חפש בבלוג זה

יום שני, 26 בדצמבר 2011

חולה עליך...

מאז שאני מכירה את בעלי, יש לו מין מנהג מגונה שכזה, להיות חולה בערב הסילבסטר.
כבר חודש אחרי שהיכרנו והתחלנו לצאת (זה היה בנובמבר 1988) גיליתי שמסיבות סילבסטר זה כנראה לא הקטע שלו. תמיד מצונן, תמיד עם שפעת, מעולם לא יצאנו בערב השנה החדשה, לא כשהיינו חברים ולא אחרי שהתחתנו.
הגדיל לעשות פעם אחת, בסילבסטר של 1994, כשחטף דלקת גרון כל כך חריפה, שאושפז בבית חולים לכמה ימים והשאיר אותי בבית עם תינוקת בת שלושה חודשים, לחגוג לבד.
זה כבר הפך לבדיחה משותפת שלנו, ועכשיו גם אם במקרה יש שנה שבה הוא מרגיש טוב, אנחנו לא יוצאים מהבית, פן יבואו מרעין בישין ויאיימו להרוס את פתיחת השנה החדשה.

אני מתחילה להבין לאט לאט, שהבן שלנו, זה שהיה לא מזמן בן 9, מתחיל לגלות תסמינים דומים.
בשנה שעברה, עם פרוץ חופש חנוכה - הוא חטף באופן פתאומי (תוך שעתיים ממצב תקין לשבר כלי) דלקת במפרק הירך, ששלחה אותנו למיון בדיוק ביום של השרפה הגדולה בכרמל, ושיתקה אותו למשך כל החופש. פשוטו כמשמעו. אסור היה לו ללכת, לקום, לזוז - פחות או יותר כל החג הוא ישב על כיסא המחשב והתגלגל ברחבי הבית + דרש (וגם קיבל) שרות חדרים בלי הפסקה.

השנה - אמנם לא עם פרוץ החופש - אבל הנה הוא שוב חולה. חום גבוה מאתמול והיום פסק הרופא - סטרפטוקוקים בגרון - יתכבד וייקח 10 ימים של אנטיביוטיקה עד יוכחדו הפולשים.

כל זה אולי היה נשמע סביר ובצירוף מקרים משעשע, אלמלא היו שני אלו גברים - וכפי שידוע לכל (או לפחות לכל הנשים), גברים לא יודעים להיות חולים. כלומר הם יודעים. לגסוס.
אני יודעת, יש גם אחרים, אבל הגברים שלי, וגם אלו של חברותי עמן שוחחתי על העניין - צונחים במחי וירוס לתהומות מדהימים.

כואב לו החום, יבש לו בגרון, הוא לא יכול לשאת יותר את הכאב, הוא רעב אבל לא מסוגל לאכול, הוא מרגיש שזה הסוף, כל הניירת של הביטוחים במגירה שליד המיטה, רק שאדע, ליתר ביטחון.
אולי אורז לבן? אולי פירה בלי כלום? אולי קרקר? כוס תה עם דבש? ואם כבר את הולכת למטבח תכיני קנקן, טוב?

טוב. אני מביאה לך קנקן של תה, ילד אהוב שלי, ולמרות שלא נראה לך שזה יעבור לך אי פעם, אני שמחה להודיע לך שאחרי שלוש מנות של אנטיביוטיקה העולם ייראה לך הרבה יותר טוב.

כשבעלי חולה, אני לפעמים מדמיינת איך אני אורזת לו מזוודה קטנה, ושולחת אותו לאמא שלו קצת. רק עד שתעבור השפעת.
במקרה של הבן שלי יש בעיה פונקציונלית. אני האמא. חייבת חייבת חייבת למצוא לו שידוך בקרוב. ורצוי שהיא תדע להכין מרק עוף ("אני יודע שזה יעשה לי טוב, אמא, אבל לא בא לי...")

שנהיה בריאים!

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

מחזל"שת

וואוו. הזמן רץ כל כך מהר ופתאום אני רואה שהמון זמן לא כתבתי.
בין ימי הורים של המחצית הראשונה, מסיבות החנוכה, הלימודים והעבודה - קצת הלכתי לאיבוד.
ואולי זה ה"אפטר שוק" של הפוסט הקודם, שהיה קצת טעון, ובעיקר הביא עימו גל של טוקבקים מוזרים, שלא לקחתי בחשבון כשהסכמתי לפירסום, ועוד בשמי המלא.
ניחא.
נרגענו.
אנסה לחזל"ש (לחזור לשגרה, מתרגמת רק ליתר ביטחון...)

אז חנוכה, ואנחנו בהרעלת נרות, שמן וריבה, הילדים בחופש, ההורים מנסים לתפקד כרגיל, מפגשים משפחתיים כל יום (כמעט), והרבה הרבה מעוז צור.
בשבוע שעבר היתה מסיבת חנוכה בגן חובה, ואני לא הגעתי. אמנם ידעתי מראש שאאחר, כי היה אירוע בלתי ניתן להזזה בעבודה, וזאב היה שם, ובזמן, אבל לא תיארתי לעצמי שלא אגיע בכלל, והמצפון שלי התעורר פתאום. זו מסיבת החנוכה האחרונה שלנו בגן (בנות, תזמינו אותי למסיבות של הנכדים?), ולמרות שאבא היה שם, איזו מין אמא לא מגיעה למסיבה?
אמרתי לבת שלי: "סליחה, מותק, על שלא הגעתי למסיבה" והיא ענתה לי: "זה בסדר, אמא, אני מבינה שהיית עסוקה נורא". התשובה הזו כמובן רק גרמה לי להרגיש יותר גרוע.

למחרת, כשהגעתי לצהרון לקחת אותה, אמרה לי המטפלת: "נו, אז שמעתי שלא הגעת אתמול למסיבה...".
המלשנית הקטנה. דו פרצופית שכזו.

על מנת להרגיש בכל זאת שאני משתתפת במסיבות חנוכה, הנה, הבן שלי מקריין במסיבת כיתה ד' (החתיך עם המיקרופון, הקריינית השותפה לצידו, ומתיתיהו ויהודה המכבי מתארגנים מאחורה...):


במסיבה הזו הייתי בצוות המארגן, ואפילו הנחיתי בינגו סוער, ויש האומרים בהצלחה יתרה. מי מההורים בכיתה שיש ברשותו צילומים שלי מנחה את העסק, עם 30 ומשהו ילדים צווחים מסביבי שגם להם מגיע מטבע משוקולד, מוזמן לשלוח את הצילומים אלי ומיד לאחר מכן להשמיד אותם מכרטיס הזיכרון שלו. תודה.

והנה הבת שלי, מדליקה את החנוכיה בטקס של הצופים (אלון! אימפריה!!):


והנה גם החנוכיה עצמה (זו לא פרספקטיבה, החנוכיה באמת "קצת" עקומה):


הטקס הזה הזכיר לי, כמו כמעט כל פעם שהילדים שלי הולכים וחוזרים מהצופים, למה תנועת נוער זה הכי. בחיי שאני לא מהרגשנים אבל החבורה הזו עושה קסמים.

והכי לקינוח - הנה אני, בגיל שלוש בערך, מדליקה את החנוכיה בגן רחל :)

ועל זה אמרה המלשנית הקטנה: "אבל אמא, את נראית כמו בן!".


יום שני, 12 בדצמבר 2011

סיפור על עוזרת (לא שלי...)

כבר שלוש שנים שהיא חלק מהחיים שלך. מגיעה אליך הביתה פעם בשבוע, למקום הכי פרטי והכי אינטימי, ועושה בו כבשלה.
מתחילה מהקומה העליונה, עוברת ביסודיות חדר אחרי חדר. בבגדים, במיטות, בחפצים האישיים. נוגעת ולא נוגעת, משאירה או לא משאירה סימן.
כל יום רביעי.
כשאת חוזרת הביתה מהעבודה - נשארים רק העקבות. הריח המיוחד, הסדר המופתי, כל פריט ופריט נמצא בדיוק במקום הנכון.

אז ככה זה היה בחודשיים הראשונים.

לאט לאט, משבוע לשבוע, הבית קצת פחות נקי, לפעמים היא שוכחת חדר אחד, או להחזיר את הדברים למקום, או לנקות את המראה הגדולה בשירותים.

אחרי חצי שנה כבר היה ברור לכולם שלמרות שמשלמים לה על ארבע שעות עבודה - בשעה 11:30 היא כבר לא שם.
ואז גם לא ב 11:00.
לאחרונה נצפתה יוצאת מהבית כבר ב 10:30 (אבל זה רק מעדות צד שלישי, בשעות האלו את בעבודה, מרוויחה כסף כדי לשלם לה בפעם הבאה...)

שלוש שנים, ומדי פעם, כשלא מסדרים את הכל ערב קודם, לא מוצאים דברים  - אולי הם יצוצו אחר כך במגרה שכוחה, אולי נזרקו בטעות, אולי מצאו את דרכם לחדר אחר.

מדי פעם חולפות לך בראש מחשבות כפירה - אולי מישהי אחרת תעבוד יותר טוב, יותר בקפידה, מישהי עם שדה ראיה רחב, שרואה גם את קורי העכביש שמעל גובה העיניים...
המחשבות האלו נעלמות מיד כשמגיעים לפרקטיקה - לפטר אותה זה לא נעים וגם לא זול.
למצוא מישהי אחרת - בטח לא פשוט, במיוחד כשאת נמצאת מחוץ לבית ולא יכולה לפקח על מישהי חדשה.
לא משנה. נמשיך ככה. הרי לא ננקה לבד...

