חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

הכל עניין של סגנון בעמק ססגון

מהפוסטים הקודמים שלי בוודאי ניתן היה להבין שטיילת גדולה אני לא, ובטח שלא במדבר.
חבל. מאוד יפה שם, במדבר.

בין פאנלים סולאריים לאנרגיות מתחדשות, נסענו לפגוש את יניב גולן, ולטייל קצת בעמק ססגון.
סביב העמק מתרחש בימים אלו מאבק גדול, בין תושבי האזור המבקשים לשמור על צביונו ועל ערכי הטבע הייחודיים, ובין יזמים המבקשים לפתח את האזור ולהקים בו מלון - מה זה מלון - מרכז מלונאות מפואר עם נחלים זורמים, מפלים, אטרקציות ומדשאות אין קץ. ממש ככה. באמצע המדבר.



יניב עומד בראש המאבק הזה, כמייצג של תושבי האזור, והוא מספר סיפורים מופלא, סופר כשרוני, והכי חשוב - מדבר מהלב.

לכל סיפור יש שני צדדים, ולפעמים אפילו יותר.
אני לא מכירה את הנושא מספיק בשביל לנקוט עמדה, ובטח לא בשביל לנבא מה צופן העתיד.
אני כן יודעת, שכשמישהו נלחם מלחמה מכל הלב, ומאמין באמת שהדרך בה הוא הולך היא הדרך הנכונה, הוא מייצר אמפטיה גדולה, ובמיוחד יניב, שלא מנסה לצייר את הדברים באופן חד צדדי, וטורח להזכיר לנו שוב ושוב שגם התושבים המקומיים עשו כמה שגיאות בסיפור הזה, ועליהן, כנראה, הם משלמים עד היום.

הלכנו בשביל, בין ההר לגבעה, ובין הסטודנטים התעורר ויכוח לגבי מה הנכון, ומה יהיה פה.
אחדים הולכים בשבילי המדבר, ורואים בחזונם את לאס וגאס, מפוארת, מוארת, הומה אדם ומגשימה כל חלום מופרך של ארכיטקט שרק הצליח לגייס את המיליונים כדי להקים את המונומנט הגדול הבא.
אחדים צועדים בין אבנים ושמיים, ולא יכולים לשאת את המחשבה שמישהו יעז להפר את הפסטורליה המדברית.

יותר מהכל, דיבר אלי דווקא הדימוי של יניב, שסיפר שכשהילדים שלו היו קטנים, הם אהבו לפזר את כל הצעצועים שלהם על השטיח. זה מותר, וזה בסדר - הוא מסביר - בתנאי שכשייסיימו לשחק יזכרו לאסוף  הכל ולהחזיר למקום.
כשאתה מטייל ליד המכרות בתמנע, ורואה את כל הבורות הפעורים וערמות האבנים שנחפרו מהם, ומעולם לא הוחזרו למקום - אתה מבין שלשיקום נופי יש חשיבות גדולה.

עמדנו לנו בשמש הנפלאה, אנחנו שאלנו, יניב השיב בסבלנות וברהיטות.


רק על שאלה אחת לא היתה לו תשובה מניחה את הדעת -
איך זה שלמישהו שחי, לוחם ונושם את הערבה - קוראים גולן?

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

עמק השמש

נסענו ונסענו (ובדרך צפינו ב"מבצע סבתא". הורס!), ורגע לפני שנגמרה המדינה והתפוצצה השלפוחית, הגענו לקטורה.
חושך. קרוב ל 22:00, אנחנו מתגלגלים מהאוטו ומקבל את פנינו הבחור שאחראי על בית ההארחה.

"חבל שהגעתם בחושך," הוא אומר. "ככה בטח נדמה לכם שאנחנו באמצע שום מקום...".
יש לי חדשות בשבילך. גם באור יום אתם באמצע שום מקום.

בית ההארחה נחמד מאוד, חדרים נוחים ומאובזרים במטבחון קטן, ואפילו פונקנו בחלב במקרר, פירות ועוגיות.
אז אחרי שעברנו את הלילה בשלום, קמנו בבוקר, ואכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ.



מחוץ לבית ההארחה, ממש מעבר לרחבה נמצא המרכז לאימות טכנולוגיות סולאריות, ובו כמה מתקנים המשמשים יזמים ורעיונאים לאימות הטכנולוגיה, עוד לפני שלב הקמת מתקני הפיילוט.
את הסיור שלנו ליווה ויליאם ויסנר, מנהל האתר, עם ידע מעמיק ותובנות על כל הפרויקטים הרצים בו, ועם טיפים וחוויות מאחורי הקלעים של ניהול מרכז שכזה, ייחודי מסוגו בארץ.

