חפש בבלוג זה

יום שני, 26 במרץ 2012

רגע לפני פסח - אם אני לא מנקה ארונות, אז לפחות את המצפון...

חיכיתי המון זמן להוציא את הסיפור הזה מהארון (ותכף תראו שלא דווקא מהארון הוא יצא, אלא ממקום אחר).
בשנים האחרונות אנחנו חוגגים את ליל הסדר אצל אחותי בבית, עם כל המשפחה, ולפעמים גם אורחים.
אנחנו לא קפדנים מאוד בהלכות החג, ואף פעם לא מגיעים לחלק השני של ההגדה (זה שקוראים אחרי האוכל).
באוכל אנחנו דווקא מקפידים מאוד.
ככה זה הולך-
לפני פסח אנחנו עושות ישיבה - אמא שלי, ושלוש האחיות.
המטרה: לחלק משימות.
האמצעי: ישיבה, רצוי עם קפה, ועוד יותר רצוי גם עם משהו לנשנש. מרכלים, מקשקשים, מחפשים נייר לכתוב עליו משימות.
התוצאה: אמא שלי מבשלת, אני אחראית על הסלטים, ואחותי על סידור השולחן והאירוח.

ככה כל שנה. אותה ישיבה, אותה תוצאה.
אבל ממשיכים לעשות ישיבות.
פעם עשינו את הישיבה בבית קפה בבודפשט, וכתבנו על מפית.
פעם בגינה של אחותי, בשמש.
השנה עשינו אותה אצל מל ומישל, בסוף השבוע התל-אביבי.

טוב, הפואנטה של הפוסט הזה התרחשה בשנה שעברה.
התכנסנו לקראת ליל הסדר אצל אחותי בבית, אפילו הגענו יום קודם כדי שיהיה לנו זמן להתאקלם.
בבוקר ערב החג ההורים שלי הגיעו עם הקייטרינג (הכל נוסע בצידניות וקופסאות, ככה כל שנה, ולא רק בפסח)
אני הבאתי איתי את המצרכים לסלטים, ועשינו השלמות בערב החג ליד הבית של אחותי.
אחותי היתה אז בהריון מתקדם, עם תאומים, ובגדול כל מה שהיא רצתה זה שנתארגן מסביבה, והיא פשוט תשרוד.

אז התארגנו, אוכל סלטים, שולחן (היא נתנה הוראות, אנחנו עשינו).
בישלנו ביצים קשות, הוצאנו פולקע מהמרק, גירדנו חזרת והמסנו מלח במים.

בסוף יש תמיד את הרגע הזה שבו מבינים שכדאי לסדר את הבלגן במטבח, כי אחרת ליל הסדר לא יהיה מסודר.
אז סידרנו.
פינינו אריזות, זרקנו את הזבל, השלכנו פירות ישנים לקומפוסטר... וניגשנו לערוך את השולחן.
חצי שעה לפני הסדר, אנחנו כבר מקולחים ולבושים יפה וכל הילדים מסורקים, ואנחנו מניחים את צלחת הסדר על השולחן, ומגלים שאין חרוסת.
מה?!
איך זה קרה?
שולפים את הפתק עם המשימות.
לא כתוב חרוסת.
נשמעת טענה שחרוסת היא סוג של סלט, ולכן היתה באחריותי, כחלק מהסלטים.
הנאשמת משיבה שחרוסת היא ממש לא סלט, והיא חלק מעריכת שולחן החג.
האחראית על השולחן, בקושי זזה, ונוהמת מהספה.
אחראית הבישולים לוקחת אחריות ואומרת שבפעם הבאה לא תסמוך עלינו.
אחותי הצעירה (שלא היה לה תפקיד עד כה) מפציעה, וחושבת צלול (בניגוד לשאר).
מספיק לילל, בואו נכין מהר חרוסת!

או קיי, אנחנו מסכימות. בואו נכין חרוסת.
עכשיו אין לי אלא להפנות אתכם כמה שורות למעלה.
השלכנו פירות ישנים לקומפוסטר.
אין תפוחי עץ.

