חפש בבלוג זה

יום שישי, 6 באפריל 2018

שששש.... בודהה שוכב

למודי ניסיון מהרפתקאות אתמול, החלטנו להצליח היום להגיע לארמון המלך, ויהי מה.
עשינו מה שאדם סביר היה עושה במקומנו - לקחנו מונית וביקשנו ממנו להסיע אותנו לארמון. לא מטרו, לא טוקטוק, לא סירה, לא הליכה בחום המתיש. מונית ממוזגת ותודה רבה.
וככה הגענו ישירות לארמון, לבושים בבגדים צנועים (כמה חם להיות צנוע!) וחמושים במצלמה.
אל הארמון נכנסים אחרי שעוברים סקירה קפדנית של הלבוש - למרבה המזל עברנו - בזכות שרון שלבש לכבוד המאורע שארוואל פילים חינני (השאר לבשו ג'ינס).

נכנסנו. כבר סוג של הצלחה!

הארמון אכן מפואר מאד, חצר ענקית מלאה מקדשים מפוארים ומלאי פרטים קטנטנים, ואפשר היה להתרשם מהם שעות אם לא היה כל כך חם ואם לא היו שם כל כך הרבה אנשים. עיקר המאמץ שלי הושקע בלנסות לצלם זוויות שייצרו את הרושם שאנחנו שם לבד. לא קל, אבל מקבץ מהצילומים - מצ"ב.

ארמון המלך, הגרסה שנראית כאילו אנחנו לבד


בארמון יש גם מקדש מרכזי ובו שוכן בודהה האיזמרגד. מומלץ ומתואר בכל ספרי הטיולים. צריך לחלוץ נעליים ולהיכנס בתור לתוך ההיכל שבו הוא שוכן, רק כדי לגלות שקצת כמו הילד המשתין בבריסל, כשאתה ניצב מול הדבר האמיתי הוא, איך לומר, קטן.
אבל הנה, ראינו גם אותו (אסור לצלם אותו אז תצטרכו להאמין).

אחרי שהחלטנו סופית שסיימנו לתור את הארמון, עברנו משם אל הבודהה השוכב.

טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
פסל מטורף באורך 46 מטרים וגובה 15 מטר של בודהה שוכב, שאתה הולך לאורכו - כאן אין סיכוי לתפוס צילום שיבהיר את גודל המאורע, זה פשוט ענק.

לא ישן, רק נח
אה, ויש לו גם כללי התנהגות קשוחים. שימו לב:
1. אין לגעת בפסל (סבבה, נתאפק)
2. לנשים אסור לגעת בנזירים (כאילו שרציתי)
3. לנשים אסור להושיט חפצים ישירות לנזירים (ההפסד כולו שלכם)
4. אסור לעשן (קל)
5. NO PDA - אסור להפגין חיבה בציבור (כאילו שבחום הזה כשכולנו מזיעים היינו מתחבקים ומתנשקים, בואו...)

בסוף הביקור אצל בודהה (השתדלנו לא להפריע בשנ"צ) היה לנו ברור שמכאן - זה רק למלון. ראינו את פנינות התיירות של העיר, ואפשר ללכת לבריכה.
חזרנו אל המלון המפנק במונית, וממש ליד המלון ישבנו לאכול במסעדה - שזכתה אצלינו בתואר "המסעדה עם השירות הכי גרוע בתאילנד רבתי". חיכינו לאכול משהו קרוב לשעה, למרות שהיינו היחידים במסעדה (אולי בגלל זה היינו היחידים) וגם כשהאוכל כבר הגיע הוא היה די דוחה. בכל און, מפה לשם הגיעה השעה המתאימה לחזור למלון, לעלות אל הלאונג' הפתוח עם משקאות ונישנושים, ולהרגע קצת בבריכה.
את הערב האחרון שלנו בעיר העברנו, איך לא, בקניון.