לפני שבועיים, בדיוק ביום רביעי, היה לבת שלך שיעור פרטי בצהריים. בבוקר השארת כסף לעוזרת במקום הקבוע, וכסף למורה הפרטית, בתוך ספל, בויטרינה, במקום המוכר לכל בני המשפחה.
בצהרים, בבית הנקי, התברר שהכסף של המורה איננו. גם הכסף של העוזרת.
בירור מקיף בין שלל הילדים ובני הבית (אפילו הכלב) העלה שאף אחד מהם לא לקח את הכסף. פשוט נעלם.
העוזרת לקחה?
לא יכול להיות. היא פה כבר שנים, סומכים עליה.
את מוכנה להאמין שאחד הילדים שלך העלים את הכסף, ולא שהעוזרת לקחה.

בשבוע שאחר כך, בחוסר רצון בולט,  השארת 50 שקל בספל, כדי להוכיח לעצמך ולכולם שלא. אין מצב.
אז זהו, שיש.
נעלמו.

לא, יקירה שלי. לא שכחת איפה שמת
לא הכנסת אותם בטעות למגירה אחרת
אף אחד מהילדים שלך לא לקח בלי רשות...
העוזרת שלך, שעובדת אצלך כבר שנים ומרגישה אצלך כל כך בבית, עושה בבית שלך כבשלה.

השלב הבא היה להפעיל מצלמה. מצלמת האינטרנט של המחשב כוונה ישירות לפינת המטבח, ועמדה שם, כזבוב על הקיר, חרישית ומרשיעה.

כשהגעת הביתה באותו יום (עוד 50 שקל עלו כקרבן על מזבח האמת), אמרו לך הילדים  - תראי את דקה 24, דקה 57 וגם 1:35.
במשך פחות משעתיים וחצי (כאמור, משלמת על ארבע) היא הספיקה לחטט בויטרינה, למצוא את השטר, להרביץ לכלב עם המגב, להכניס את השלל לתיק, להוציא עוד משהו מהחזיה ולהכניס גם אותו לתיק (מה זה? לעולם לא נדע), לנקות קצת את הבית (אבל הזכוכית של הויטרינה, שמתוכה הוציאה את הכסף - נשארה מלוכלכת) וללכת הביתה.
אתמול פיטרתם אותה. ביום רביעי הקרוב תצטרכי לנקות לבד את הבית, יקירתי.

מה אני אומרת בעצם? ראשית, כמעט לכולנו יש עוזרת. גם לי. היא מנקה את הבית שלי כאילו הוא היה שלה, ולפעמים זה קצת מבלבל. הוא לא שלה. למיטב ידיעתי העוזרת שלי זוכרת את זה, אבל לא כולן כך, וגם לא תמיד.
קודם כל - פיתחו עיניים.
שנית - אל תשאירו פיתויים.
ושלישית - וזה מה שקרה לחברה שלי - אל תתביישו לספר. החברה שלי אמרה לי שהיא מתביישת לספר שזה קרה לה, היא מרגישה אשמה, שאולי היא לא בסדר שהשאירה את הכסף ככה גלוי, ואולי פיתתה אותה לגנוב. היא מתביישת לספר שזה קרה לה, כי היא לא בטוחה מה אנשים אחרים יחשבו עליה.
האנלוגיה לאונס רחוקה שמיים וארץ מהמקרה הזה - אבל קיימת -

פגעו בך. גנבו ממך . מישהו היה לא בסדר וזו לא היית את.


תפטרי אותה. ואם את מכירה עוד מישהי שהיא עובדת אצלה - תספרי גם לה ותזהירי אותה.
אנחנו עובדות מסביב לשעון, ונאלצות (או בוחרות, וזה גם בסדר) להשאיר חלק מהמשימות שלנו למישהו אחר. זה עדיין לא נותן לו את הזכות לעשות בנו (או בביתנו) כבשלו.


אה, ושבוע שבועיים של בית לא נקי עוד לא הרג אף אחד :)





יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

אפקט הריבאונד

משהו למחשבה...
יום חמישי היום, וזה יום הלימודים שלי.
לקראת כל יום כזה אני מכינה לעצמי חבילה (לא גדולה מדי) של מאמרים, משתדלת שיהיו באותו הנושא, ומקווה שתנחת עלי המוזה ואצליח להפיק מהם משהו שיקדם אותי קצת...

היום, לשמחתי, זה קרה...
המאמרים שקראתי היום היו בנושא אפקט הריבאונד בהתייעלות אנרגטית. כן, נשמע מפוצץ, אני יודעת, ואף מילה לא מתחברת למילה באה אחריה במשפט, אבל הנה הרעיון:

כדי לצמצם את הזיהום ואת פליטת גזי החממה פועלים בכל העולם כדי לעודד התייעלות אנרגטית.
באופן ישיר, יהיה נחמד אם תשתמשו בפחות חשמל, תשרפו פחות דלק, תקררו פחות בקיץ ותייבשו כביסה בשמש  (ממש כמו נחמיה).
באופן עקיף, כדאי לייצר את החשמל בצורה יעילה ככל האפשר, לייצר מכוניות ומכשירים חשמליים יעילים, ובאופן כללי, לעבור למשק חסכוני.

ואז, בדיוק כשהכל נראה פשוט, כמו משוואה בנעלם אחד, בא הריבאונד וטורף את הקלפים.

נגיד שעד היום שילמתם חשבון חשמל של 1000 שקלים. התייעלתם וחסכתם, ועכשיו שילמתם רק 800 שקלים. כיף, נכון?
אז עכשיו יש לנו 200 שקלים פנויים. מה נעשה בהם? עכשיו, כשחשבון החשמל קטן והכסף פנוי, אפשר להתפנק בעוד מכשיר טלוויזיה, או מחשב, או צ'ופר אחר. מכיוון שרוב הצ'ופרים שלנו צורכים אנרגיה, או צרכו אנרגיה במהלך ייצורם, יוצא שבראיה כוללת כתוצאה מהחיסכון באנרגיה אנו למעשה משתמשים ביותר אנרגיה.
אם חסכנו דלק, לאורך זמן, ושמנו קצת כסף בצד, יש מצב שנחליט לצאת, למשל, לחופשה באירופה - והופ - אנחנו על מטוס ששורף דלק (קצת יותר ממה שאנחנו שרפנו קודם באוטו הפרטי שלנו).
בעקבות הפרדוקס הזה, יש הטוענים שכל המאמצים של מקבלי ההחלטות בעולם לעודד התייעלות אנרגטית עושים בעצם פעולה הפוכה - ורק מחמירים את מצבנו.

תובנות? מהמאמרים שקראתי בעיקר ממליצים להמשיך את המחקר, לנסות להוכיח את התיאוריה, או להפריך אותה.

בכל מקרה, יש פה נקודה מעניינת למחשבה, בהיבט האישי.
איך עובד הראש שלנו? איך מנוהל הארנק שלנו? אם יש לנו כסף (או זמן) פנוי, מה אנחנו עושים איתו?
אם השתכנעתם והלכתם לקנות מקרר חדש, חסכוני יותר, מה עשיתם עם הישן (בהנחה שהוא לא התפגר...)? האם הוא ממשיך לצרוך חשמל במחסן או במרפסת, כדי שיהיה איפה לשים את הסירים בחגים?

אני ממשיכה לקרוא.
אם יהיו לי תובנות חדשות, מבטיחה לדווח :)



יום שני, 5 בדצמבר 2011

שיטוט אסוציאטיבי

קורה לי כל כך הרבה שאני מטיילת, ומגיעה לכל מיני מקומות (באינטרנט, אל דאגה) ולא מבינה בכלל איך הגעתי לשם.
היום, בשעת ארוחת צהריים, זה קרה לי, והחלטתי לשתף כי התוצאות היו מרנינות ומחויכות במיוחד.

הכל התחיל כשתמי סירקיס העלתה בפייסבוק שלה את התמונה הבאה:


כל כך משעשעת ומעוררת חיוך, ותמי, שהיא כותבת סטטוסים שאני מעריכה במיוחד, אף כתבה תחת התמונה את הסטטוס הבא, מעורר השראה בפני עצמו:

ההבנה הפשוטה - שלפני כל רגע מכונן יש רגע מכוון - מציפה אותי בשמחה והתרגשות גדולה.
כי כל רגע בחיים - גם הרגע הזה ממש - אם הוא לא מכונן הוא בוודאי מכוון.


זה מיד הוביל אותי ללחוץ על התמונה עצמה, ולהגיע למקור שממנו תמי שיתפה אותה. שם המון אנשים העירו הערות משמחות לגבי מקוריותה של התמונה, ואיזה יהלום היא לאוהבי הביטלס.

באחת ההערות מישהי כתבה שפול נועל סנדלים בתמונה, בעוד שבצילום שעל עטיפת התקליט - הוא יחף.
מיד עפתי לי לגוגל לחפש את עטיפת התקליט המקורית, מה שהוביל אותי לאתר הזה. חמוד כשלעצמו. בחלק שמדבר על עטיפת האלבום מוזכרת מצלמת רחוב אינטרנטית על מעבר החציה המדובר, אבל הלינק, לצערי לא עבד, אז עפתי לי חזרה לגוגל, כדי למצוא את האוצר הזה. אני לא יודעת שאיזו שעה יצא לכם להציץ, אבל בכמה דקות המחוייכות שאני בהיתי במצלמה, היו לפחות ארבע רביעיות של חברים שרצו לכביש, נעמדו, וחבר צילם אותם מהר מהר, לפני שעלה עליהם אוטובוס קומתיים...