אז כמו שאמרתי, קפדנים אנחנו לא, אבל באוכל אנחנו מאוד אדוקים. אי אפשר לעשות ליל סדר בלי חרוסת. איך נזכור את הטיט?!
אחיותי ואני מחליפות מבטים צולבים. השמנה מהספה מהנהנת ללא מילים, ומסמנת עם העיניים ללכת על זה.
הצעירה מסתכלת עלי בחוסר אמון ותדהמה.
ואני, בנונשלנט, יוצאת החוצה, פותחת את המכסה של הקומפוסטר (אף אחד לא ראה! וידאתי!), ומוציאה שני תפוחים עייפים שכבר חשבו שהגיעו את המנוחה והנחלה.  
חזרה במטבח - שטיפה יסודית, קילוף, ויאללה, לבלנדר (עם כל השאר, כמובן, אגוזים, יין, קינמון).

שולחן החג מושלם.
אף אחד לא ידע.
עד עכשיו.

אמא, אחיותי, השנה מי מכינה את החרוסת?!

יום רביעי, 21 במרץ 2012

יום האם (והאחות)

כל מסורת צריכה להתחיל מתישהו, ואנחנו התחלנו השנה מסורת (אני מקווה).
לכבוד יום האם (אל תבלבלו לי את המוח עם יום המשפחה) לקחה אותנו המלכה (האם) לסופשבוע קצר בתל אביב.
אמא אחת, שתי אמהות בנות ואחות אחת ארזו טרולי קטן (או תיק גב) ויצאו לקצת יותר מ- 24 שעות בעיר הגדולה.
האמת היתה שרצינו לנסוע לים המלח, אבל איכשהו, לקבל חדר במלון ללילה אחד הפך להיות בלתי אפשרי במדינה שלנו.
כמו שאומרים, הכל לטובה, ופחות נסיעה - יותר חופש.
הגענו בצהריים ויצאנו לטייל ברחובות - ולחפש משהו לאכול - חשבנו שנצא לסיבוב קטן אבל כמו שתמיד קורה, הגענו חזרה למלון רק בשש בערב...
הנוף מהחלון, קומה 16
יש לנו חוויות ילדות מתל אביב, סבתא שלי גרה פעם בדיזנגוף, והיה נפלא לטייל ברחובות, למרות הרוח והאובך, ומזג אויר שלא ממש היה לטובתנו.
בערב הלכנו לאכול אצל מל ומישל, והיה טעים ונעים, ואפילו העזנו לחזור למלון ברגל בקור המקפיא.
הגענו למלון, מעל בריכת גורדון - וקשה להאמין איך ברוח ובקור, ביום ששי בערב - אנשים ממש שוחים שם.


הקולוסיאום - אומרים שהיה פה שמח

בבריכת גורדון שוחים בכל מזג אויר (וכל לילה מחליפים את המים!)

אחחחח. כמה טוב ישנו בלילה.
אמנם כבר אין לי תינוקות, אבל בכל זאת אני יכולה להעריך לילה של שינה טובה עם יקיצה טבעית...
מלון הרודס היה מפנק, מעוצב, ומלא אנשים.
המקלחת - בחדר השני היתה תמונה אפילו יותר משעשעת!
למען האמת ראינו אותם רק כשירדנו לארוחת הבוקר בשבת. כבר יצא לי לאכול כמה ארוחות בוקר בבתי מלון, ואני לא זוכרת ארוחה מפוארת כזו, במיוחד לא במלון כשר בשבת.
ישבנו לנו בשולחן לארבע, משקיף על החוף, ועשינו את מה שאנחנו עושות ממש טוב - אכלנו וריכלנו (כשאני חושבת על זה - זה מה שעשינו סופשבוע שלם).
היתה שם, במלון, משפחה מורחבת של קווקזים (ניחוש מושכל), שחגגה בר מצווה לבן שלהם, והגיעה לחדר האוכל ישר מבית הכנסת של המלון.
מדובר על משפחה שלמה של דודות וסבתות, כולן לבושות במיטב מחלצותיהן, פייטים ונצנצים היו רק קצה הקרחון. תוספות שיער (בצבעים לא תואמים את המקור), כיסויי ראש ממפיות תחרה ועוד.
כל כך נהננו מהתצפית האנתרופולוגית, והוחמאנו מאוד כשתמצית הארוע התרחשה ממש ליד השולחן שלנו.
אבא ואמא עומדים (חליפה ושמלת ערב שחורה בתשע בבוקר, כן?) ומשקיפים על המשפחה עומדת בתור לדג המלוח. כולם עם כיפות לבנות של רשת פתאל על הראש.
פתאום מגיע ילד (לא חתן הבר מצווה, ילד בן שמונה בערך) ובידו ערמה של כיפות.
"אבא, אבא, אבא, אבא" (עד שלא תענה הוא לא יפסיק!)
"אבא, הבאתי כיפות לבית" (ומראה לאבא את הערימה שיש לו ביד)
"חמודי, אנחנו לא צריכים כיפות לבית" (אבא מנסה לשמור על פאסון)
"לך תחזיר!" (אבא מנסה להפעיל סמכות הורית)
הילד הצייתן מבצע 180 מעלות, ומתחיל לנוע לעבר היציאה, ואז אבא תופס את עצמו:
"רגע, בוא הנה, תן לי חדשה" (אבא מוריד את הכיפה מהראש, לוקח אחת מהערימה ומניח במקומה)