אם תשאלו אותנו מה הקניון החביב עלינו (לא שגרמנו את כולם, אבל ממה שראינו) דווקא טרמינל 21 שווה את ליבנו. מערבי במידה, עם גימיק עיצובי, חנויות שאפשר להבין ממבט בחלון הראווה שלהן מה מוכרים בהן (זה לא דבר של מה בכך, תאמינו לי) והכי חשוב - שירותים מהסרטים.
כשאסלה מגיעה עם הוראות הפעלה - זה סימן טוב

וזהו. היום האחרון שלנו בבנגקוק הגיע, ואיתו סיומה של חופשה שקשה מאד לסכם.
אלו היו למעשה שלוש חופשות שהודבקו יחד. כל אחת באווירה אחרת, עם סגנון אחר ועם קצב אחר.

אנחנו, שזו הפעם הראשונה שלנו במזרח, הכנו את עצמינו להזיה, וקיבלנו אותה, לדעת כולנו.

זה היה מופלא לפרקים, וקשה לפעמים.
רוב הזמן רצינו שזה לא ייגמר, אבל מדי פעם ממש רצינו הביתה.
היה לנו הווי מצחיק, חוויות שילכו איתנו לתמיד, תמונות מטריפות (חייבת להתיישב להכין אלבום) ושעות של זמן איכות עם שניים מתוך ארבעת הילדים המופלאים שלנו (ולשתיים שלא היו איתנו, אני מכינה רשימת המלצות של אמא לטיול התרמילים שלהן)

עכשיו, כשאני כותבת את הסיכום הזה מהמחשב שלי, בבית, אני יכולה להגיד גם שזכינו לחלוק את הטיול הזה עם השותפים הטובים ביותר שיכולנו לבקש. תודה לכם - גל, יערה, שירה וליבי. קאפונקאאאאההההה :)

השמינייה הסודית :)

יום שני, 2 באפריל 2018

1 באפריל ויומולדת לנסיכה

טוב, אז כאמור, אנחנו על המעבורת לקוסמוי, ושם לשדה התעופה.
כמו שתמיד קורה בטיולים בחו"ל, רוב הזמן אתה כמעט לא שומע עברית, ואז כשאתה מגיע לשדה התעופה פתאום כולם סביבך ישראלים. אז ככה על הטיסה מקוסמוי לבנגקוק. כמה משפחות מורחבות היו איתנו על המטוס, והצליחו, בטיסה של שעה, לגרום לנו להתכווץ בכסא ולקוות שלא שמים לב שאחנו ישראלים.

בכל אופן, אחרי שעה של טיסה טורבולנטית למדי נחתנו בבנגקוק, ולקחנו מוניו למלון.
גם את המלון הזה הזמנו מבוקינג לפי תמונות וציון באתר, וקיווינו שמחכה לנו שם מלון מפנק עם בריכת אינפיניטי (ולא אינפנטיליטי, כמו שאומרים אצלינו)

או קיי, נכנסנו ללובי, נראה לא רע. ניגשנו לעשות צ'ק אין, והפקידה בקבלה אומרת: "בגלל הזמנתם את הסוויטה (חיפשנו חדר שיכיל שני מבוגרים + שני ילדים) אתם זכאים לאירוח VIP. זה אומר שיש לכם personal check in , אנא בואו אחרי ללאונג'.''  היא מובילה אותנו לעבר המעלית, ועולה איתנו הישר לקומה 25, שם היא מכניסה אותנו ללאונג' של המלון ופקיד מהודר מסדר עבורנו את הצ'ק אין בזמן שאנחנו ממתינים מול הנוף המטורף, ונהנים מכיבוד קל.


בנוסף, היא אומרת, הלאונג' פתוח עבורכם לאורך כל השהיה. שתיה חמה וקרה ונישנושים לאורך כל היום, ואחרי 17:00 אם תעלו יש אוכל ושתיה חריפה.
אז אמנם היתה להם תקלה קטנה, והם לא שמו לב שצריך להכין שתי מיטות נוספות לילדים, אבל לא היה לנו אכפת להמתין כמה שצריך שם, בלאונג' של קומה 25.

