חפש בבלוג זה

יום רביעי, 28 במאי 2014

בדרך למסיבה עוצרים בחדר המורים

בכל שש שנות בית הספר היסודי, יש שני רגעים מלחיצים.
הראשון מתקיים ביום הראשון של בית הספר, עת מובל הגוזל הרך עם ילקוט שגדול ממנו פי שתיים לעבר השער הגדול, ונעלם בין מאות ילדים שכולם גבוהים ממנו, מהירים ממנו, קולניים ממנו, והרבה פחות נידפים ברוח ממנו.
לאחר ההלם הראשוני של היום הראשון בכיתה א', מתחילה הספירה לאחור לקראת היום המלחיץ הבא - מסיבת הסיום של כתה ו'.
כן, אני יודעת, על הנייר זה נשמע רחוק, אבל תאמינו לי - זו הפעם השלישית שאני עוברת את זה, וזה מגיע ממש הרף עין אחרי כתה א'.
אז נכון, הוא כבר סוס לא קטן,
וכן, הוא כבר לא עלה נידף,
ואין הרבה ילדים בבית הספר שיותר גדולים ממנו (וביננו, גם המורות ...)

אבל זה מלחיץ. מלחיץ מאוד.

מדברים על זה כבר באסיפת ההורים של תחילת השנה, אוספים כספים כבר בט"ו בשבט, רבים על תפקידים עוד לפני פסח - ואחרי פסח - בעצם לא עושים כמעט כלום חוץ מזה.

למרבית הילדים זה הכי קרוב לכוכבות שהם יכירו אי פעם, לחלק מהילדים זו חוויה מדהימה, וחלק רק רוצים אחר כך שמישהו יעלים את הוידאו ולא יצליחו למצוא עותקים כשיכינו להם סירטון מפדח לחתונה.

שכחתם משהו, חבר'ה.
שכחתם את ההורים.

זה הבן השלישי שלי, ומכיוון שיש לי עוד אחת אחריו - יש לי חזון.
בחזוני - אני לא מעורבת.
בואו נא, כל אמהות הוועד. תהרגו אותי ונגמור עם זה.
אני את שלי עשיתי כשהבנות הגדולות שלי היו קטנות, ואני הייתי צעירה ונמרצת.
בינתיים - הצלחתי להביא את חוסר המעורבות שלי לדרגת אומנות.
אני כנראה כל כך טובה בזה, שזה כבר קורה מעצמו. בדרך כלל לא פונים אלי (חבל על המאמץ). ברשימות הכיבוד למסיבות מחלקים לי באופן אוטומטי את המשימות של המקורבים (כוסות חד פעמיות, קילו בורקס, בקבוק שתיה) בעוד חברותי הצעירות מפגיזות בעוגת גבינה עם פירורים במנג'טים או פסטה ברוטב פטריות מוקרם (היוש, יערה :) )

