חפש בבלוג זה

יום שישי, 17 בפברואר 2012

סוד הגן הנעלם









כבר שבוע אני חושבת כל הזמן מה לכתוב בפוסט יום ההולדת של ליאור.
סיפורי הריון ולידה זה כל כך גיל 6,
סיפורי ילדות מביכים זו לא אופציה, הילדה תסיר אותי מרשימת החברים שלה,
מחמאות והשתפכויות סנטימנטליות לא יעברו הפעם, כולם כבר יודעים שהיא מושלמת, לפי הפוסט הזה,
מה נשאר לי?

לשלוח אותך, ילדה שלי, אל הגן הנעלם שלך.


את כל חיינו אנו מעבירים בגן. כמו בטבע, גם בגינת חיינו אנו מוקפים ביופי, פריחה וליבלוב.

העצים שסביבנו נותנים לנו משענת וביטחון,

צמחי המרפא מביאים לנו נחמה ובריאות,



התבלינים מוסיפים טעם לחיינו,



הירקות והפירות עורכים סעודות על שולחננו,



והפרחים ממלאים את עיננו בצבע, את אפינו בניחוח משכר, ואת ליבנו באהבה.


לעיתים מתחלפות העונות, מצב הרוח מתהפך, והצבע הופך חדגוני ושומם. בימים האלו קשה לנו לצאת אל הגן, אבל אנו יודעים שאין ברירה. על מנת לשמר את הקיים ולשמור על המשכיות אנו חייבים לצאת, גם בחורף, לנכש עשבים, ליישר ערוגות, לנקז שטפונות...

כל ילדותך, ילדה שלי, את חיה איתנו, בגן משפחתי שלנו.
אנו רוצים להאמין שאת חווה בו, כמונו - אהבה, שותפות, שמחת חיים ואושר, אך גם אחריות, הרגלים, חלוקת נטל ומשמעת.

יש לי תחושה, ביום הולדתך ה - 15, שהגיע הזמן שלך להתחיל לחשוב ולתכנן את הגן נעלם שלך, ולפצח את סודו.
את לא לבד, את יודעת.
לעולם אנו מלווים אותך בעזרה, בעצה, בניסיון חיינו.
לעולם תוכלי לסמוך על אחיותיך ואחיך, על משפחתך וחבריך טובים שיתנו יד ויעזרו כאשר הזמנים קשים, ויבואו להנות איתך בימים הטובים.

חשבי על הגן שלך, יקירה שלי.
דעי שכאשר את נוטעת עץ - עליך לעבוד קשה, ולחכות שנים רבות בסבלנות - אך מצילו ופירותיו תהני כל חייך.
דעי שכאשר את זורעת ירקות - אולי תתלכלכי בבוץ ותעבדי קשה - אך התמורה לא תאחר להגיע.
דעי שכאשר את בוחרת לזרוע פרחים - מובטחת לך הנאה ואושר שילווה אותך בימים, ויפיץ ריח טוב, אשר ינעים את שנתך בלילות.


אני יודעת שאת יכולה.
את מוכיחה לי מדי יום - וכשאני צופה בך אני יודעת שעשינו עבודה טובה.

יום ההולדת שלך עבר,
ואני מאחלת לך שנה מופלאה עד יום הולדת הבא!

* התמונות הנפלאות בפוסט זה מתוך הפייסבוק של life is beautiful, שמקשט לי את הקיר של הפייסבוק מדי בוקר בצילומים מרהיבים. נסו ותהנו :)
  

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

רגע של אהבה (כי למי יש זמן ליום שלם)

את רגע האהבה המשמעותי ביותר בחיי לא ידעתי לזהות כשהוא קרה לי.

נובמבר 1988.

הוא ואני יושבים בפיצריה בדיזנגוף סנטר, במעבר שמעל הכביש, בדייט ראשון.

הוא (אומר, מחפש נושא לשיחה לשבור את הקרח): "אם נוסעים בכביש הזה ישר כל הזמן, ולא פונים לשום צד באף פניה, מגיעים לבית שלי"
אני (חושבת בלב): "אין לי מושג מה אמרת כרגע, איבדת אותי אחרי הרמזור הראשון"

ולא ידעתי כמה פעמים עוד אסע אל הבית הזה, אתארח בבית הזה, אשן בבית הזה, אבוא עם הילדים לבית הזה.

אני (אומרת, כי זה בכל זאת דייט ראשון, ולא ברור לי בכלל אם זה יתפתח): "בוא נתחלק בחשבון, נעשה חצי חצי"
הוא (בלי להניד עפעף): "לא חשוב, אני אשלם, נתחשבן על מכונת הכביסה"
אני (חושבת לעצמי): "או קיי, הבחור פסיכי, סגור"

כשהתחתנו, ההורים שלי קנו לנו מכונת כביסה. על חשבון הפיצה.

מאז כבר החלפנו שלוש פעמים מכונת כביסה, אם אני לא טועה. עובדות קשה, המכונות אצלנו...

אני אוהבת אותך!

יום שני, 6 בפברואר 2012

היא בת 6!