טוב, לקח לנו די הרבה זמן להירגע.

מכיוון שמזג האוויר החליט לחייך אלינו, העברנו את כל היום בשוטטות במתחם התחנה ובנווה צדק.

גם שם למדנו משהו חדש - כשעברנו בין החנויות הלכו לצידנו כל הזמן צמד פקחים - מחלקים דו"חות לחנויות שפותחות את שעריהן בשבת. זה הולך ככה - העירייה מאפשרת להם לפתוח בשבת כדי לתת חיים למתחם, ואז שולחת את שמשון ויובב כדי שירשמו דו"חות ויגבו 750 שקל מכל חנות. מס שבת.
הצצה מהחלון של מיכל נגרין

בכל אופן, שמש של אביב, חנויות מופלאות ואנשים בלי סוף. מה עוד ניתן לבקש?
חזרנו במוצאי שבת - אמא שלי פיזרה את כולנו חזרה למשפחות שלנו - עד הפעם הבאה. מסורת זו מסורת, לא?

יום שני, 12 במרץ 2012

ברוכים הבאים, סיסי הכותל!

לפני 25 שנה (פחות או יותר) בן הדודה שלי, שחי בקנדה, הגיע לארץ לחגוג בר מצווה בכותל המערבי.
יום ההולדת שלו חל בחודש יוני, כלומר צפוי היה מזג אויר חם ומגניב בירושלים, ואמא שלי, שמאז ומעולם היתה קוסמת על מכונת התפירה, רצתה לתפור לי שמלה חגיגית וקלילה, אך צנועה דיה למעמד המחייב.
הלכנו לחנות בדים, לחפש את הבד המתאים לתפירת השמלה, חיטטנו פה וחיטטנו שם, ולא ממש מצאנו את מבוקשנו, עד שניגש אלינו בעל החנות ושאל מה אנחנו מחפשות, ואולי אפשר לעזור.
אמא שלי אמרה שכן, אנחנו צריכות בד לשמלה עבורי, כי יש לנו בר מצווה בכותל.
המוכר הסתכל אלינו במבט משונה, ואפילו חשדני, והתחיל להוציא כל מיני בדים הזויים, כבדים, עבים, כהים, וממש לא קשורים למטרה שלשמה התכנסנו.
בהתחלה היינו סבלניות, אבל באיזשהו שלב אמא שלי פשוט אמרה לו שהבדים שהוא מראה לנו ממש לא מתאימים, ואנחנו מחפשות משהו פרחוני, קליל ונחמד, שיתאים לנערה, למזג האוויר ולמעמד.
בשלב הזה הגיע, בלי שום הכנה מוקדמת, כמו תמיד, אחד ממשפטי הקאלט המשפחתיים שלנו, והמוכר אמר "אבל יהיה לה קר, אמרת שיש לכם בר מצווה בקוטב!"