השנה, בהיותה "שנת מסיבה", שזה כמו שנת בחירות רק יותר מסוכן, הקפדתי שבעתיים וטסתי נמוך נמוך מתחת לרדאר.
לא שאלתי שאלות, לא הערתי הערות, לא ציקצקתי למשמע החלטות הוועד ובאופן כללי - שתקתי.
זה כמעט הצליח לי.
באמת שבלוח השנה כבר רואים את הסוף ובראשי כבר כתבתי את פוסט הניצחון על השיטה.
ואז עשיתי את הטעות.
שלחתי מייל לכלל ההורים בכתה ו' בנוגע לתרומת בגדי בית הספר המיותרים. יופי של יוזמה, הרגשתי מעולה, גם סביבתי, גם חברתי. אחלה. אבל אז נזכרו בי.
וככה קרה שמצאתי את עצמי אתמול בחמש וחצי שעות של שכרון חושים בחדר המורים.
הידעתם, קוראי החביבים ונטולי מסיבות הסיום הגרנדיוזיות השנה, שבריקוד בנים רוקדים 20 עלמי חן, ובריקוד זוגות יש 15 זוגות (שזה 30 ילדים, אבוי...) ?
הידעתם, שכל חצאית עשויה מעיגול שלם של בד סאטן אדום שבורח בין הידיים, מתפתל מתחת למספריים - ובאופן כללי נפרם אם לא מטפלים בו תוך דקה?
משהו כמו 10 אמהות עברו ריפוי בעיסוק אתמול, אל תוך הלילה, גזרו, תפרו, הדביקו ושרפו, ותוך כדי זה קיטרו, צחקו, פיהקו וקיללו, וגם אכלו קצת עוגיות טחינה.
זה כשעוד היה אור בחוץ...
אז גזרנו ותפרנו המון חצאיות לבנות, וגם חצאיות לבנים (אל תשאלו אפילו, רק אומר שהם אמורים ללבוש מתחת לזה בוקסר שחור)
סאטן אדום, מישהו?
לבנים הכנו עניבות אדומות ולבנות סרטים שחורים עם פרח אדום (תודה לאל הטוב ולגלית על דבק חם ודבק ספריי שבלעדיהם הייתי עדיין שם...)
בשעה 11 בלילה - גם סקוטש הוא פרח...
המכונות התקלקלו פעמיים וגילינו שחבויים בנו כישורים הנדסיים (אורה וגלית - באמת שאין דברים כמוכם)

פורק והורכב חזרה ולא נשאר שום בורג בחוץ!
והכי חשוב - אם תהיתם איך עושים עיבוד לבד סאטן וחשבתם שתופרים זיגזג או אוברלוק - תחשבו שוב:
הופכים בד לפלסטיק...
וגם זה... לא יכולה לגלות למה זה, אבל אני חושבת שהיו משהו כמו 100 כאלו.
טוב, כל זה היה אתמול. תודה לכל האמהות באוהל האדום של חדר מורים שבילו את כל אחר הצהרים והערב וגם חלק מהלילה בתרפיה קבוצתית סביב נרות, ונקווה שהמרחק מהבמה ומשחקי התאורה יסתירו את כל הכתמים של הדבק, הגזירה העקומה והתפרים העקלקלים, והעיקר שהילדים שלנו יהיו פשוט - מושלמים.

יום חמישי, 22 במאי 2014

בשביל מה קמתי היום בכלל?

כבר היתה שעת צהרים כשהיכתה בי המחשבה שלא ברור למה בדיוק קמתי היום.
זה מסוג הימים האלו שבהם הפרעת הקשב שאין לי משתלטת עלי ואני לא עושה כלום.
אולי כלום זה לא מדויק.
בבוקר החלפתי את הסיסמה ב- ebay, כי כתבו בחדשות שזה ממש דחוף.
לפני הצהרים מרחתי לק חדש על הציפורניים ברגליים, כי על הקודם כבר חלה התיישנות ופדיחה לנעול סנדלים.
אחר כך הסעתי את ליאור לבחינת הבגרות במתמטיקה  והרגשתי שאני ממש תורמת למאמץ הלאומי להשבחת המוחות ולבניית החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

בין לבין הייתי בפייסבוק (איך אומרים קוטג' בסינית וכמה תמונות של חתולים) .

בינתיים הגיעה שעת הצהרים, וחשבתי לעשות משהו מועיל אז הכנסתי סלמון לתנור.

כל היום אני מתייסרת באיך היום הזה עובר ואני לא עושה בו כלום.
אז פיניתי קצת זמן לנסות ולחשוב למה, בעצם, אני לא עושה כלום, והגעתי למסקנה שאני מותשת.

התקופה האחרונה (אני לא יכולה לזכור מתי זה התחיל) היא תקופה של התשה. כיבוי שריפות. דרמות בכל החזיתות. קיטורים, הצטדקויות, תיסכול.
אני לא אוהבת לכתוב על זה בעיקר כי אני לא אוהבת לחשוב על זה אבל נדמה לי שהשיא הגיע השבוע, ואני מקווה שאחריו תבוא רגיעה.