מחכים. קחו את הזמן...

לפנות ערב יצאנו לתור את הקניונים המומלצים בסביבה. כבר המון זמן אנחנו בכפרים והאיים, ואי אפשר להכחיש את העובדה שחשנו צורך בציוויליזציה. אז הלכנו ל MBK הידוע, ואני חייבת לציין שהוא ממש לא לטעמי. שוק הזוי במסווה של קניון. הצלחתי לקנות שם גומיות לשיער לחיזוק הצמות של הבנו (שסגורות כרגע עם נייר כסף וחרוזים) ולשלם עליהם מחיר מופקע של 50 שקלים. רגע של ליקוי מאורות.

מהר מאד הבנתי שזה לא בשבילי אז יצאנו וחצינו את הכביש לקניון השכן, קצת יותר מערבי אבל גם כאן הקארמה לא היתה משהו. לפחות אכלנו מקדונלדס אחרי תקופה ארוכה של מאכלים שונים ומשונים - מעין סוף סוף שבעה.

חזרנו למלון, אכן מפנק עד מאד, וישנו לילה מעולה, מתוך כוונה לקום בבוקר וללכת לראות את ארמון המלך ושאר לוקיישנים בעיר.
בבוקר ירדנו לאכול ארוחת בוקר, למה שהוא אולי מזנון ארוחת הבוקר המטורף ביותר שראיתי (ואכלתי) אי פעם. זה היה לא קל להחליט שסיימנו ולקום מהשולחן.
כשחזרנו לחדר היה תלוי לנו על הדלת עיתון בוקר, וסתם בשביל הקטע הסתכלנו מה בכותרות. כך גילינו שבדיוק היום יש לנסיכת תיאלנד יום הולדת. נכון משמח צחקנו ואמרנו שנלך לארמון לשיר לה יום הולדת שמח.

מזל טוב, נסיכה :)

אל הארמון נוסעים במטרו, ומשם יש די הרבה הליכה, לפי מה שהבנו.
במטרו, אגב, נוסעים עם ז'יטונים

יצאנו מהמטרו ובזמן שאנחנו מנסים להבין איה אנחנו ולאן אנחנו צריכים ללכת, ניגש אלינו זקן חביב ושאל אם אנחנו צריכים עזרה, ולאן אנחנו רוצים ללכת. עוד אנחנו מסתכלים סביב והיא הסביר לנו שיש היום אירוע בארמון (יום הולדת, כבר אמרנו) ולכן מתחם הארמון סגור ויפתח רק בצהרים. כדאי לנו לבחור אחת משתי דרכים - או ללכת ברגל - עניין של 40 דקות או לקחת תוקתוק שיוביל אותנו לסירה ואיתה ניסע לארמון. במחשבה מהירה החלטנו שאולי ללכת ברגל בחום הזה זה לא רעיון כל כך טוב, ובסדר, ניקח תוקתוק. מיד הופיעו שני תוקתוקים והסכימו לקחת אותנו בתמורה ל 20 באט (שזה שני שקל בערך).
בשלב הזה עוד לא חשדנו, ועלינו על התוקתוקים שמחים וצוהלים על מזלינו הטוב, שמנע מאיתנו ללכת בחום הקופח לארמון הסגור.

כשהתוקתוקים הגיעו לחצר אחורית הזויה של מתחם דייגים זה התחיל להיראות קצת חשוד, והנהגים הובילו אותנו מאחורה לאיש נחמד מאד, שהציע לנו שיט של שעה וחצי בסירה שיסתיים בארמון המלך, כמו שרצינו, תמורת 4000 באט.
בשלב הזה כבר הבנו שנעקצנו, ואנחנו באיזו חצר אחורית של מקום לא ידוע והרבה ברירות אין לנו. מה שנשאר זה להתמקח על המחיר, ולהנות מהשאר.



