חפש בבלוג זה

יום שבת, 20 באוקטובר 2018

פירוק ואינסטלציה, מראות משדה הקרב

אז איך משפצים בית?
בהתחלה, כך אמרו לי הורסים.
כשהתהלכתי בבית הריק וקצת בכיתי על כמה ערום ומסכן הוא נראה, סיון המעצבת שהיא מורת הדרך שלנו אמרה לי: "יש לך מזל שלא הורסים אצלכם קירות, זה החלק הקשה באמת".
אז נכון לא הורסים קירות (כמעט) אבל ארונות מפרקים, מדפים מעיפים, דלתות מסירים ומשקופים עוקרים.
יום אחד באתי לתת אוכל לחתול שהשארנו מאחור והנה בחניה שלנו עומדת מכולה.
ובתוך המכולה הולכים ונערמים תילי תילים של דברים שמאסנו בהם.
היה לי קצת לא נעים מהדלתות, אז המשכתי לנסוע ולא עצרתי להיפרד.
הריסות שלב א', בקטנה


אבל את החתול צריך להאכיל, ולכן אני שם כל יום.
אז בהתחלה - פירקו ארונות.
אחר כך - פירקו את הפנלים מהקירות וקילפו את הטפטים.
תוך שלושה או ארבעה ימים כבר לא היה מטבח, ולא היה זכר למזנון בסלון.
כשסיימו לפרק, חשבתי שאפשר לנשום לרווחה. יופי.
ואז הגיע האינסטלטור.

איש נחמד, שביום הראשון שפגש אותי שאל איפה אנחנו שומרים את האוכל לחתול. הוא מגיע בבוקר, מאכיל את בובי, מתניע את הפטישון ו....
כאן מגיע החלק של ה"נלהב".
כל מה שחשבתי על "פירוק" עדיף לשכוח. למעשה מחליפים את כל תשתית המים בבית, וזה אומר - צנרת חדשה בכל הבית, וחוץ מחציבה ברורה למיקום מקלחונים ואסלות - מעבירים דרך הרצפה את כל הצנרת החדשה.
זה אכן משמח מאד, לדעת שהכל יהיה חדש (במיוחד כשרואים את צנרת הברזל החלודה שמוציאים מהקירות), אבל אתם רק יכולים לדמיין מה הולך שם, בבית.
בעצם למה לדמיין? הנה, צרור תמונות מלבב 😍

כשאומרים אינסטלטור, מתכוונים לזה...

כל יום אני מגיעה, וכל יום הבית נראה פחות כמו בית ויותר כמו מסך משחק של סנייק...

אלכסון הוא אסון

נדמה לי שלאט לאט אנחנו מבינים את המשמעות של הפרויקט הזה, שנכנסנו אליו בקפיצת ראש חגיגית.

השמועה אומרת שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
נדמה לי שכבר ברור, שעדיין ממש לא חשוך.
החשמלאי עוד לא נכנס לעבודה, ולתחושתי כשהוא יגיע, הוא יביא איתו פטישון, בדיוק כמו של האינסטלטור...

ובינתיים, אנחנו סופרים שלושה שבועות למגורים בדירה בנופית.
את רובם העברתי על הקו נופית-טבעון, בהסעות בית ספר וחוגים.
יודעי דבר אמרו שזה יעבור מהר ובסוף יהיה ממש כיף.

אז אמרו.


יום שני, 1 באוקטובר 2018

החלק הכי קשה (עד כה)

כן, עברתי דירה כמה פעמים בחיי.
ארזתי, זרקתי, פירקתי, נתקעתי עם ארגזים לא מפורקים. הכל כבר עשיתי, ותמיד עם איזה תינוק ברקע.
אבל תמיד תמיד היינו במגמת עליה. מהמעונות בטכניון לדירה קטנה משלנו. מהדירה הקטנה לדירה עם גינה. מהדירה עם הגינה לפנטהאוז עם חדר נוסף, וממנו לבית שכור בטבעון.
לפני 12 שנים עברנו לבית הזה, שהוא שלנו, גדול ומרווח, עם גינה וחניה וכל מה שרצינו בשבילנו ובשביל הילדים.
כל מעבר כרוך במאמץ גדול ובתשישות.
אתה אורז את כל חפציך, בתקווה שחלק מהם מוצאים את מקומם הראוי בפח, וביום אחד אתה קם בבוקר בבית אחד, והולך לישון בערב עם כל מיטלטליך וילדיך - בבית חדש.

חוויה כמו זו שאנחנו עוברים כאן - עוד לא היתה לנו.

קודם כל - האריזה. בגלל שאנחנו עוברים לזמן קצר יחסית, אנחנו לא באמת צריכים את כל הציוד שלנו איתנו.
עברנו גם לדירה מרוהטת אז רהיטים כמעט ולא באו איתנו (למעט כסאות, כונניות ושני שולחנות כתיבה).
זה הפך את כל מלאכת האריזה למתוחכמת יותר - בכל רגע נתון היו לי שלוש ערימות - זו שבאה איתנו, זו שנארזת לשלושה חודשים, וזו שעפה (לפח או לתרומה).
זה אומר לחשוב על כל פריט, לגעת כמעט בכל דבר, לעבור שוב ושוב תהליכי פרידה מחפצים ורהיטים שכבר לא משרתים אותנו.
כל מי ששאל אותי קיבל את אותה התשובה - זה שיעור. שיעור לחיים באופן כללי.
עבדנו מאד קשה בתהליך הזה, וכל הזמן נדמה היה שהוא לא יסתיים לעולם. הסוף רק נראה רחוק יותר ומייאש יותר בכל יום.

ובסוף הגיע היום הזה, שבו אתה הולך לישון בבית אחד וקם בשני.

אז על דירת המפלט שלנו עוד אספר (או ליתר דיוק איך ארבעה אנשים (ועוד אחת במשרה חלקית) מצטופפים בדירה בגודל של הדירה הראשונה שלנו - עם כל הציוד שלהם).
אבל היום - הפרידה מהבית.

כן אני יודעת שזו פרידה זמנית. וכן, אני יודעת שהסיבה טובה ומוצדקת, ושכשנחזור יהיה לנו בית מהג'ורנל.
ובכל זאת - כשמגיע הרגע ואת עושה סיבוב בבית ריק כמעט לגמרי, וערום מכל החפצים והרהיטים שהיו החיים שלנו בשנים האחרונות, זה, איך לומר, לא קל.

ולא הכנתי את עצמי נפשית לזה. אני מודה.
יום אחד אלו יהיו התמונות של "לפני"
הסתובבתי אבודה בין החדרים, שומעת את ההד של הצעדים על הרצפה המלאה תלתלים של אבק.
כשאין לך מקום חליפי להרגיש בו בבית, זה לא כל כך פשוט להישאר בלי כלום.

את רוב הרהיטים תרמנו או מכרנו, מכשירי חשמל מצאו את דרכם לתרומה למשפחות שזקוקות להם כעת יותר ממני, ונשארנו למעשה עם כל כך מעט - כמעט כמו כשעברנו למעונות בטכניון (רק עם ציוד אישי של ארבעה ילדים, וטונות של חפצים, כן?)

מרגישה מוזר, ולמען האמת - קצת אבודה.

ביום רביעי מעבירים את הבית לקבלן, ומשם יתחילו עידכונים קצת יותר אופטימיים, אני מקווה 😍