והנה, רק דוגמה אחת...

בסוף השבוע שעבר התקשרה אלי אמא של אחד הילדים מהכתה של ליאור. יש קיצוצים במועצה, קיצוצים ברשת אורט, קיצוצים בבית הספר - אין לי מושג על מה ולמה - אבל השורה התחתונה - עומדים לפטר את המחנך שלהם. זה שמלווה אותם כבר שנתיים, וממש היינו רוצים לראות אותו איתם גם בשנה השלישית.
היא ביקשה שאכתוב מכתב בשם ההורים, שאולי יעזור לו וייתן קצת רוח גבית בשימוע.
אז כתבתי את זה (וסליחה על הסתרת השם, מסיבות מובנות):

שלום רב,
במהלך השנתיים האחרונות היה ע. מחנך כתה י' 6, ולאחר מכן י"א 6.
במהלך שנים אלו, היווה ע. דוגמה ומופת לתפקיד המחנך בכתה, הן במסגרת כיתתית וקבוצתית והן ברמה האישית לכל אחד מילדינו.
בימים אלו, בהן עוברת מערכת החינוך בארץ והמערכת בטבעון בפרט טלטלות עזות, אנו רוצים לפרט בפניך, בשמנו ובשם ילדינו – את הערכתנו הרבה לע. – לרמה המקצועית, האישית ולדוגמה אשר הוא משמש לילדינו.

אין זה סוד כי בני נוער בגיל 17 הם קהל מאתגר במיוחד.
הנוער של היום, ונדמה לנו כי הנוער בטבעון בפרט - הוא חכם, מתוחכם, דעתן ולעיתים עקשן.
מול אתגר זה ניצב ע. במהלך השנתיים האחרונות, ובצעדים מדודים רכש לו מקום של כבוד בלבבם של ילדינו. למרות האתגר, הצליח ע. בדרכו הצנועה והמיוחדת לייצר מערכת של יחסי אמון והערכה בינו לבין התלמידים בכיתה, מה שאפשר בכתה שיח פתוח, הקשבה, שיתוף פעולה ואחריות הדדית, יחד עם רמת לימודים גבוהה ונכונות לקבל ולקחת אחריות על משימות – חברתיות ולימודיות כאחד.
לצערנו, לא קל כיום למצוא מורים ברמתו של ע.
אנו, וגם ילדינו, מצפים לפתוח יחד עם ע. גם את שנת הלימודים הבאה, האחרונה והמשמעותית ביותר עבור ילדינו – על מנת לחזק את האמון במערכת ולהביא למיצוי את הדרך שבה צעד ע. יחד איתם באופן עקבי בשנתיים האחרונות.

נשמח לעמוד לצידו של ע. ולחלוק מחוויותינו באופן אישי, ככל שיידרש.

בכבוד רב,

הורי ותלמידי כתה י"א 6

על המכתב חתמו 31 הורי הכיתה. 
ביום ראשון שלחנו אותו למורה, שהתרגש מאד מהמכתב וכתב לנו כי הוא מקווה שלא יזדקק לו. 
ביום שלישי הודיעו לנו שברביעי הוא עומד לשימוע, ואז שלחתי את המכתב למנהל בית הספר, לרשת אורט ולמחוז במשרד החינוך.
היום ליאור דיווחה לי שבינתיים פיטרו שלושה מורים מבית הספר. השלושה האהובים עליה. הצעירים, המסורים, אלו שבחרו בחינוך מתוך רצון ושליחות.
היא לא העזה לשאול לגבי המורה שלה. לא רוצה לדעת מה התשובה.