וזה מה שעשינו.


הסירה הורידה אותנו ברציף שליד הארמון שהיו בו כמות יפנים שלא היתה מביישת את יפן מיליוני אנשים הולכים בנחילים הומי אדם, כולם עם מסכות על הפנים, הולכים אחרי מדריך עם אנטנה. כמו שאפשר לנחש, לא סגור ולא נעליים. כשניסינו להיכנס לארמון, הסתבר שלא התלבשנו מתאים. מכנסי שלושת-רבעי זה לא מספיק. אסור שיראו רגליים בגלל. זה אומר שחצי מאיתנו, שבאו עם מכנסיים עד הברכיים ואין להם משהו להתכסות בו, נשארים בחוץ.
אז חצי נכנסנו, בינות לכל היפנים, הלכנו קצת לאורך המדשאה ואז הבנו שהגענו לקופה וצריך לקבל החלטה - כן או לא. החלטנו לוותר וחזרנו החוצה.

בשורה התחתונה, גם היום הזה הסתיים בקניון, הפעם מערבי יותר וכייפי ממש. כשחזרנו למלון עוד הלכנו לבריכה, לסיכומו של יום ארוך ומאתגר.
צילומים של קניון - נוף עם םזגן


זאב ושרון אפילו הלכו לחדר כושר, ורצו חמישה קילומטר. בקיצור, את היומית שלנו עשינו. נמשיך מחר. 

יום ראשון, 1 באפריל 2018

בא לי בית מלון בקופנגן

איך נתאר את קופנגן?
כדי להגיע מקוסמוי לקופנגן צריך לקחת מעבורת. אל המעבורת צריך להגיע במונית טנדר פתוחה, עם כל התיקים והמזוודות. לקנות כרטיסים, לחכות בחוץ מתחת לעץ שמדי פעם נופלים ממנו פירות די גדולים, ואז, כשהכרוז מודיע, עולים למעבורת.
לא מספיק שצפוף, יש כאלו שבאו עם חד קרן מנופח!

כמה מאות אנשים, להערכתי, נדחסים לתוך מעבורת שיש לה כמה  סיפונים, ובעיקר - מזגן שלא עובד.
12 וחצי בצהרים, חום ולחות של דרום תאילנד, ובקושי מקום ישיבה יש בנמצא. מזל שמדובר בנסיעה של כחצי שעה. הגענו סחוטים, תרתי משמע, להסעה של המלון - שהיא, כמו שניתן לתאר - טנדר פתוח עם כל התיקים והמזוודות.

קשה לתאר במדויק את ההבדל בין קוסמוי לקופנגן. אני חושבת שלפחות בתחושה שלי, אם בקוסמוי יש  אנרגיה של בילויים, בקופנגן - או לפחות בזו שאנחנו חווינו - יש אנרגיה של, ובכן - של חוסר אנרגיה. בעיקר של שאנטי.
המלון שלנו נמצא בצד הצפון מערבי של האי ובכל הנסיעה לשם כל מה שראינו זה כפרים עם דוכנים, ואנשים על אופנועים. כולם על אופנועים.

בגדול, התחושה שלי היא שכל האי מלא אנשים שנטשו את החולצה המכופתרת ונעלי העקב לטובת שארוואל ומשהו קטן לעשן.
צעירים, מבוגרים, משפחות, זוגות - כולם יושבים בבית קפה, או מסעדה  או על הטוסטוס לאנשהו.
בכל אופן הגענו למלון, מיוזעים ומותשים, והתקבלנו במיץ קר ומגבות לחות מהמקרר.
הובילו אותנו לחדרים שלנו - ששוב, בתמונות נראו מבטיחים - אבל לא ממש ידענו למה לצפות - ליתר דיוק - חששנו לצפות.
והנה - הפתעה נעימה!  חדרים חדשים, מעוצבים ומצוחצחים - מרווחים ובעיקר - ממזוגים למשעי.