מקווה שגם אתם מחייכים :)


יום שבת, 3 בדצמבר 2011

טוסטר חשמלי ומכונית חשמלית

טוב, יום ששי בבוקר, אנחנו משכימים בבית ההארחה בצרעה.
לא מאוד ממהרים וזה נחמד, ונפגשים לארוחת בוקר בחדר האוכל של בית ההארחה.
דרגה אחת מעל חדר האוכל של קיבוץ קטורה. נחמד.

האחראית על בית ההארחה מחכה לנו שם, על הבוקר, ומראה לנו איפה לשבת.
"אסור לסובב את הכפתור של הטוסטר!" היא מזהירה.

אנחנו 25 איש. חמשת הראשונים שמעו את האזהרה.
הם אמרו לחמישה שהגיעו אחריהם, שלא חשבו שהמידע מאוד חשוב, ולא העבירו אותו הלאה.
כך יצא שלפחות חמישה עשר אנשים לא ידעו שחל איסור חמור לגעת בכפתור.

שני טוסטרים, כל אחד מחמם שתי פרוסות לחם.
25 אנשים.
תעשו את החישוב.
בא מישהו שלא ידע את יוסף, והעביר את הכפתור ממספר 2 למספר 3.
ההתרחשות מכאן הייתה בלתי נמנעת כנראה. הטוסטר - שכל חייו מכוונים למספר 2 - לא ידע בדיוק מה לעשות עם הספרה החדשה שנגלתה בפניו. מרוב מאמץ - התחיל להעלות עשן.
מרוב עשן - התחילו גלאי העשן שמותקנים בדיוק מעל הטוסטר - לצפצף.
אחרי שנייה ושלוש עשיריות השנייה, התייצבה האחראית בריצה, ועל פניה פרצוף רותח (כמעט כמו הטוסטר...)
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לא לגעת בטוסטר???" היא צעקה. ("עוד פעם אחת או פעמיים, שכולם ישמעו", רציתי להגיד אבל לא העזתי). כיבתה את הצפצוף, ויצאה בהפגנתיות מחדר האוכל, תוך שהיא מסננת "אנשים מטומטמים, בחיי, לא מבינים מה שמדברים אליהם. עכשיו אני צריכה להתקשר למכבי אש!".

לא נעלבנו, ואז היא הופיעה בחזרה, מחזיקה בידה גליל גדול של מסקינגטייפ. בהפגנתיות חתכה פיסות של המסקינגטייפ, ואיבטחה את הכפתורים של שני הטוסטרים למקומם - לעולמי עולמים - אל הספרה 2. מעתה ועד עולם - מוגנים הכפתורים מפני אנשים חסרי דעת, כמונו.

אחרי שנרגענו עלינו אל האוטובוס, ויצאנו לדרך לכיוון מרכז המבקרים של better place - בגלילות.
טוב, זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת אצל שי אגסי.
בפעם הראשונה, עם פתיחת המרכז, הוא אפילו היה שם באופן אישי, ולא נאלצנו להסתפק בהולוגרמה.
גם אז, כמו עכשיו, נדהמנו מהמרכז המפואר, הבנוי בתוך מיכל אחסנה ישן  - עגול - קשה להאמין לזה כשנמצאים שם.
באים, מתפנקים בקפה, יושבים קצת על הדק בשמש. לא רע.
כשהגיע תורינו נכנסנו לראות סרט, באולם קולנוע קטן, שכולו מורכב מכיסאות כלי רכב ממוחזרים. על כל כיסא יש שלט קטן שמספר מאיזה אוטו הוציאו אותו. אני ישבתי על כיסא של מאזדה 626, שנת 2002.
הסרט מסביר, במיומנות, במקצוענות ובתקציבים של שי אגסי למה אנחנו רוצים מכונית חשמלית. אני חושבת שזה לא כל כך משנה עם איזו דעה הגעת לשם - אתה משתכנע. המרחבים הירוקים, הילדים המחייכים, זמן האיכות המשפחתי - כל אלו מתגייסים כדי להוכיח למה זה נכון. למה זה חשוב. למה זה הכרחי.


אחרי הסרט (למה שי רק בהולוגרמה? לא פייר!) יוצאים החוצה - ואז מגיעה גולת הכותרת - נהיגת ניסיון במכונית חשמלית. בפעם הקודמת היו מכוניות לדוגמה. עכשיו זה כבר הדבר האמיתי. זה באמת עומד לקרות ומיד אחרי הנהיגה אפשר להזמין מכונית חדשה (חבל שלא הבאתי פנקס צ'קים).



אז איך זה לנהוג במכונית חשמלית? בעיקר שקט. חווית הנהיגה מרגישה לי (נהגת לא מקצועית, אבל מנוסה) בדיוק כמו במכונית רגילה. מאיץ יופי, נוסע יופי, מאט יופי. שקט. כל כך שקט שכשהמכוניות האלו יעלו על הכביש יהיה צריך להוסיף להן סאונד במיוחד, כדי לשמור על בטיחות הולכי הרגל שמתבססים גם על חוש השמיעה כדי לדעת עם מגיעה מכונית או לא.

איזה סאונד כדאי לבחור? חשבתי על רקיעות רגליים של סוס. או גלגלים של עגלה. או סאונד של רכבת. מגניב, לא?

זהו. נגמר הטיול.
חזרתי הביתה אחרי יומיים וחצי עם אופקים רחבים, מצברים מלאים ותקוות מרחיקות לכת ישר לשנ"צ של יום ששי.

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

ים המלח - טייק 2

טוב, חיכיתי, אולי קצת יותר מדי, עד שישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
אם יש נושא שנוי במחלוקת, שיש לו אלף פנים וכל אחד מסתכל עליו בעיניים אחרות - הרי זה ים המלח.
מפעלי ים המלח פועלים באונה הדרומית של הים מאז 1952, עת הוקמו כחברה ממשלתית (על מיקומה של חברת האשלג, שכבר היתה שם מאז 1929!)




מפעלי ים המלח הם דוגמה לתעשייה אשר ממוקמת במקום מסויים, ללא חלופות אחרות, וברור כי לא ניתן לייצר אשלג ומגנזיום ללא חומר הגלם, שהוא אחד מאוצרות הטבע הבודדים המצויים בשטחה של מדינת ישראל.


החברה מעסיקה מספר גדול מאוד של עובדים, המתגוררים באזור שאינו מרובה אפשרויות תעסוקה, בלשון המעטה, ומהווה סוג של עוגן כלכלי באיזור.


נכנסתי לויקיפדיה (שלא תגידו שאני לא עורכת תחקירים לפני שאני כותבת), ומשם אני מביאה את הפסקה הבאה, תחת הכותרת "סוגיות שנויות במחלוקת":
  • מפעלי ים המלח קיבלו את הזיכיון הבלעדי להפקה עוד לפני גיבושו של חוק התכנון והבנייה. כתוצאה מכך, התבצעו פעולות הקמה והרחבה של המפעלים ללא כל פיקוח מקומי או כלל ארצי. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להישמע הסתייגויות, בעיקר של ארגונים סביבתיים, שביקשו לתקן את המצב כדי למנוע מצבים שבהם פיתוח המפעלים פוגע באיכות הסביבה או בגורמים שכנים אחרים. ב-1995 התקבל חוק המכפיף את הפיתוח העתידי בשטחי מפעלי ים המלח לחוק התכנון והבנייה. 
  • בדומה למפעלי ים המלח, גם אזור המלונות בחופו הדרומי של ים המלח הוא מעסיק חשוב באזור. גורמי התיירות מביעים לעתים חשש לפגיעה בהכנסתם בעקבות פעילות מפעלי ים המלח. המלונות נמצאים על חופי בריכת אידוי (המכונה "מספר 5") ומכאן ההשפעה הרבה של פעילות המפעלים על המלונות. כאמור, מובע חשש בקשר להצפת המלונות וערעור היסודות, אך עם זאת, דווקא המיקום מול הבריכות מספק מפלס מים יציב יחסית באמצעות השאיבה בניגוד לים עצמו, שמפלסו יורד בהתמדה.
  • היקף התמלוגים שמשלמים המפעלים למדינה בעבור הזכות לנצל את משאבי ים המלח זוכה לביקורת ציבורית רחבה.
  • ניצול עובדי הקבלן במפעל נחשף לציבור הרחב בסרט התיעודי זהב לבן עבודה שחורה ששודר במסגרת עובדה בשנת 2004.
  • בשנת 2011 יצאו לראשונה מפעלי ים המלח בקמפיין ציבורי, וזאת לקראת החלטה שצריכה לקבל הממשלה על אופן תפעולה הראוי של בריכת האידוי של המפעלים באגן הדרומי. עמותת אדם טבע ודין פנתה לרשות השנייה בדרישה להסיר את קמפיין בטענה שהוא מטעה את הציבור ובכך מנוגד לחוק. 

כמו בשאר המקומות בהם ביקרנו, גם במפעלי ים המלח קיבלו אותנו בסבר פנים יפות (מאוד). אירחו אותנו יונתן שטיבל, סמנכ"ל הרכש  וראש מרכז המצוינות בנושא גזי חממה ורועי וידברג, רכז טביעת רגל פחמנית של כי"ל. 
השיחה, יש לציין, נסובה סביב נושא מאמצי הפחתת הפליטות וצמצום השימוש באנרגיה במפעלים, ושם אני יכולה לומר, מידע אישי, שנעשים מאמצים רבים והחברה מובילה שינוי תפיסתי ואירגוני - ובעיקר סביבתי.