מבר המצווה ההיא אין לי תמונות, ואני אפילו לא זוכרת אם תפרנו שמלה בסוף.
לעומת זאת, היום היינו בירושלים לחגיגת בר מצווה של משפחה מקסימה במיוחד, עם ילד מדהים במיוחד, שבאו כל הדרך מיוסטון, טקסס כדי לחגוג את השמחה עם המשפחה והחברים כאן, בכותל.
מזג האוויר היה מושלם, החברה הייתה נהדרת, הטקס נערך במתחם קשת רובינסון, והיה מרגש ומכבד עד מאד (גברים ונשים יחד, דרשה מעניינת ואווירה נפלאה).

רק בישראל, אנשים מגיעים מקצה העולם לעלות לתורה למרגלות הכותל, וכל הטקס כולו מלווה ברעשי רקע של דרבוקות ושופרות, מחגיגה מקבילה של מישהו אחר (צילמתי אותם, ראו נא את הסבתא עם הנמר והעקבים המרקדת בראש!)



רק בישראל, הרב מגלה שאחת האורחות היתה המורה שלו ב hebrew school אי שם בארצות הברית כשהיה ילד ותבינו, כל אחד מהם הגיע מקצה אחר של הגלובוס במיוחד לאירוע הזה!)


רק בישראל, כשיוצאים ממנהרות הכותל, צריך לחזור חזרה לרחבת הכותל עם שני מאבטחים לכל קבוצת מטיילים...


ורק בישראל, אם היינו נשארים ברחבת הכותל עוד קצת, היינו זוכים להשתתף בטקס קבלת הפנים לסיסים, במעמד ראש העירייה מר ניר ברקת ורב הכותל. ואם גם אתם, כמוני, לא יודעים מהם הסיסים ולמה צריך לקבל את פניהם - אני ממליצה על הרחבת אופקים מרתקת - מדובר בציפורים המקננות בין אבני הכותל, אשר חוזרות עם בוא האביב לירושלים בירתנו, וזה כנראה כל כך מרגש, עד שראש העיר והרב מפנים את זמנם כדי לקיים לכבודם טקס קבלת פנים. הנה, ממש כאן.
בשעות הבוקר, אני יכולה לדווח שנצפו בשטח רק יונים. נראה לי שהסיסים המתינו לשעות אחר הצהריים כדי "לעשות כניסה" בדיוק בטקס.

בכל מקרה, מזל טוב לאורן ולכל משפחת פזגל, ותודה שנתתם לנו את הכבוד להשתתף בשמחתכם :)

יום ראשון, 4 במרץ 2012

רגע לפני פורים...

אני נדהמת לגלות איך החג, שהמוטו שלו הוא "עד לא ידע", שבו אנחנו אמורים לעטות על עצמינו כסות מבלבלת וחזות אחרת, דווקא מצליח להוציא מהילדים שלי בדיוק את תמצית האופי שלהם.
כצפוי, הסיפור הזה מתחלק לארבעה, כל ילד והסיפור שלו, אבל אני אספר רק אחד.
הילד שלי, שהוא יחיד ומיוחד במינו, הוא בעצם לא כל כך מיוחד. הוא דומה לאבא.
כשאבא שלו היה קטן (וגם אחר כך, גדול) הוא לא אהב את פורים. מה זה לא אהב? ממש ממש לא אהב. שנא. אנחנו מדברים על מישהו שהתחפש בפעם האחרונה בכיתה ג', ומרגע שהביטחון העצמי שלו לשחות נגד הזרם היה חזק מספיק - פשוט ויתר על התענוג.
שרון, לעומת זאת, לא מתחפש מאז גיל שלוש.
בשנתיים הראשונות הלבשנו לו תחפושת בלי לשאול אותו.
בגיל שלוש הוא ביקש להתחפש לפיל, וקנינו תחפושת חמודה.
ברגע האמת הוא סירב ללבוש אותה, והלך לגן בבגדי יום חול.
בגיל ארבע הוא התחפש לשליח של פיצה - לבש חולצה של פיצריה והחזיק קופסה של פיצה ביד.
בגיל חמש הוא התחפש למתקן פנצ'רים, ולבש חולצה של הפנצ'ריה מהכפר הסמוך. בבית היה לו גם צמיג, אבל הוא לא לקחת אותו איתו לגן.