הגענו - וישר לבריכה, כמובן. לפחות הפעם הכל פחות או יותר במפלס אחד - וכל העניין נראה קצת כמו קיבוץ עם שבילים בין הבתים.
במלון יש מסעדה, ובמסעדה עובד סבא תאילנדי שלא נראה שמבין מילה אנגלית, או לפחות לא מדבר באנגלית. מכיוון שכבר היה צהרים וכוח לצאת לחפש אוכל לא היה לנו - התיישבנו אצלו במסעדה - הזמנו משהו לאכול - עניין של 40 דקות בערך עד שהגיעו המנות. הוחלט שמעתה נאכל בחוץ - וכמו שהסבירו לנו - הולכים ישר בכביש שיוצא מהמלון - ומגיעים לכפר.
את ההחלטה שלנו לאכול בחוץ חיזקה העובדה שכמה דקות אחר כך, הסתבר שיש לנו סתימה בשירותים בחדר. ביקשתי עזרה מהבנות בקבלה, ומי בא עם הפומפה?  הסבא מהמסעדה. האטרקטיביות של הבישולים שלו הלכה ופחתה מרגע לרגע...

לגבי ההליכה לכפר - אכן, הולכים ישר, וגם לא מדובר בהליכה ארוכה מדי אבל שני דברים שכחו להזכיר -
1. הטמפרטורה והלחות
2. הדרך עוברת דרך מקדש של נזירים, שמסתובבים על הכביש כל היום (ומסתבר שגם בלילה) ומשננים פסוקים (אין לי מושג מאיזה ספר)

מבחר תמונות מהדרך מהמלון לכפר

בכל אופן, באווירה הזו אנחנו שוהים שלושה ימים, נכנסים לאט לאט לקצב של האי (כאמור - איטי מאד).
 בודקים את החופים, טובלים קצת בבריכה, לפעמים אפילו בוחרים להישאר בחדר. חופש.
הצלחנו במשימה המשעותית היחידה שהיתה לנו - וזה למצוא לבנות מקום לקליעת צמות בכל הראש. כל השאר זה בונוס. למעשה היה שם בונוס גדול - פגשנו חזירה ענקית (שאחר כל הסתבר שקוראים לה דוקדיק, והיא סלב מקומי בפני עצמה).

חוף, צמות ודוקדיק.

עוד משהו שעשינו זה לבקר במתחם הצ'אלנג' שהוא סוג של ווייפ אאוט, והילדים היו מרוצים מאד.