עכשיו אני עצובה - 
שלושה מורים איבדו את מקום עבודתם - פשוט כי היו האחרונים שהגיעו. 
זה מעציב אותי בכל כך הרבה רמות.
משפחה שמאבדת מקור פרנסה, בית ספר שפושט רגל ומתפרק מנכסיו הטובים ביותר, תלמידים שיאלצו להסתפק בפחות... אבל בעיקר - אני עומדת מול הבת שלי, בת ה- 17, שבא לה לבכות כי המורים הטובים ביותר שלה לא יהיו שם בשנה הבאה, ולא יודעת מה להגיד.
כל הססמאות של "אם תשקיע זה ישתלם לך", "אם תהיה טוב יעריכו את זה", וכמובן "סוף טוב הכל טוב" השימושית ביותר - מתפוררות מול המציאות הזו, שאין לה שום הסבר הגיוני. בעצם יש, *LIFO. יופי.

ובעודי יושבת וכותבת את הפוסט הזה - 
ניצן התקשרה שהיא נתקעה עם האוטו בדרך הביתה מהבסיס
שרון נרדם בסלון ופיספס שיעור טניס וחזרה בתזמורת

עוד יום עבר, ויש לי שלוש נקודות של אור:
1. מחר סופשבוע, מתכוונת להתחיל מחדש בשבוע הבא
2. יש לי לק יפה בציפורניים של הרגליים
3. ליאור התקשרה - הבגרות היתה קלה! יאללה, עוד שניים להעביר את ה#$%#  הזה, וסיימנו. את הנכדים מישהו אחר ילמד...
  

* רק ליתר ביטחון - LIFO - Last In First Out - בניגוד ל FIFO - First In First Out.

יום שלישי, 6 במאי 2014

יום עצמאות שמח!


יום העצמאות זה החג שאני הכי אוהבת. אני חושבת שאני הכי אוהבת אותו כי הוא לא חג דתי, והוא מאפשר שמחה אמיתית, משוחררת, במיוחד כשהוא מגיע אחרי יום הזיכרון. מותר להסתובב ברחובות עם קשת מוזרה ואורות מנצנצים, מותר לדפוק בפטישים ומותר להשפריץ ספריי שלג לכל עבר.
כפי שניתן לראות, דיקדקתי במצווה
והנה, זה היה יום העצמאות שהיה...

יום ששי -
החיילת שלנו קיבלה שי לחג, וזה ריגש אותה - ממש. האמת, גם אותי קצת :) אצלינו ילדי בית הספר היסודי מביאים את השי אישית לחייל - ובדרך כלל יוצא שזה גם מישהו שאתה מכיר אישית. אז באו שני ילדי כתה א' מתוקים, ואיחלו לה שתמשיך לשמור על המדינה :)
תודה שאת מגינה עלינו...
ניצן בתגובה: סבבה, אני סוגרת חג :(

יום שבת - חימום (ובודקים שהקצף עובד)
כי אף פעם אי אפשר להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון...


יום ראשון - יום הזיכרון
ואז הוא מגיע. יום הזיכרון, שהוא פחות או יותר היום הכי ארוך בשנה.
הוא קשה לי, ומתיש אותי כל שנה מחדש, ואני לא מוצאת מנוח - לא מסוגלת לבהות בטלויזיה, לא יכולה לשבת מול המחשב כי הפייסבוק מלא בדמעות ובעצב, והשנה אפילו הגדלתי לעשות - ונתפס לי הגב - אז אפילו לצאת מהבית לאיזו ריצה או הליכה מנחמת לא יכולתי.
השעות מטפטפות ביום הזה לאט לאט, כמו דמעות - עד שפתאום יורד הערב וקשה להאמין שמגיע יום העצמאות.
כל יום אני מזכירה לעצמי שצריך לתלות דגל.
כל יום אני שוכחת.
בסוף זאב תלה את הדגל במהלך יום הזיכרון.
מתנפנף. ועכשיו נהמר כמה זמן יקח לנו להוריד אותו...
יום שני בערב - ערב יום העצמאות
יום העצמאות בקרית טבעון הוא קצת כמו יום העצמאות של פעם, והשנה אפילו יותר.
החגיגות נפתחות במצעד מחולות שבו כל ילדי החוגים צועדים ברחוב הראשי בגאווה, ואחר כך כל ילדי בית הספר רוקדים במעגלים ריקודים שאותם למדו כל השנה. ההורים הגאים ושאר התושבים עומדים על המדרכות ומתמוגגים.
פעם הייתי צינית.
היום איכשהו למדתי להעריך את התום הזה, של פעם, ואת הגאווה והשמחה שזה נוטע בילדים שלנו - שעבורם יום העצמאות הוא לא במות צעקניות וצפיפות נוראית, אלא חברים, וריקודים, וגאווה.
אז ככה נראה מצעד המחולות שלנו השנה, בתמונות:


