשליאור נולדה?" ואני עונה מיד "27".
"אז זהו, שלא. קארן אומרת שלא"

עכשיו הקארן הזו, שמעולם לא ראיתי, מכירה את קורות חיינו מסתבר יותר טוב מאיתנו, ואני מתחילה לחשוב שאני קצת מבולבלת. כשמגיעה השאלה השניה לגבי עיר הולדתו של אבא (של ליאור), אני מנסה לנחש אם הוא נולד בבילינסון או בפתח תקווה. קארן מגיבה בחצי קוצר רוח. לא כאן ולא כאן.

בנקודה הזו זה היכה בי. השאלות בכלל לא על ליאור. כשבעלי מילא את הפרטים באתר - הוא ענה על עצמו.
אמרתי לקארן שאני חושבת שבעלי מילא את התשובות לגבי עצמו, והמשמעות היא שהשאלה האמיתית כאן היא בת כמה היתה אמא שלו כשהוא נולד, ובאיזו עיר נולד אבא שלו.
הוא לא עונה בטלפון, לא בווטסאפ ולא בסקייפ - ואני ניצבת מול האמת המרה - אין לי שמץ של מושג מה התשובות לשאלות.
נכלמת, אני מודה בפני קארן וגם בפני אחותי שאינני בקיאה מספיק בקורות החיים של בעלי, ובלב אני מודה שגם איפה אבא שלי נולד אני לא באמת יודעת.
קארן שכנראה רואה את הפרצוף המבואס של אחותי ושומעת את המצוקה בקולי אומרת פתאום: "תשמעי, יש עוד שאלה אחת..."
כולי חדורת תקווה ומוטיבציה, וגם נחושה לנצח אני שואלת מה השאלה, וקארן אומרת "באיזה בית ספר תיכון למדת?"
"בליך!! בליך!!!" אני צועקת, והשכנים חושבים שמישהו הבקיע גול.

בצד השני של הקו רגע של דממה ואז -
קתרזיס.
"יו אר רייט!!" קארן מודיעה בחיוך, ואני מרגישה כאילו שניצחתי בשעשועון טלויזיה.
אחותי נושמת לרווחה, קארן יודעת שעשתה את המעשה הנכון, ואני - כמעט בוכה בתערובת של צחוק היסטרי ואושר, שיכורה מהצלחה.

טוב, סוף הסיפור - הכרטיס בידינו, אפשר לטעון כסף לחשבון ולנסוע.

ערכתי סקר בפייסבוק וניסיתי להבין אם רק אני כזו קלולס, או שזה נורמלי.
אלו שענו ידעו לדקלם בקלות גילאים וערים. די מפדח. יכול להיות שאלו שלא ידעו פשוט העדיפו לא להודות?

בכל מקרה, אם תהיתם, אמא שלו היתה בת 30, ואבא שלו נולד בתל אביב.
בינתיים ביררתי ואבא שלי נולד ברמלה.
אם מישהו ישאל.