אני יודעת שיש ויכוח, אני יודעת שהקמפיין שנוי במחלוקת.
רבות דובר על מפלס ים המלח, ועבודה אחת משמעותית ומרכזית נכתבה אצלנו, במוסד נאמן.
המסקנה המרכזית היא שאין פיתרון יחיד, נכון.
הכל חשוב. הטבע, הסביבה, הפרנסה, המפעלים, המלונות, התושבים.  


מפעלי ים המלח הם חברה מובילה בתחומה בעולם. חברה שמטרתה להרוויח, ואם לא תרוויח ממילא אין לה זכות קיום.


יש עוד הרבה ללכת במסע אל הקיימות ושיווי המשקל בין התעשייה והטבע, ולא רק בים המלח (רק דוגמה לנושאים שנמצאים על סדר היום הפרטי שלי בתקופה האחרונה - התעשיות הפטרוכימיות במפרץ בחיפה, תחנות הכוח של חברת חשמל, פיתוח נמל חיפה ונחל הקישון...)


בינתיים, נתחיל לצעוד בצעדים קטנים. שלא ניפול.


ממפעלי ים המלח, נסענו צפונה כדי לקצר טווחים לקראת יום ששי בבוקר. 
לנו בלילה בבית ההארחה בקיבוץ צרעה, ליד בית שמש.
החדרים היו בינוניים, הריח מהלולים היה ממש מחוץ לחלון, על הבוקר נערו החמורים - אבל הי - החברה הייתה נעימה :)



יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

הכל עניין של סגנון בעמק ססגון

מהפוסטים הקודמים שלי בוודאי ניתן היה להבין שטיילת גדולה אני לא, ובטח שלא במדבר.
חבל. מאוד יפה שם, במדבר.

בין פאנלים סולאריים לאנרגיות מתחדשות, נסענו לפגוש את יניב גולן, ולטייל קצת בעמק ססגון.
סביב העמק מתרחש בימים אלו מאבק גדול, בין תושבי האזור המבקשים לשמור על צביונו ועל ערכי הטבע הייחודיים, ובין יזמים המבקשים לפתח את האזור ולהקים בו מלון - מה זה מלון - מרכז מלונאות מפואר עם נחלים זורמים, מפלים, אטרקציות ומדשאות אין קץ. ממש ככה. באמצע המדבר.



יניב עומד בראש המאבק הזה, כמייצג של תושבי האזור, והוא מספר סיפורים מופלא, סופר כשרוני, והכי חשוב - מדבר מהלב.

לכל סיפור יש שני צדדים, ולפעמים אפילו יותר.
אני לא מכירה את הנושא מספיק בשביל לנקוט עמדה, ובטח לא בשביל לנבא מה צופן העתיד.
אני כן יודעת, שכשמישהו נלחם מלחמה מכל הלב, ומאמין באמת שהדרך בה הוא הולך היא הדרך הנכונה, הוא מייצר אמפטיה גדולה, ובמיוחד יניב, שלא מנסה לצייר את הדברים באופן חד צדדי, וטורח להזכיר לנו שוב ושוב שגם התושבים המקומיים עשו כמה שגיאות בסיפור הזה, ועליהן, כנראה, הם משלמים עד היום.

הלכנו בשביל, בין ההר לגבעה, ובין הסטודנטים התעורר ויכוח לגבי מה הנכון, ומה יהיה פה.
אחדים הולכים בשבילי המדבר, ורואים בחזונם את לאס וגאס, מפוארת, מוארת, הומה אדם ומגשימה כל חלום מופרך של ארכיטקט שרק הצליח לגייס את המיליונים כדי להקים את המונומנט הגדול הבא.
אחדים צועדים בין אבנים ושמיים, ולא יכולים לשאת את המחשבה שמישהו יעז להפר את הפסטורליה המדברית.

יותר מהכל, דיבר אלי דווקא הדימוי של יניב, שסיפר שכשהילדים שלו היו קטנים, הם אהבו לפזר את כל הצעצועים שלהם על השטיח. זה מותר, וזה בסדר - הוא מסביר - בתנאי שכשייסיימו לשחק יזכרו לאסוף  הכל ולהחזיר למקום.
כשאתה מטייל ליד המכרות בתמנע, ורואה את כל הבורות הפעורים וערמות האבנים שנחפרו מהם, ומעולם לא הוחזרו למקום - אתה מבין שלשיקום נופי יש חשיבות גדולה.

עמדנו לנו בשמש הנפלאה, אנחנו שאלנו, יניב השיב בסבלנות וברהיטות.


רק על שאלה אחת לא היתה לו תשובה מניחה את הדעת -
איך זה שלמישהו שחי, לוחם ונושם את הערבה - קוראים גולן?

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

עמק השמש

נסענו ונסענו (ובדרך צפינו ב"מבצע סבתא". הורס!), ורגע לפני שנגמרה המדינה והתפוצצה השלפוחית, הגענו לקטורה.
חושך. קרוב ל 22:00, אנחנו מתגלגלים מהאוטו ומקבל את פנינו הבחור שאחראי על בית ההארחה.

"חבל שהגעתם בחושך," הוא אומר. "ככה בטח נדמה לכם שאנחנו באמצע שום מקום...".
יש לי חדשות בשבילך. גם באור יום אתם באמצע שום מקום.

בית ההארחה נחמד מאוד, חדרים נוחים ומאובזרים במטבחון קטן, ואפילו פונקנו בחלב במקרר, פירות ועוגיות.
אז אחרי שעברנו את הלילה בשלום, קמנו בבוקר, ואכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ.



מחוץ לבית ההארחה, ממש מעבר לרחבה נמצא המרכז לאימות טכנולוגיות סולאריות, ובו כמה מתקנים המשמשים יזמים ורעיונאים לאימות הטכנולוגיה, עוד לפני שלב הקמת מתקני הפיילוט.
את הסיור שלנו ליווה ויליאם ויסנר, מנהל האתר, עם ידע מעמיק ותובנות על כל הפרויקטים הרצים בו, ועם טיפים וחוויות מאחורי הקלעים של ניהול מרכז שכזה, ייחודי מסוגו בארץ.

כמי שעוסקת רב הזמן במחקר וכתיבה, וכבר מזמן שכחה איך מרגיש ה"שטח", היה משעשע ואולי אפילו קצת מעורר קנאה לראות את עוזרי המחקר של המרכז מגיעים לעבודה בבוקר (ברגל, מהקיבוץ), מסיימים את הקפה (בספל מהבית), לוקחים טוריה ומתחילים לחפור בור להקמה של מתקן חדש.
חלוציות - זה כאן!



הסיור עם ויליאם, השיחה המעניינת עם ד"ר טארק אבו חמדאן, מנהל המרכז לאנרגיה מתחדשת ושימור אנרגיה השייך למכון ערבה ואוניברסיטת בן גוריון, השמש המדברית המפנקת והאויר הצח עשו את שלהם. היה לנו נעים, ורצינו עוד.

ויליאם, בתמורה, לקח אותנו לראות את המתקן של חברת AORA בקיבוץ סמר.

ביקשו מאיתנו לא לצלם, אבל יש להם יופי של הסברים ותמונות באתר.

אולי לא ידעתם, אבל לחבל אילות יש מינהלת לקידום אנרגיות מתחדשות, והוא, למעשה, עמק השמש של ישראל.
שטחים גדולים, שמש שזורחת כל בוקר, אנשים שדוחפים רעיונות ופרויקטים קדימה. כל אלו עושים את הערבה למקום שהעתיד שלו הוא לא רק רפתות ותמרים.

מדענים, מהנדסים, יזמים - כל אלו באים פעם בשנתיים לכנס בינלאומי לאנרגיות מתחדשות שנערך באילת, ולדעתי כל מי שבאמת מתעניין בנושא, חייב לעצמו ביקור, סיור או כמה קשרים טובים בערבה...

ביטבתה, ממש מאחורי השוקו והמוקה, וליד הגגון הסולארי מעל החניה, ממוקמים משרדי המינהלת, ודורית בנט, המנכ"לית, שוב הוכיחה לנו שכשיש כוח מניע, ומישהו שמאמין בצדקת הדרך, הכל (כמעט) אפשרי.

על המינהלת אפשר לקרוא כאן, ומי שרוצה להתעדכן בקשר לכנס הבא (יש עוד זמן, אבל בכל זאת), מוזמן להיכנס לאתר הכנס, או להצטרף לפייסבוק של המינהלת: Eilat-Eilot Renewable Energy.


רגע לפני שנצפין בחזרה, אנחנו יוצאים לביקור בתמנע ובעמק ססגון - אבל זה - לפוסט נפרד...

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

תעצרו את הטיול, אני רוצה להישאר כאן!

בירידות של סדום התקשרה ליאור, ושאלה מה שלומי ואיפה אני. השמש כבר עמדה רגע לפני שקיעה, והנוף המדהים של ים המלח נשקף מהחלון. "אני בדרך לים המלח" אמרתי לה, והיא אמרה "לא הייתי שם בחיים!". הנשימה שלי נעתקה. צודקת, הילדה. מאות מיילים גמענו בקיץ האחרון, ליטפנו אבנים בגרנד קניון, טבלנו במים בניופורט ביץ', אספנו עלי שלכת בטורונטו, ובים המלח עוד לא היו, הילדים שלי.
מיד שלחתי SMS לזאב - חייבים לקחת את הילדים לים המלח. זו בושה וחרפה. 
הוא הסכים איתי. עכשיו צריך רק לבצע...