בגיל שש הוא התחפש לדי. ג'יי, והלך עם אוזניות,


בגיל שבע הוא התחפש לארז זה דרזנר מהאח הדול ולבש ווסט שחור עם מדבקה של אנרגיות חיוביות.


בגיל שמונה הוא התחפש למורה - והלך עם אפודה ועליה תפרנו זוג עיניים בגב.

זהו. הבנתם את הרעיון.

השנה הוא החליט שהוא רוצה להתחפש ל"על ראש הגנב בוער הכובע".
אמא שלי, שהיא תופרת התחפושות הכל יכולה, שאלה אותו איך בדיוק להכין לו את התחפושת, והוא הסביר: "אני רוצה חליפה של אסיר, עם פסים וכובע, ועליו נתפור להבות אש".
לא שמתי לב בדיוק לחילופי הדברים, או שלא הייתי מספיק מפוקסת, ואמא שלי שאלה - "אתה בטוח? חליפת פסים?" והוא ענה בבטחון "כן!".
עכשיו, כאמור, זה ילד שלא מתחפש. אמא שלי אצה רצה לקנות בד פסים, שנראה, איך לומר, מאוד לא סימפטי, ולפני שתפרה הראתה לו את הבד ושאלה אם לזה התכוון המשורר. "כן!" הוא ענה בחיוך רחב. "בדיוק כזה".
טוב, אז התיישבה אמא שלי ותפרה חליפה. עם כובע והכל.
בשבוע שעבר זה היה מוכן, והילד מדד.
מה אני אגיד לכם, מי שלא ראה את זה, לא ראה זוועה מעולם.
הילד, עם עורו הבהיר, עיניו הכחולות, שיערו הקצוץ והחליפה נראה כאילו ברח כרגע ממחנה ריכוז.

עכשיו כן, אני יודעת, פורים, וזה מה שהילד רצה וכו'.
אבל אפילו אני, שלא נודעת ברגישות יתרה, לא יכולה לראות את הילד שלי לובש דבר כזה, ובוודאי שלא יוצא ככה מהבית.
ברגע הראשון התכווצתי, ואז החלטתי לזרום. תפרתי לו להבות על הכובע, וזה נראה כמו מרד גטו וורשה.
שריפה, אחים, שריפה!
אחותי הציעה שאתן לו להחזיק יד של בובה ונגיד שהוא התחפש ל"יד ושם".
טוב, בדיחות שואה זה נחמד, אבל ממש לא אני.

בששי בלילה סיימתי לקרוא את הספר "לבד בברלין" (למה? בשביל מה הייתי צריכה את הדיכאון הזה??), והשילוב של הספר והתמונה של הבן שלי בחליפת הפסים לא נתנו לי לישון בלילה.

קמתי בשבת בבוקר עם החלטה שאין מצב שהוא יוצא ככה מהבית (ורצוי שגם בבית לא).
החלטתי לדבר על ליבו ולהסביר לו שגנב לובש שחורים ולא חליפת אסיר, שיהיה לו יותר נוח בבגדים שחורים רגילים, ועוד כל מיני טיעונים.
הילד התפרק.
"אני לא רוצה בכלל להתחפש, אני לא סובל את החג הזה, למה אני חייב לעשות מעצמי צחוק" וכדומה.
הסברתי לו שהשונות שלו משאר בני גילו מייחדת אותו. שהוא ילד נפלא ומיוחד, ואני גאה בו מאוד על כל מה שהוא, אבל לפעמים, כדי להתאים לחברה מסביב, צריך לעשות מאמץ (קטן, לא גדול) וללכת קצת עם הזרם.
דיברנו על רעיונות חדשים לתחפושות, על "ללכת עם ולהרגיש בלי" ובכל מקרה, הודעתי לו, אין מצב שהוא לא הולך ביום שלישי לבית הספר (זה היה הפיתרון שלו, כמובן).
אני שומרת את הסוף למחרתיים. יש לנו כמה רעיונות - נראה מה יקרה בסוף. מבטיחה לספר מה נסגר ואפילו להראות תמונות (לא של גטו וורשה!)

חג שמח!