כמי שעוסקת רב הזמן במחקר וכתיבה, וכבר מזמן שכחה איך מרגיש ה"שטח", היה משעשע ואולי אפילו קצת מעורר קנאה לראות את עוזרי המחקר של המרכז מגיעים לעבודה בבוקר (ברגל, מהקיבוץ), מסיימים את הקפה (בספל מהבית), לוקחים טוריה ומתחילים לחפור בור להקמה של מתקן חדש.
חלוציות - זה כאן!



הסיור עם ויליאם, השיחה המעניינת עם ד"ר טארק אבו חמדאן, מנהל המרכז לאנרגיה מתחדשת ושימור אנרגיה השייך למכון ערבה ואוניברסיטת בן גוריון, השמש המדברית המפנקת והאויר הצח עשו את שלהם. היה לנו נעים, ורצינו עוד.

ויליאם, בתמורה, לקח אותנו לראות את המתקן של חברת AORA בקיבוץ סמר.

ביקשו מאיתנו לא לצלם, אבל יש להם יופי של הסברים ותמונות באתר.

אולי לא ידעתם, אבל לחבל אילות יש מינהלת לקידום אנרגיות מתחדשות, והוא, למעשה, עמק השמש של ישראל.
שטחים גדולים, שמש שזורחת כל בוקר, אנשים שדוחפים רעיונות ופרויקטים קדימה. כל אלו עושים את הערבה למקום שהעתיד שלו הוא לא רק רפתות ותמרים.

מדענים, מהנדסים, יזמים - כל אלו באים פעם בשנתיים לכנס בינלאומי לאנרגיות מתחדשות שנערך באילת, ולדעתי כל מי שבאמת מתעניין בנושא, חייב לעצמו ביקור, סיור או כמה קשרים טובים בערבה...

ביטבתה, ממש מאחורי השוקו והמוקה, וליד הגגון הסולארי מעל החניה, ממוקמים משרדי המינהלת, ודורית בנט, המנכ"לית, שוב הוכיחה לנו שכשיש כוח מניע, ומישהו שמאמין בצדקת הדרך, הכל (כמעט) אפשרי.

על המינהלת אפשר לקרוא כאן, ומי שרוצה להתעדכן בקשר לכנס הבא (יש עוד זמן, אבל בכל זאת), מוזמן להיכנס לאתר הכנס, או להצטרף לפייסבוק של המינהלת: Eilat-Eilot Renewable Energy.


רגע לפני שנצפין בחזרה, אנחנו יוצאים לביקור בתמנע ובעמק ססגון - אבל זה - לפוסט נפרד...

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

תעצרו את הטיול, אני רוצה להישאר כאן!

בירידות של סדום התקשרה ליאור, ושאלה מה שלומי ואיפה אני. השמש כבר עמדה רגע לפני שקיעה, והנוף המדהים של ים המלח נשקף מהחלון. "אני בדרך לים המלח" אמרתי לה, והיא אמרה "לא הייתי שם בחיים!". הנשימה שלי נעתקה. צודקת, הילדה. מאות מיילים גמענו בקיץ האחרון, ליטפנו אבנים בגרנד קניון, טבלנו במים בניופורט ביץ', אספנו עלי שלכת בטורונטו, ובים המלח עוד לא היו, הילדים שלי.
מיד שלחתי SMS לזאב - חייבים לקחת את הילדים לים המלח. זו בושה וחרפה. 
הוא הסכים איתי. עכשיו צריך רק לבצע...

יחד עם החשיכה הגענו למלון לוט, על חוף הים. מנהל המלון, נחמיה בן פורת, קיבל אותנו בחיוך, כרגיל, ובכיבוד מפנק - בכל זאת בית מלון פה...
ההרצאה המרתקת שלו על מדיניות המלון לגבי העסקת עובדים, פינוק האורחים והחיסכון באנרגיה הזכירה לי שוב איך הכל קשור. 
היה לי בוס שאמר לי פעם שבטח שכולם מעדיפים להיות צעירים ועשירים ולא זקנים ועניים, אבל בתחומים בהם אנו עוסקים אסור לנו לשכוח. סביבה זה חשוב, אבל לא על חשבון האירוח. אירוח זה חשוב, אבל לא על חשבון העסקת עובדים במשכורות רעב וללא תנאים. מדיניות הניהול של נחמיה לוקחת בחשבון את כל הנושאים החשובים הללו, ולא נותנת לאף אחד מהם עדיפות על חשבון השני. לא מתפשרים. נקודה. 

ההרצאה של נחמיה גרמה לי לתהות מה עדיף - להתארח במלון לוט או לעבוד בו?
אולי שניהם. 

אחרי ההרצאה סיירנו קצת במלון, ושוב הצטערנו שהחושך כבר ירד, ולא רואים את הנוף. 