יחד עם החשיכה הגענו למלון לוט, על חוף הים. מנהל המלון, נחמיה בן פורת, קיבל אותנו בחיוך, כרגיל, ובכיבוד מפנק - בכל זאת בית מלון פה...
ההרצאה המרתקת שלו על מדיניות המלון לגבי העסקת עובדים, פינוק האורחים והחיסכון באנרגיה הזכירה לי שוב איך הכל קשור. 
היה לי בוס שאמר לי פעם שבטח שכולם מעדיפים להיות צעירים ועשירים ולא זקנים ועניים, אבל בתחומים בהם אנו עוסקים אסור לנו לשכוח. סביבה זה חשוב, אבל לא על חשבון האירוח. אירוח זה חשוב, אבל לא על חשבון העסקת עובדים במשכורות רעב וללא תנאים. מדיניות הניהול של נחמיה לוקחת בחשבון את כל הנושאים החשובים הללו, ולא נותנת לאף אחד מהם עדיפות על חשבון השני. לא מתפשרים. נקודה. 

ההרצאה של נחמיה גרמה לי לתהות מה עדיף - להתארח במלון לוט או לעבוד בו?
אולי שניהם. 

אחרי ההרצאה סיירנו קצת במלון, ושוב הצטערנו שהחושך כבר ירד, ולא רואים את הנוף. 

הידעתם שבריכת המלון החיצונית מחוממת, והיא מאבדת כ- 4 או 5 מעלות במהלך הלילה, שעולה הרבה מאוד כסף לחמם חזרה? בדיוק בשביל זה השקיעו (עיקר ההשקעה, כמובן, ברעיון וביישום, ולא בכסף) במלון לוט ביריעת פלסטיק (בתמונה מימין), ואיתה מכסים כל לילה את הבריכה. כמה פשוט, ככה גאוני. טמפרטורת הבריכה יורדת במעלה אחת בלבד. בגוף מים כל כך גדול - זה משמעותי מאוד...
סיירנו בין הלוחות הסולאריים (הם בכל מקום, על הגג, בחצר, איפה שרק אפשר), ובחדר המכונות.


אני ממליצה לכם להיכנס לאתר של המלון, ולקרוא עוד על היוזמות בתחום ההתייעלות האנרגטית, ולהבין כמה הרבה אפשר לעשות - אם רק רוצים. 
ומול כל הטכנולוגיה - יש משהו שאפשר לנסות גם בבית - במלון לוט מכבסים את המגבות במחזור כביסה קצר ויעיל - ותולים אותן לייבוש. בשמש. 1,000 מגבות. כל יום. 
כשתבואו למלון ותריחו את ריח השמש מהמגבת - תבינו למה. 
נחמיה הוא כזה מנהל, שאפילו השמש עובדת אצלו :)

לאחר תום הסיור, אחרי שכולנו החלטנו שחייבים חופש, הזמין אותנו נחמיה לארוחת ערב בחדר האוכל של המלון.
מה אגיד לכם.
המבחר, הטעמים, חדר האוכל הבינלאומי והחיוך על השפתיים של כולם (אורחים, עובדים, זקנים שבאו לנוח וילדים שבאו להתרוצץ) - כל אלו היו סיום מושלם ליום ארוך.
נפרדנו שבעים ומרוצים, ויצאנו לנסיעה של קרוב לשעתיים לבית ההארחה בקטורה, כדי להתחיל יום חדש מחר בבוקר. 

אצות ושמש בפארק תעשיות רותם

זה לא קורה כל יום, שאני יוצאת מהמשרד אל השטח.
זה לא קורה כל יום שאני נוסעת מהבית לשלושה ימים, ומשאירה את הכל מאחור. בלי ילדים, בלי דאגות, רק אני והראש, שיוצא לדרך מלא בטרדות ודאגות, ומתמלא תוך כדי מסע ברעיונות חדשים, תובנות חדשות ו... שקט.

אין ספק שהפעם היה לי מוצלח במיוחד, גם המועד בא בדיוק בתיזמון הנכון, גם תכנית הסיור היתה מרתקת, גם החברה היתה מהנה במיוחד, וגם מזג האויר פעל לטובתינו.

יצאנו ביום ד' בבוקר, במסגרת "קמפוס אנרגיה" של החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, 24 סטודנטים - לסיור של שלושה ימים (יומיים וחצי, אם רוצים דווקא לדייק) באזור הדרום.

ראינו המון דברים, מרחיבי אופקים ומרחיבי דעת, ולעיתים אפילו ממלאים את הלב בתחושת גאווה לאומית (ממש כך, ולא בהגזמה).

הביקור שלנו בפארק התעשיות רותם היה בדיוק זה. מרחיב אופקים ולב.
הנה לכם מקום, בין דימונה לערד, שחרט על דיגלו קדמה, יזמות וטכנולוגיה ברמות הגבוהות ביותר, ומהווה בית לכמה מהחולמים הגדולים ביותר, שיהיו הבסיס הכלכלי של מדינת ישראל בעתיד. באמת.

הסיור שלנו כלל מצגת על ידי מנכ"ל הפארק, סיור בין המתקנים השונים הפועלים במקום, והסברים מפורטים על הטכנולוגיה המרתקת של יוניברב, שמפיקה שמן מאצות. כמה פשוט כך גאוני. (זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את רענן, אבל זו הפעם הראשונה שאני נמצאת ממש בשטח, וזה מזכיר לי את התואר הראשון והשני שלי, כשעוד הייתי מהנדסת :)).



אחרי שראינו איך עובדים הדברים באמת (בכמה מעט כסף מקימים מתקן פיילוט, וכמה חברים טובים צריך בשביל זה), המשכנו מעבר לגדר, אל מגדל השמש של ברייטסורס, שנראה מדהים בתמונות על רקע השקיעה, ואני יכולה להבטיח לכם שעושה רושם לא פחות טוב גם בשטח.



יש מקומות שבהם אתה מרגיש את קטנות האדם אל מול גודל הבריאה.
פה בדיוק ההפך. האינטיליגנציה והיזמות האנושית מדהימה.

יצאתי אופטימית.

אמנם לארוחת צהרים לא מצאתי בדימונה מה לאכול (מתנצלת, מסתבר שדביר זה לא בדיוק הטעם שלי), אבל תחת השפעת גלי האופטימיות האמנתי שבארוחת ערב יהיה יותר טוב, וראו זה פלא. מחשבה בוראת מציאות.

המשך הסיור (התייעלות אנרגטית ופסגות קולינריות) - בפוסט הבא.


יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

מלנכולית? אני?

אז ככה יצא, שאני פוגשת אנשים ברחוב, או בעבודה, או בסופר, ומעירים לי על זה שאני מקטרת.
"למה את כל הזמן מקטרת? מה רע בחורף?" אמר לי מישהו שעבד איתי לפני 10 שנים, שפגשתי במקרה בסופר.
"אם כל כך קר לך, שימי גרביים, אני לא מבינה" שלחה לי מישהי שלמדה איתי פעם הודעה במייל.


לאמא שלי יש חנות צמר, והחורף בשבילה זו "העונה החמה" אז גם בחזית הזו הסתבכתי, וחוץ משתיים או שלוש חברות אמיצות שהודו שהן איתי בעמדתי הלא פופולרית, אני מרגישה די בבידוד.


חזרתי אחורה, וראיתי שבאמת, לאחרונה, אני די מקטרת, וזה אולי משקף את מצב רוחי המלנכולי, אבל לא הוגן ולא ידידותי לסביבה, אז להרמת המורל, החלטתי להביא את אחד הפוסטים הישנים שלי, מהבלוג הישן, ועם הקוראים הוותיקים הסליחה.
אני מאמינה שיש די הרבה אנשים שלא קראו או לא זוכרים את הפוסט הנ"ל, את האירוע המצער שאותו הוא מתאר ואת הלקח שיש ללמוד ממנו, ולכן אני רואה בכך שאני מביאה אותו שוב כסוג של שליחות.


אם כן, חברי - הזהרו מאיטריות. זו העונה, והן שם. אורבות.


היה היה מרק. וכשיש מרק, מכינים גם אטריות. מרתיחים בסיר מים עם קצת מלח, ומבשלים את האטריות משהו כמו חמש או שש דקות. מוציאים, מסננים, ואוכלים עם המרק. עד כאן - ברור. אבל מה עושים עם הסיר שבו בושלו האטריות? נו זה ברור, רוחצים אותו, ומחזירים לארון עד השימוש הבא. אז זהו, שאני, כידוע, מאוד "משימתית". מרגע שביצעתי את המשימה לשמה התכנסתי (להלן - בישול אטריות) כל מה שבא אחר כך - ממש לא מעניין אותי. ומה קורה לסיר עם אטריות לשעבר, שעומד ומחכה שמישהו יגאל אותו מייסוריו? האטרייה האחרונה הזו, זו שנדבקת ולא יורדת, נדבקת לדפנות והולכת איתן, באש ובמים, למדיח.
ובמדיח - מים חמים, קצת סבון, עוד מים חמים, והאטרייה עדיין שם... חום גדול, ייבוש כלים, והאטרייה מתבשלת ומתקשה, ונדבקת איתנה לסיר.
יצא הסיר מהמדיח, ואטרייתו דבוקה אליו ביתר שאת. בא בעלי היקר, וראה כי הסיר אינו נקי, החליט לשטוף את הסיר ידנית (בדיעבד - ברור ואך טבעי). ראה כי האטרייה אינה חפצה לעזוב את הסיר, גירד בעלי היקר את האטרייה מהסיר בעזרת ציפורניו. כה קשה ואכזרית הייתה האטרייה, עד כי ננעצה באצבעו של זה, בין האצבע לציפורן. כן, אאוץ'.
 