אני הכי התפעלתי משחקני הכדור-מים שצעדו בספידו, אבל גם השאר היו בסדר :)
בתוך מעגלי המחוללים, כמו בכל שנה, שמור מקום מרכזי לשבט אלון. מי שקורא אותי בוודאי יודע שאיכשהו יצא שאנחנו משפחה של צופים (ואני בכלל לא הייתי בצופים כשהייתי ילדה).
אנחנו מלווים את השבט מאז שהבנות שלנו הגיעו לגיל שאפשר להתחיל, ותמיד כשנדמה שזהו, יותר מזה אי אפשר - אנחנו מגלים שדווקא כן. בשבט הזה יש כמה ילדים שאני אוהבת במיוחד. צילמנו אותם מכל זוית אפשרית, והיינו גאים מאוד גם בילדה הפרטית שלנו, וגם בחברים הנפלאים שלה (שאני לא מזכירה בשמות כי לא באמת צריך, תציצו בתמונות ותראו מה זה גאווה)
רואים את זאת עם החאקי? היא שלי!

ואז קרה מה שלא קרה עדיין מעולם - בכל השנים שאנחנו כאן בטבעון - נגמר המצעד ובאופן ספונטני אנשים מהמדרכות, ילדים והורים וסבתות, הצטרפו למעגלים ורקדו יחד עם הנוער הזה, שאין כמוהו. עוד שיר, ועוד אושר, ועוד מעגל. באמת שלא ידעתי שככה אפשר (ועוד עם גב תפוס...)

בסוף זה נגמר, וכולנו הלכנו לבמה המרכזית, לראות את הילדים של כולנו מופיעים על הבמה, רוקדים, שרים, מתרגשים. לא צילמנו את הבמה (אוף!) אבל תראו את הדבר הזה:

מטושטש ומתרגש, אבל חתיך אש!!
השנה לא הזמינו בטבעון אומן אלא בחרו לחגוג בכוחות מקומיים בלבד - אחרי המופע ניגן די ג'יי מוזיקה, והרקיד את הילדים (והילדים ברוחם) - ואני הרגשתי שנרדמתי והתעוררתי בשנות ה- 80. על הבמה הרקיד המורה שלי להיפ הופ מכיתה י"א.
נירדמתי והתעוררתי בכיתה י"א?

 הלכנו הביתה משועשעים ובמצברוח טוב, ואפילו מעין הצליחה השנה להישאר ערה עד סוף הטקס -
זיקוקים? מה? 
יום שלישי - חג שמח!
לא נסענו לניצן לבסיס, אבל המטס עבר לנו מעל הבית:


לא יצאנו ליערות קק"ל, אבל אכלנו ארוחת צהרים נהדרת אצל ההורים שלנו (כן, היו ניפנופים, קיימנו את מצוות החג...).
היה חם והיינו בג'קוזי, ואז התחילה רוח וברחנו פנימה, וקיבלנו יום חופש באמצע השבוע - וזה כבר שווה משהו, לא?

יאללה, חזרה לשיגרה.