עוד לפני שהחלטנו להתחתן, היה לנו ברור שאנחנו רוצים ארבעה ילדים. אני לא יודעת בדיוק למה, אנחנו שלוש בנות והם רק שניים, ואולי דווקא בגלל זה היה ברור לנו שאנחנו רוצים יותר. שלושה זה מעט, חמישה זה המון. ארבעה יושב עלינו בול.
שלושה ילדים הגיחו אל תוך המשפחה שלנו, כל אחד בזמנו, כל אחד יחיד ומיוחד. בחלק מהדברים הם דומים לאבא, בחלק דומים לאמא, והשאר שילוב מדהים של שנינו.
על פי התכנית (הכל אצלינו מתוכנן, שום דבר לא נשאר ליד המקרה), אחרי מספר שלוש מגיע באופן טבעי מספר ארבע, ואחרי שלושה הריונות שהתחילו בקלות ועברו יחסית בקלות, היינו בטוחים שעוד מאמץ קטן - ואנחנו שם.
דמיינתי את ההריון האחרון שלי, קליל ופשוט, ומסתיים בלידת בזק של מקצועניות אמיתיות, בדיוק כמו שניתן לצפות ממישהי בעלת ניסיון ומוניטין בתחום.
אז זהו, שהיקום, איכשהו, חשב אחרת.
ההריון הרביעי שלי התחיל בקלות, והסתיים בעצב רב בשבוע 11.
הדמעות ששפכתי על האובדן הזה לא התחילו אפילו להכין אותי לדמעות שנשפכו על אובדן הריון מספר 5.
הרופאים בבית החולים אמרו לי "מה את בוכה? יש לך כבר שלושה ילדים בבית". ואני אמרתי, בעיקר לעצמי, שזה נכון, אבל את ההריון הזה רציתי בדיוק כמו שרציתי את הראשון, השני והשלישי לפניו.

אחרי שני הריונות כושלים, הגוף שלי היה מחוסל והנפש רצוצה.
התקשיתי למצוא את הכוחות להמשיך הלאה, שלא לדבר על לקחת החלטה.
הגניקולוג שלי אמר לי אז משהו שלא אשכח כנראה לעולם:
"שתי הפלות זו לא סטטיסטיקה. אני צריך שלוש. אם תפילי שוב נוכל לבדוק למה זה קורה"
ההורמונים המשתוללים, הכאב, הילדים שלא מבינים למה אמא שלהם לא מחייכת ובעיקר העצב על אובדן החלום הביאו את הבעל שלי להטיל וטו על הניסיון השלישי.
"יש לנו שלושה ילדים בריאים ונפלאים" הוא אמר, "הם צריכים אמא מתפקדת, ולא שבר כלי".
אני יודעת, הוא צדק, אבל לא יכולתי להרפות מהחלום. האידאל שליווה אותי כל השנים הללו, של ארבעה ילדים, היה חלק מהמהות שלי, והתקשיתי מאוד להודות בכישלון.
התחושה של הגוף שלי שבוגד בי, ולא מאפשר לי להמשיך הלאה היתה חזקה מאוד, וגיל 40 שכבר נראה באופק כנראה לא הוסיף יותר מדי אנרגיות חיוביות.

בסוף הסכמתי. הסכמתי לוותר. אספתי את עצמי והחלטתי שכל זה היה סימן. סימן לזה שצריך להודות על מה שיש ולהפיק ממנו את המיטב. קבעתי תור לגניקולוג, לסגור את המעגל.
כשהגעתי אליו, הייתי שוב בהריון. קטן ושברירי, מוזר ולא מתוכנן.
מי את, ילדה קטנה, שמעיזה כנגד כל הסיכויים להיאחז ברחם שלי, מבפנים, ומתעקשת להצליח במקום ששני קודמיך נכשלו?
את רוב ההריון העברתי בחרדות. חלקו בשמירה, באישפוז, בקשירה של צואר הרחם, ובידיעה ברורה שהיא מושלמת. אין כמוה. סירבתי לבקשותיו החוזרות ונשנות של בעלי לבצע בדיקת מי שפיר, למרות שהייתי כבר בת 37, מתוך פחד קמאי לאבד את מה שניתן לי בכל כך הרבה כאב ודמעות.

ארבעים ושניים שבועות נשאתי אותה, בהריון שאפשר בקלות לקרוא לו סיוט.
בתום ארבעים ושניים שבועות ילדתי אותה, בלידה שאפשר בקלות לקרוא לה "דרכו של הטבע להבהיר לי שדי. מספיק"...

בתום שעות של צירי סרק ומנות פיטוצין רבות היא נולדה. 3.950 ק"ג. שיער מתולתל עבות ופנים שלא שייכות בכלל למשפחה שלנו. מי את? 
כשהלכתי לקחת אותה מחדר התינוקות בבית החולים בדקתי פעמיים את הצמיד שעל היד, וליתר ביטחון גם את זה שעל הרגל. היא לא דומה לאף אחת אחרת.


כל זה היה מזמן. מאז היא הפכה לאחת מארבעה. משלימה בדיוק את הפאזל.


מול עיננו היא גדלה, והשתנתה, ועכשיו היא דומה לכולם. מאוד, למרות שאמא שלי אומרת שהיא הולכת ונהיית יותר ויותר דומה לי (לא בטוח שזו מחמאה...).
היום היא בת 6.
כל יום שעובר מוכיח לנו עד כמה היא קסומה, ומקסימה, ועקשנית ודעתנית, בדיוק כמו אז, ברחם.



מזל טוב, מעין!