או קיי, מהנקודה הזו התחילה סאגה, רצופת כאב ואימה. האטרייה נעוצה בין הציפורן לאצבע, ומכאיבה כאבי תופת לאיש שמחובר לאצבע. בצר לו, חשב כי אם יטבול את אצבעו במים פושרים עם חומר חיטוי, יקל על הצרה, אך אבוי - המים החמים שוב בישלו את האטרייה, שהלכה והתרחבה מתחת לציפורן לנגד עיניו המשתאות והסובלות של בעלי.
כמה ימים של סבל עברו עליו כבר אינני זוכרת. כל זה היה כבר לפני מעל שנתיים. מרוב פחד מהצפוי לו אם ילך לרופא, הוא סבל וסבל עד שלא יכול היה עוד. האצבע פעמה בכאב, ואף כדור לא עזר (האטרייה רצתה החוצה, כמובן).
בקופת חולים, בהרדמה מקומית, הורידו לו את הציפורן. אחסוך מכם את דימויי הכלא הסורי והדרמה הגדולה שהתחוללה, וגם את מכאובי החלפת התחבושות אני מעדיפה לשכוח.
מאז, הרבה ציפורניים נכססו והרבה אטריות בושלו בביתנו, וציפורן חדשה, יפה ומושלמת מתנוססת על אגודלו של האיש.
הסיפור הזה, אשר זוכה ללא ספק באחד המקומות הראשונים בתחרות הסיפורים ההזויים, מלווה אותנו מאז, ובמיוחד בימים אלו של חורף, כשהמרק (והאטריות) עושים קמבק, ובגדול.
ראו נא פוסט זה כשירות לציבור מבשלי האטריות בכלל, ושוטפי הכלים בפרט.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

חורף...

למען ההגינות אני חייבת לפתוח בגילוי נאות - אני לא סובלת חורף.

אני יודעת, בקיץ חם ומזיעים נורא.
אני יודעת, גשם זה טוב למשק המים.
אני יודעת, אין כמו התכרבלות עם שמיכת פוך כשבחוץ יורד גשם...

ובכל זאת - זה לא עוזר לי ללבוש עוד שכבה. מסורבל לי, ורטוב לי בגרביים, וחם בפנים וקר בחוץ, והבית מלא בוץ מהילדים והכלבה.

לגבי משק המים - ולמרות עיסוקי המקצועי בענייני סביבה - אני מוכנה להגיע להסכם על פיו ירד המון גשם. בלילה. בבוקר, כשיוצאים מהבית ובצהריים כשהילדים חוזרים ואחר הצהריים כשיוצאים לסידורים והסעות - יבש בבקשה. כמו שהבוסית שלי אומרת: "יש לנו את הטכנולוגיה! שיתפילו ויעזבו אותנו בשקט!!".

ולגבי שמיכת הפוך, אם היה לי את כל היום להתכרבל, ולא הייתי צריכה לארגן בבוקר ילדים לגן ולבית הספר, ולצאת לעבודה, והייתי יכולה להיכנס בשבע בערב עם ספר למיטה - דיינו. כאמור, זה לא המצב. ובכלל, בקיץ עם מזגן וסדין כותנה לבן - הרבה יותר שווה מפוך. מצטערת.

למרות כל הקיטורים, החורף כאן. היום, באופן יחסי מצבי טוב, כי יש לי בוקר בבית, ולכן:


אחרי פיזור הילדים בבוקר, חזרתי לנעלי בית.



המרק כבר על האש, והסריגה שלי מפוזרת על כל הסלון :)


בעוד שעה וחצי אני צריכה לצאת לאוניברסיטה. אתם לא מאמינים כמה קר שם! מכינה את עצמי נפשית כבר מעכשיו...

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

סיפור על גוש

נתחיל את הפוסט הזה בכך שמחרתיים יש לי תור לכירורגית, לבדיקת השד השנתית.
לפני שאספר את הסיפור של החברה שלי, אני פונה לכל שאר החברות שלי, שיפסיקו רגע לקרוא, ויתקשרו עכשיו לקופת חולים לקבוע תור לבדיקה. שתי דקות מהזמן שלכן, חברות יקרות שלי. אחת מתשע. אין לי חברות לבזבז.

אז לחברה שלי יש היסטוריה משפחתית של סרטן השד, ולכן היא במעקב קבוע, בצורה מסודרת, ולא צריך להזכיר לה להתקשר לקבוע תור.
לפני שנה, בבדיקת הממוגרפיה השגרתית שלה, מצאו לה גוש בשד. ליד הגוש היתה גם ציסטה, ובכלל כל העניין לא נראה מי יודע מה, אז לקחו דגימה לביופסיה, וחיכו לתוצאות.
אחרי כסיסת ציפורניים משפחתית, חזרו תוצאות הביופסיה - הגוש שפיר. גם הרדיולוגית וגם הרופא המטפל שלה (פרופסור, ראש מחלקה באחד מבתי החולים בארץ) המליצו לנתח בכל זאת, ולהוציא את הגוש, כי אין לדעת לאן דברים מתפתחים, ובאופן כללי - הוא מיותר.

חברתי האהובה הלכה לניתוח, מוכנה נפשית לפרידה מהגוש הלא-אהוב, וכשהתעוררה אמר לה הרופא: "ניתחנו, הוצאנו, הכל בסדר, אבל מה שהוצאנו לא בדיוק מסתדר עם ממצאי הרדיולוגית. לכי שוב לאולטראסאונד, ליתר ביטחון".

הרדיולוגית, שלא הבינה למה שולחים אליה שוב מישהי שניה אחרי ניתוח ניסתה לראות משהו, באמת שניסתה, אבל אחרי ניתוח כל האזור צלקת אחת גדולה, וממש לא ראו שום דבר.

חלפה שנה. חברתי מגיעה שוב לממוגרפיה השנתית.

מה אומר לכם. פגישת מחזור לא מרגשת. מתוך המסך מסתכל לה בעיניים הגוש. הספיק בינתיים לגדול קצת, במשך השנה. עדיין שם. מאיים.

מסתבר שבניתוח לפני שנה הוציאו את הציסטה. לא את הגוש. טעות בכתובת.

עכשיו היא אחרי ניתוח חוזר (רופא אחר, בית חולים אחר, ברור!).
הגוש יצא, עדיין שפיר. הנשימה חזרה, והדופק ירד חזרה לנורמה.

יקירתי, קיבלת מתנה גדולה. בשנה הזו יכלו לקרות דברים שאני אפילו לא יכולה לחשוב עליהם (ואני בטוחה שגם את).

ואתן - יקירותי (וגם אני בעצמי) -
אל תוותרו על אף בדיקה שיגרתית
אל תתביישו לשאול שאלות
תקראו מה שהרופאים כותבים, אפילו שחצי מהמילים לא מובנות
ותחייכו כל הזמן - אני מוכנה להישבע שבגלל החיוך והצחוק המדהים שלה, החברה שלי עברה את השנה הזו בשלום. 

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

והפעם - אם יורשה לי - גזי חממה

בהתחלה היה רעיון. במשרד להגנת הסביבה חשבו שכדאי להקים בישראל מנגנון שיאפשר למפעלים לחשב, לרשום ולדווח את פליטות גזי החממה שלהם. זה קורה ברחבי העולם, אז למה לא כאן?
כבר בשלב הרעיון התבקשנו, צוות הסביבה של מוסד שמואל נאמן, לבדוק מה יש בעולם, איפה זה עובד ואיך, וממי הכי כדאי לנו ללמוד, ולגייר את המנגנון כהלכה.
אני אוהבת לעבוד בצוות. מגוון של מוחות, אינטרסים, השקפות עולם ומניעים תמיד מייצרים דינמיקה מעניינת שלפעמים קשה לעבוד בתוכה, אבל תמיד מייצרת אתגר ומלמדת אותי דברים חדשים.
הצוות שהגדיר את המנגנון הזה היה רחב ומגוון. אנשי ממשל, אנשי תעשיה, משפטנים, אנשי סביבה, ואנחנו – מוסד אקדמי שתפקידו לערוך הכל לכדי ספר עם תקנון, כללים והנחיות.
זה לקח לא מעט זמן, ואחרי שהמנגנון עצמו היה כתוב, וכל הבעיות המשפטיות פתורות ומוסכמות, הגיע זמן היישום.
כדי ליישם דיווח אחיד על מגוון גדול של גופים אין ברירה אלא לייצר כלי דיווח – במקרה הזה קובץ אקסל אימתני, שכולל בתוכו את התהליכים פולטי גזי החממה שעשויים להימצא באירגונים השונים, ומבצע חישוב מתמטי כדי להעריך את הכמות הנפלטת מכל גז על פי נתוני מערך הייצור המפעלי.

