חפש בבלוג זה

יום שבת, 23 בפברואר 2013

למה אני אוהבת לגור בקרית טבעון

כמעט בכל יום חמישי אחר הצהריים, דופק אצלי בדלת ילד ג'ינג'י, עם דלי גדול ומלא פרחים ביד, ומציע לי פרחים לשבת. כולם יודעים שיש לי חיבה מיוחדת לג'ינג'ים שמוכרים פרחים, ולכן בדרך כלל אני קונה ממנו בשמחה.
השבוע הוא הגיע, חייכני במיוחד, וביקש למכור לי כלניות יפהפיות. לצערי לא היה לי כסף בארנק אז הוא אמר: "לא נואר, אשאיר לך את הפרחים ואבוא לקחת כסף מחר". אנחנו מדברים על ילד בחטיבת הביניים, משהו כזה, כן?
הוא כל כך שימח אותי, באופטימיות הקוסמית שלו ובביטחון ובאמון באנשים, שמיד לקחתי שני זרים. אמרתי לו תודה רבה ושלא ישכח לבוא מחר ושאלתי איך קוראים לו. "איתי," הוא ענה, "אני גר כאן בשכונה. את בטח מכירה את אמא שלי."
בששי אחר הצהרים הוא בא, שמח וחייכן כרגיל, ושילמתי לו 45 שקלים על שני זרים של כלניות עליזות.
זה גורם לי שמחה רבה לגור בישוב שבו הבן של השכנה יכול ללכת בבטחה בין הבתים, לדפוק על כל דלת, למכור פרחים ולהאמין שמישהו ישלם לו ביום אחר.
ובסוף מסתבר שאני באמת מכירה את אמא שלו. אנדריאה הייתה המורה שלי לזומבה :)
מותק של ילד, אנדריאה :)


*
בכל שעה - גם כשהכבישים עמוסים וגם כשרק מכונית אחת אקראית עוברת - אם מתקרבים למעבר חציה - יש 95% סיכוי שהנהג במכונית יעצור לפני המעבר וייתן לך לעבור. אני גרה כאן כבר 10 שנים עוד מעט. בדקתי את העניין סטטיסטית. לא מצליחה להירגע מזה, אבל בהחלט הצלחתי להתרגל...
*
ועוד דבר שקשור לנהיגה - בטבעון לא מצפצפים. כאילו שאנשים כאן לא ממהרים או לא עצבניים או שיש להם עודף סבלנות. לפעמים מישהו עומד עם האוטו סתם ככה באמצע הכביש ובא לך להסביר לו שהכביש לא שלאבא שלו (אולי זה הנכד של אלכסנדר זייד בעצם... צריך להיזהר) אבל אז אתה נזכר שפה זה לא מקובל. ומתאפק.
*
כי אנשים באים לכאן מכל הארץ לראות פריחה בשבת. ככה נראית החורשה מאחורי הבית שלי:


יום שבת, 9 בפברואר 2013

איפה הייתי חודש?

אז מה שקרה זה שבדיוק ב 1.1.2013 התעוררתי עם צוואר כואב.
לא גרון, מבפנים, אלא צוואר, מבחוץ.
לא עורף תפוס, או שריר מכווץ, אלא בלוטה נפוחה וכואבת - שאי אפשר לתאר.
מכיוון שאני חשדניסטית וגם קצת היוכונדרית, רצתי מיד לרופא שאמר שהוא חושב שזו דלקת בבלוטת התריס - ושאלך לעשות בדיקות.
טוב -  בדיקות, דקירות, המתנה, כאבים, ידה ידה ידה, בינתיים כבר לא יכולתי להזיז את הראש וכאבה לי השיניים, האוזן, השערות על הקרקפת. טירוף.
כן, בסדר, אחרי כמעט שבוע קיבלתי סוף סוף כדורים, והתחילה מגמת שיפור, עד שפתאום לא.
בסופשבוע בטבריה (מכל המקומות בעולם) התחיל לדמם לי האף, ולכאוב לי הראש, כמו שלא כאב מעולם.
לחץ דם גבוה, הסתבר אחר כך - זהו. הבלוטה שלי יצאה סופית משליטה.
וכולם יודעים שאני אוהבת שליטה.
מה זה אוהבת? חייבת שליטה!

הרופא אמר שעכשיו זו פעילות יתר והפציץ אותי בתרופות,
ואני, מצידי, הלכתי לפרופסורית מומחית שאמרה שלא, זו לא פעילות יתר בכלל.
זו בלוטה שנהרסה בדלקת ושפכה את כל מאגרי ההורמונים שלה לתוך  זרם הדם שלי.
אין טעם לקחת כדורים. רק את אלו של הלחץ דם.
עם כל השאר אין ברירה אלא להתמודד.
ייקח בערך חודש עד שהדם שלי "יתנקה" ואז נוכל לראות מה מצב הבלוטה בכלל. אם היא קמה לתחייה או לא.
ואני - בינתיים - חזרתי לתפקוד - אבל ממש לא במיטבי.
באחד הימים הייתי כל כך חלושה, שנאלצתי לחנות עם האוטו במגרש חניה באמצע היום, לעבור לספסל האחורי וללכת לישון.
בשאר הימים אני עושה כמיטב יכולתי לנוח קצת יותר מהרגיל.
לפעמים זה מצליח, לפעמים לא.

בקיצר, בגלל זה לא כתבתי, הייתי מחוסלת, ובזמן היקר שבו אני מתפקדת - אני עובדת.

אבל לצלם המשכתי (אתם עוקבים בפייסבוק?) ומפה לשם חגגנו יומולדת 7 למעין (הנה הפוסט המרגש מהשנה שעברה).
הנה היא, במלוא תפארתה (אבל בתאורה גרועה)

ובסופי השבוע הבאים יש לנו ארוחות חגיגיות ואירוח משפחתי רב משתתפים (פעמיים), אז בטח יהיו חוויות ותמונות, ובכלל,
אני מקווה שהפוסט הזה יסמל סוף סוף את חזרתי לשיגרה.

רק בריאות לכולם!