מבחינת אוכל - יש פה רק מסעדות מקומית - וזה אומר לאתגר את מאותגרי האוכל שבינינו. מצאנו אחת על הרחוב הראשי של הכפר - שהייתה יחסית יותר מסודרת מדוכנים הקטנים המפוזרים - קוראים לה good time, ושם אכלנו - פעמיים - כולל בליל הסדר, ארוחה "חגיגית".
לסיום שלושה ימים באי - מגיעה האטרקציה המרכזית (והיחידה מבחינתנו) מסיבת הפול מון. כשהזמנו את החופשה ותכננו את המסלול, לא לקחנו בחשבון את נושא המסיבה. אחרי שסגרנו טיסות ומלונות נכנסנו לקרוא  קצת על התכנון  - וגילינו שבערב האחרון שלנו כאן - מתקיימת המסיבה החודשית. ואם כבר הבנאדם מגיע לחופשה בקופנגן ויש מסיבה - מה לא נלך?
אז הנה הערב הגיע - אפילו נחנו בצהרים כדי שיהיה לנו כוח לחגוג.
התארגנו והזמנו הסעה במחיר מופקע מהמלון עד למסיבה, שמתקיימת בשפיץ הדרומי של האי.
יצאנו בטנדר - 10 אנשים (אנחנו ועוד זוג שנדחס איתנו לטנדר). המונית התחילה לנסוע, ואחרי משהו כמו רבע שעה נעצרה והנהג הסביר לנו באנגלית שבורה שאנחנו מחליפים מונית - עוברים לרכב אחר. לא ברור למה ומה בדיוק קרה. מכיוון שאין את מי לשאול לא שאלנו שאלות, ועלינו על המונית השניה, שהמשיכה בנסיעה דרומה, ואז עצרה לתדלק. עם כולנו בתוכה.
אחרי נסיעה של משהו כמו חצי שעה הגענו לאזור המסיבה.
קודם כל, כבר בדרך לשם הבנו שאנחנו כבר שלושה ימים תקועים בצפון האי כשכל החיים של האי כנראה מתרכזים בחלק הדרומי שלו.
אז מה הולך במסיבה? קודם כל, כל האזור שמוביל לחוף הים, שבו מתקיימת המסיבה - הוא סוג של חימום והכנה לקראת מה שעוד מעט יגיע. כל הרחוב מלא בעמדות לציורי גוף בצבעים שזוהרים באור UV, החל מכאלו שמציירים עליך לפי קטלוג של ציורים, ועד עמדות עם צבעים ומיכחולים של "עשה זאת בעצמך" ו"קשקש על חברך".
חוץ מזה, מוכרים לאורך הרחוב ערכות השתכרות לחוגג הלא נוהג - דלי (פלסטיק, כזה של משחקים בחול) ובתוכו פחית משקה כלשהו, ובקבוק של משקה חריף. אני לא מבינה בזה כלום אבל כנראה שמדובר בשילובים מקובלים, כשהרעיון הוא לשפוך את המשקאות יחד לדלי, ולשתות ישירות ממנו (עם קש, מצורף לערכה). למעשה כל הערב כולם מסתובבים על החוף עם דלי ביד.
אחרי שגמרת להצטבע, לתדלק, ולקנות מיני זוהרים - אתה מגיע סוף סוף לכניסה למסיבה. משלם ומצטייד בצמיד, וקדימה - לחגיגה. עמדות דיג'יי שונות לאורך החוף, דוכני אוכל (לא להיט), תידלוק משקאות למי שנגמר הדלי, כתובות אש ועוד מיני תאורה, בעיקר UV. על החוף אלפי אנשים ברמות שונות של הכרה, וכמובן ריח חזק של מיני עישונים..
אנחנו היינו שם רק עד 11 בערך (ילדים, וזה...)
לא בדיוק הבילוי הקלאסי שלנו - אבל בהחלט חוויה של פעם בחיים!


הדרך חזור היתה עוד יותר הזויה מהדרך הלוך. תפסנו שם מונית, סגרנו מחיר, נסענו באוטו דחוס כמו הגיהינום. שוב נעצרנו באמצע הדרך והעבירו אותנו למונית אחרת. הנהג, מסתבר, לא בדיוק ידע לאן אנחנו נובעים ואיפה נמצא המלון שלנו, ומצאנו את עצמינו בחצות הלילה מנווטים את הדרך למלון עם נהג שלא יודע לאן לנסוע, וכמובן, איך לא, לא מבין אנגלית.

בדרך נס הגענו, והלכנו לישון כי למחרת כבר היינו צריכים לצאת ממש מוקדם בבוקר למעבורת, מחכה לנו טיסה מקוסמוי לבנגקוק.
בבוקר כשהגענו לרציף של המעבורת, היו שם המון חבר'ה זרוקים שהגיעו ישר מהמסיבה, צבועים בגואש זוהר, שפוכים ומלאים בחול, כפי שניתן לצפות.
וזהו. זו היתה חויית האיים שלנו אנחנו נוסעים מכאן אל העיר הגדולה, למערכה השלישית של החופשה שלנו.