וזה הבייבי שלי.
בהתחלה הייתי בשוק, כשהבנתי את גודלו וסיבוכיותו של הקובץ.
אחר כך התחלתי לעבוד, והלכתי שוב ושוב לאיבוד בין העמודות והגיליונות.
בשלב הבדיקות וההגהות חשבתי שלעולם לא נצליח להציג קובץ שבאמת יעבוד, בלי הודעות שגיאה.
ואז הוא עבד.
וחישב.
במדויק, את הכל J

השנה האחרונה הייתה שנת פיילוט בפרויקט. חברות הצטרפו, מהנדסי סביבה ממיטב החברות במשק עבדו מולי ומול שאר הצוות כדי למצוא את הנתונים, להכניס אותם לקובץ, ולהפיק דיווח מקיף, המלמד על מצאי הפליטות של כל ארגון מדווח, ומאפשר לו לראות בבירור, ואפילו בצורה גרפית – איפה מרכז הכובד ואיפה הוא, כאירגון, יכול לעשות שינוי.
בדרך היו המון תיקונים, והמון הערות, וקצת התייאשתי, וקצת התביישתי (בסוף כל הגהה, מסתבר, יש עוד תא אחד קטן ומסתתר שלא מקושר נכון).
חוץ מזה, שכנענו גם את הטכניון לדווח על פליטת גזי החממה שלו, ומצאתי את עצמי גם בכובע של מדווח, ולא רק של משקיף חיצוני. זה לא היה קל, אבל גם זה קרה, ושיתוף הפעולה גרם לי לקורת רוח רבה.
והיום – היום היה מבחינתי השיא.
בתל אביב התקיים היום טקס חלוקת אותות על דיווחי הפליטות על ידי השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן. התרגשתי, באמת. בדרך כלל ענייני עבודה לא גורמים לי להתרגשות של ממש, אבל הפעם הרגשתי כמו בחתונה, רק לא הצלחתי להחליט אם אני בצד של החתן או בצד של הכלה.
קיבלתי את התעודה עבור הטכניון, ואני חושבת שיהיה לי מאוד קשה להיפרד ממנה ולמסור אותה למנכ"לית, אבל מבחינתי, עבודה של שנתיים בכמה מישורים מקבילים, שבה השקעתי שעות רבות, מחשבה רבה וגם לא מעט יצירתיות, הגיע היום לסוג של שיא.

לא סיום. יש עוד המון עבודה (ואפילו עוד קצת תיקונים), אבל אבן דרך, ללא ספק.
ולמי שמתעניין, אפשר לקרוא את הכל בצורה קצת יותר אובייקטיבית כאן, ולראות את הקבצים כאן.


יום שבת, 5 בנובמבר 2011

אריזה ברטרוספקטיבה

חייבת לסכם, לפני שאני ממשיכה הלאה בחיים.

בפעם הבאה - לא:
דברים שארזתי, ולא זכו לראות אור יום מחוץ למזוודה. עכשיו זה מצחיק אותי שהייתי נאיבית לחשוב שנזדקק להם.
1. שני ספרי קריאה. חה. לא ברור איך חשבתי שאקרא בטיול הזה. לא קראתי שורה.
2. בגדים חגיגיים (וזה נכון לכל בני המשפחה). סחבנו בגדים חגיגיים, והתהלכנו בג'ינסים חודש ימים.
3. בגדי ספורט. (ראו סעיף 1. מה עבר לי בראש?)
4. ליין שלם של עגילים ושרשאות. כן, בטח, ברור שהתאמתי את העגילים לבגדים. NOT.

בפעם הבאה - כן:
כל המשפחה מצביעה פה אחד - מקלונים לניקוי אזניים. לא יודעת למה לא לקחתי. לא יודעת למה לא קניתי בבית מרקחת. כולנו רק קיטרנו על זה כל החודש.

בפעם הבאה - לשמור יותר טוב על הדברים:
להלן רשימת הדברים שהיו ואינם. איבדנו בדרך, נדמה לנו שאנחנו יודעים איפה.
1. המעיל של ליאור - שימש ככרית במלון בפנסילבניה, ועקב היותו לבן השתלב יפה בין המצעים - ונשאר שם.
2. כפכפי אצבע של זאב. הוואינאס חומים מידה 44. לא נצפו מאז וושינגטון, אבל אנחנו מניחים שאם היו נשארים שם היו מודיעים לנו. אולי הם ליד המעיל של ליאור.
3. גופייה ארוכה של זאב - מרגע העלמותה נאלץ לישון בבגדים (אבל נקיים)
4. חבילת מדבקות עמוסה מערכות היצירה של הילדים - בטח נשארה בכיס של המושב במטוס. ילד של מישהו מצוות הקרקע בטח שמח נורא.
5. נגן ה- MP3 של מעין. כן, החדש, שהיא קיבלה ליומולדת. להערכתי נשאר על המיטה העליונה בקראוון. מאוד מצער. האוזניות נשארו, נקנה נגן חדש.
6. שתי גרביים (כל אחת מזוג אחר) של שרון. טוב, זה הולך לאיבוד גם בבית. לא חוכמה.

נזכור את כולם.

וכמובן, התרופות:
השתמשתי רק בכדורי המלטונין והטיפות לילדים.
בסן פרנסיסקו חטפתי איזו פריחה ברגליים והשתמשתי בעיקר בשמן לוונדר וקצת בנוזל נגד גירודים שקניתי בסופר.
כל השאר - נידרש לטיפול בגב של זאב וקנינו הכל שם. עוד ועוד כדורים מכל מיני סוגים.
בקיצר - חזרנו עם יותר ממה שלקחנו איתנו.

בפעם הבאה - חובה:
דברים שמזל שלקחתי.
1. תיק המטענים - כולל המאריך עם ארבעה שקעים ישראלים. מציל חיים (של מכשירים חשמליים, כמובן)
2. שתי קופסאות שוקולד למריחה השחר. שמרו על השפיות של מעין ושל כולנו, בהתאמה.
3. קפה של טסטרז צ'ויס באריזות אישיות, To go. יש מקומות שבהם הקפה אינו ראוי לשתיית אדם.
4. שקיות zip lock. וגם שקיות סנדביץ'.
5. שני צ'ימידנים שמתקפלים קטן קטן, ותיק כביסה. תודה רבה למשפחת כהן. זה היה התיק הנכון במקום הנכון.

זהו, אני חושבת. אפשר באופן רשמי לחזור לשגרה ולחזור לכתוב על דברים אחרים.

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

פוסט טראומה (משחק מילים שכזה :) )

אני יושבת לי בבית. שלי. עם כוס קפה. שלי. עם הפאנקיייקים של הערב. שלי.
חזרנו אתמול בבוקר, ויש משהו כל כך מנחם בשגרה...

התאמצנו מאוד כל היום להשאיר את הילדים ערים. שרון ומעין נפלו שדודים בערך ב 15:00 ולאף אחד לא היה כוח להעיר אותם בכוח. אני פרקתי מזוודות במרץ. רק לא לשבת. רק לא לנוח.

ב- 16:00 התחלנו לנער אותם. מעין דווקא קמה עם חיוך, אבל שרון המסכן לא הצליח להתנער. עד הערב נלחמנו איתו. בערך ב 19:00 כולם התעוררו, והתכוננו לבואה של הנסיכה. מוקה.

הכלבה שלנו, שהיתה כל החודש אצל ההורים שלי חזרה הביתה, לא ברור אם בשמחה או באכזבה. היא זו שהיתה בנופש אמיתי, אני חושבת. ההתרגשות שליוותה את הפגישה המחודשת העירה את כולם לעוד כשעה - שעה וחצי, ואז נפלנו כולנו למיטות.

ישנתי שינה מוזרה כזו, של עייפות תהומית, כשבשעה 2:30 בערך התייצבה הגברת מעין ליד המיטה שלי והודיעה לי שזהו. היא קמה. נגמר הלילה.

במשך החודש האחרון ישנתי בכל מיני מיטות. בדירות, במלונות, בבתים ובקראוון. כל בוקר התעוררתי ותמיד הייתי מאופסת. ידעתי בדיוק איפה אני ומה קורה איתי. הלילה התעוררתי, וממש לא הצלחתי להבין איפה אני נמצאת. ירדתי עם מעין לסלון, ואמרתי לעצמי שאני בבית שלי, אבל ממש לא זיהיתי את הבית. הייתי כל כך מבולבלת מרוב עייפות ותשישות.

הבשורה הטובה היא, שבשעה 2:30 בלילה משדרים בערוץ הילדים פרקים של הפיג'מות.
הבשורה הפחות טובה היא, שבשעה 3:00 זה נגמר, והערוץ יוצא להפסקה עד 5:00 בבוקר. זה לגמרי לא ברור לי, מי שחשב שצריך לשדר ב 2:00, חושב משום מה שהצופים שלו הולכים לישון ב 3:00? אם הגענו עד הלום, למה להפסיק?

בכל מקרה, כשזה נגמר, היא עברה למשחקים ויצירה. בחיי, אני שוכבת מרוטה על הספה, והיא משחילה חרוזים, מציירת, מודדת את עצמה במד גובה. אין לי מושג מה הלך שם, אבל בערך ב 4:00 היא ניגשה אלי ואמרה: "טוב, אמא, עכשיו אפשר לחזור למיטה". בלי שאלות מיותרות, עלינו חזרה לחדר, והלכנו לישון. עוד לא הספקתי לעצום עיניים, והאדון שרון מתייצב: "זהו, אמא, אני לא יכול לישון יותר"...
למזלי, את שרון אפשר לפתות בפינוק במיטה של אבא ואמא, והוא נכנס למיטה שלנו, קצת ילל שכואב לו הראש. נתתי לו אדויל ואני זוכרת במעורפל שהייתי כל כך מרוצה מזה שכבר פירקתי את המזוודות והתרופה נמצאת בארון התרופות :)

בבוקר קמנו. הבנות הגדולות וזאב ישנו כל הלילה. שרון היה במצב סביר. מעין קמה בגיל ושמחה, כאילו לא גזרה דפים צבעוניים במספריים כל הלילה (חשבתי שחלמתי, אבל בדקתי. היו שאריות בסלון על השטיח...)

ואני? כרגיל. קמתי, התלבשתי, והלכתי לעבודה...

פייר, התגעגעתי. אפילו לאוטו הריק וללבד של הבוקר התגעגעתי.
אמנם שכחתי את כל מה שהבוסית שלי אמרה לי אתמול בטלפון, ולא הבנתי את ההוראות שהשאירו לי, והייתי צריכה להתקשר ולבקש שיתנו לי משימות ברורות - בדיוק מה לעשות... אבל בסופו של דבר - החזקתי מעמד במשרד עד סוף היום (וגם עשיתי משהו), לילדים היה יום טוב בבית הספר ובגן, מעין התקבלה בהתרגשות גדולה בגן ובצהרון...

מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור.

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

ימים 31-32 - רגע לפני הסוף

לא כתבתי אתמול, כמעט ולא כתבתי היום. רק המחיויבות והרצון לשמור על סדר ומשמעת מושיבים אותי עכשיו מול המחשב.
היומיים הללו מוקדשים למפגשים משפחתיים, ומהם אני נהנית מאוד, אבל לא ממש מרגישה צורך לחלוק... אני מקווה שזה בסדר.

אתמול נסענו ל Eaton center.
בכל שעה של היממה, בכל יום בשבוע, תמיד מלא שם כל כך הרבה אנשים, כולם מחזיקים ביד שקיות, או אוכלים, או ישובים ומקשקשים, או עוברים שם בדרך למשרד או ממנו.

היה הומה אדם, וקצת מלחיץ עם הילדים, ובמיוחד עם שרון שרמצה נורא איזה זוג נעלי אדידס מסויימות מאוד שכמובן היו בחנות, רק לא במידה שלו. זאב נאלץ לרוץ איתו בכל הקניון כולל חנות אחת בחוץ, ובסוף זה נגמר בבכי. סירבנו לקנות נעליים ב 70$ רק בגלל שלא היו את אלו שהוא רצה.

את מעין סחבתי רוב הזמן על הידיים.

היום נסענו בבוקר למוזיאון המדע.
המוזיאון נחמד מאוד, ואפשר להעביר בו יום בכיף. חבל שהיה לנו רק חצי יום אבל מיהרנו חזרה כדי לפגוש שוב א המשפחה שלנו, ולאכול ארוחת צהריים/ערב משותפת.

לפנות ערב עוד קפצתי שוב לסופר ולדראגסטור להשלמות אחרונות (הצלחתי לצאת בלי ילדים, הייתם מאמינים?), ואז - גולת הכותרת - האריזה האחרונה!
מחר, לשמחתי, הטיסה בצהריים אז הבוקר רגוע ולא צריך לקום בשעות פליליות.

עוד רבות יתואר, יסופר ויושר על הטיול הזה, אני בטוחה, הפוסט הבא שלי יהיה מהבית, ובו אני מקווה לתאר איך הגענו בשלום, ואיך הגענו בנתב"ג הביתה עם על המטען והתיקים והילדים, בלי להשאיר אף אחד מאחור.

נשיקות וחיבוקים, ולהתראות בבית!

אני וכל החבר'ה :)

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

יום 30 - עיר עם תחתית

רשימת משימות ליום 27.10.2011:
1. לקום מאוחר
2. לאכול ארוחת בוקר מפנקת
3. להעיר את הילדים ולחטוף פרצופים מכולם
4. לנסוע ל down town Toronto ולהצליח למצוא שם חניה
5. לפגוש בן-דוד (נשיקות, חיבוקים :))
6. תחפושות לתינוקות של אחותי ב the children's place  (אחותי - היה מבצע, עלו רק 3$ לתחפושת!!)
7. לגו חיזר תלת רגל לאחין הכי כתום בעולם (או לפחות ביבשת הזו...)
8. ללכת ברחובות ולקפוא מקור (3 מעלות + רוח)
9. ללכת ב path ולהתבשל, וגם קצת ללכת לאיבוד
10. לעבור במכונות בידוק של ה CN TOWER
11. לעלות 140 קומות במעלית בתוך דקה וחצי, ולהיות על פסגת העולם
12. להעיז לקפוץ על רצפת הזכוכית
13. לחזור בשעה חמש בכיוון ההפוך מנחיל האדם שסיים כרגע לעבוד והולך לכיוון הרכבת
 14. להשוות את העומס בכבישים של טורונטו לעומס בלוס אנג'לס (בקטנה, באמת)
15. ארוחת ערב מצויינת, וארבעה ילדים שישנו בדרך באוטו ועכשיו לא עייפים בכלל
16. 12 וחצי בלילה. שרון לא נרדם, אני כותבת פוסט.

כל המשימות הושלמו בהצלחה,
אני עייפה (לא ישנתי באוטו).




אני חושבת שהיום עברנו את הנקודה שבה נמאס הטיול ורוצים לחזור הביתה. אני מרגישה את זה על עצמי, אני מרגישה את זה על הילדים במיוחד.
לזאב ולי יש כמה החלטות לקראת החזרה לשגרה,
בטח כשאגיע הביתה אקדיש לזה פוסט נפרד.

אני כרגע מתלבטת בקשר לאלבום הטיול. אלבום תמונות רגיל או יומן מסע הכולל את כל הטקסטים מהבלוג עם תמונות? הצביעו והשפיעו!

סיכום יום 30 - אני אוהבת את טורונטו. אם רק מישהו היה מדליק בחוץ את החימום...

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

וזה רק כדי להוכיח שגם בסופר אפשר לעשות חיים :)







יום 29 - אצל הדודה והדוד

כותבים גם כשאין הרבה מה לכתוב, נכון?

טוב, ככה נראים החיים פה (זהירות, לא לבעלי לב חלש, כלומר לאמא שלי...)-
קמים בבוקר - אני הראשונה, בערך ב 9:00, והשאר מגורדים בכוח מהמיטות יותר מאוחר.
השולחן כבר ערוך לארוחת בוקר, והקפה מהביל במכונה.
יושבים ואוכלים מול ערוץ התחזית, ורואים שהיום ירד כל היום גשם, אז מחליטים להעביר את היום במקום סגור, כלומר קניון, כלומר הפרומנד.

מתארגנים, יוצאים לדרך, זה פה, תכף, על רחוב בת'רסט.

בחוץ 6 מעלות, וזרזיף תמידי של גשם, לא נורא, סתם חורפי.

מתחילים ב-winners, עוברים לחנות "הכל בדולר", ממשיכים ל walmart, ואז לקניון.

מסתובבים, קצת קונים, קצת אוכלים, בתוך הקניון אין שעון ואין מזג אויר, הכל מואר וחמים ונעים ונוח.

הרגליים כואבות קצת והבטן מתחילה לקרקר אז מתסכלים מה השעה - אופס. 18:00.

נוסעים חזרה הביתה, ומגיעים ישר לארוחת ערב - שניצלים טריים וצ'יפס, וסלט ופירות וקפה ועוגה ושיחה נעימה, וטלויזיה בעיברית ברקע (המרוץ למיליון!).

הילדים משחקים (היום פתחו פה בר משקאות או בית תה או משהו כזה, לא הבנתי).

לילה, הולכים לישון אחרי שהחזאית אמרה שמחר יהיה מזג אויר נאה. כנראה שזה אומר שניסע לעיר לטפס על ה- CN tower.

קשה...

סיכום יום 29 - אנחנו בחופש, לא?

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

יום 28 – שמש בניאגרה


 25.10.2011

בפעם האחרונה שהיינו במפלי הניאגרה, היה קור של מינוס ארבע מעלות. זה היה בשנת 2003, וטיפות הרסס הקפואות טסו לנו אל הפנים כמו סיכות חדות.
היום היה יום נעים, 15 מעלות, ולכן העפנו את הילדים מהמיטות בבוקר, ויאללה, נוסעים.

התחזית כאן היא משהו ששווה לדבר עליו, ולכן יש כאן ערוץ טלויזיה שלם שכל עיניינו הוא מזג האוויר. כל היום חזאים ומפות מטאורולוגיות, והשורה התחתונה היא – היום יהיה מעונן חלקית, וכנראה ירד גשם רק בערב. ואם לא – אז טעינו (ככה אמר החזאי, בחיי, בשביל זה משלמים לו משכורת!)  

בכל אופן, יצאנו ונסענו לשם, זה עניין של שעה וחצי עד שעתיים, ממש קטן עלינו, שועלי כבישים שכמונו.
הגענו – מפלי הניארגה הם ללא ספק אחד המקומות היפים בעולם – ובכל מקרה – אחד האהובים עלי.
השלמנו ביקור בחורף ובסתיו. חסרות לי עוד שתי עונות J


משם נסענו לניאגרה און-דה-לייק.
אם יש מקום על גבי הגלובוס שהייתי רוצה לגור בו – זה כאן, זה בעיני ממש מקום קסום, וכל פעם שאני מגיעה לפה אני נזכרת למה. היום חנינו ממש ליד המשרד תיווך, אבל לא היה לי נעים ללכת לקרוא מודעות אז צילמתי את החלון, אולי אקרא בזום דיגיטלי...


שתינו קפה בבית הקפה של ג'ורג' ברנרד שואו, ומיכיוון שבשלב הזה כבר ירד גשם – נסענו הביתה, שוב נסיעה גשומה, ונזכרנו איך בחזרה הקודמת שלנו נתחילה סופת שלגים באמצע הדרך וכל האוטוסטראדה נעלמה פתאום מתחת למעטה לבן...

חזרנו לארוחת ערב ביתית, ושרון ומעין חזרו למשחקים האינסופיים שלהם במרתף, הם הקימו פה שדה תעופה, והפכו את ההליכון החשמלי למסוע בידוק למזוודות. ככה זה כששואבים השראה מהחיים האמיתיים.

מחר החזאי אמר גשם, ואם לא אז הוא טועה, ובכל מקרה, כנראה שננצל יום גשום למרכז קניות כלשהו. אוי.  

סיכום יום 28 – מוזר לראות חדשות בעברית. יש פה ערוץ שמשדר בשמונה בערב את החדשות עם דני קושמרו מכמה שעות קודם. מתי יונית חוזרת?