הידעתם שבריכת המלון החיצונית מחוממת, והיא מאבדת כ- 4 או 5 מעלות במהלך הלילה, שעולה הרבה מאוד כסף לחמם חזרה? בדיוק בשביל זה השקיעו (עיקר ההשקעה, כמובן, ברעיון וביישום, ולא בכסף) במלון לוט ביריעת פלסטיק (בתמונה מימין), ואיתה מכסים כל לילה את הבריכה. כמה פשוט, ככה גאוני. טמפרטורת הבריכה יורדת במעלה אחת בלבד. בגוף מים כל כך גדול - זה משמעותי מאוד...
סיירנו בין הלוחות הסולאריים (הם בכל מקום, על הגג, בחצר, איפה שרק אפשר), ובחדר המכונות.


אני ממליצה לכם להיכנס לאתר של המלון, ולקרוא עוד על היוזמות בתחום ההתייעלות האנרגטית, ולהבין כמה הרבה אפשר לעשות - אם רק רוצים. 
ומול כל הטכנולוגיה - יש משהו שאפשר לנסות גם בבית - במלון לוט מכבסים את המגבות במחזור כביסה קצר ויעיל - ותולים אותן לייבוש. בשמש. 1,000 מגבות. כל יום. 
כשתבואו למלון ותריחו את ריח השמש מהמגבת - תבינו למה. 
נחמיה הוא כזה מנהל, שאפילו השמש עובדת אצלו :)

לאחר תום הסיור, אחרי שכולנו החלטנו שחייבים חופש, הזמין אותנו נחמיה לארוחת ערב בחדר האוכל של המלון.
מה אגיד לכם.
המבחר, הטעמים, חדר האוכל הבינלאומי והחיוך על השפתיים של כולם (אורחים, עובדים, זקנים שבאו לנוח וילדים שבאו להתרוצץ) - כל אלו היו סיום מושלם ליום ארוך.
נפרדנו שבעים ומרוצים, ויצאנו לנסיעה של קרוב לשעתיים לבית ההארחה בקטורה, כדי להתחיל יום חדש מחר בבוקר. 

אצות ושמש בפארק תעשיות רותם

זה לא קורה כל יום, שאני יוצאת מהמשרד אל השטח.
זה לא קורה כל יום שאני נוסעת מהבית לשלושה ימים, ומשאירה את הכל מאחור. בלי ילדים, בלי דאגות, רק אני והראש, שיוצא לדרך מלא בטרדות ודאגות, ומתמלא תוך כדי מסע ברעיונות חדשים, תובנות חדשות ו... שקט.

אין ספק שהפעם היה לי מוצלח במיוחד, גם המועד בא בדיוק בתיזמון הנכון, גם תכנית הסיור היתה מרתקת, גם החברה היתה מהנה במיוחד, וגם מזג האויר פעל לטובתינו.

יצאנו ביום ד' בבוקר, במסגרת "קמפוס אנרגיה" של החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, 24 סטודנטים - לסיור של שלושה ימים (יומיים וחצי, אם רוצים דווקא לדייק) באזור הדרום.

ראינו המון דברים, מרחיבי אופקים ומרחיבי דעת, ולעיתים אפילו ממלאים את הלב בתחושת גאווה לאומית (ממש כך, ולא בהגזמה).

הביקור שלנו בפארק התעשיות רותם היה בדיוק זה. מרחיב אופקים ולב.
הנה לכם מקום, בין דימונה לערד, שחרט על דיגלו קדמה, יזמות וטכנולוגיה ברמות הגבוהות ביותר, ומהווה בית לכמה מהחולמים הגדולים ביותר, שיהיו הבסיס הכלכלי של מדינת ישראל בעתיד. באמת.

הסיור שלנו כלל מצגת על ידי מנכ"ל הפארק, סיור בין המתקנים השונים הפועלים במקום, והסברים מפורטים על הטכנולוגיה המרתקת של יוניברב, שמפיקה שמן מאצות. כמה פשוט כך גאוני. (זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את רענן, אבל זו הפעם הראשונה שאני נמצאת ממש בשטח, וזה מזכיר לי את התואר הראשון והשני שלי, כשעוד הייתי מהנדסת :)).



אחרי שראינו איך עובדים הדברים באמת (בכמה מעט כסף מקימים מתקן פיילוט, וכמה חברים טובים צריך בשביל זה), המשכנו מעבר לגדר, אל מגדל השמש של ברייטסורס, שנראה מדהים בתמונות על רקע השקיעה, ואני יכולה להבטיח לכם שעושה רושם לא פחות טוב גם בשטח.



יש מקומות שבהם אתה מרגיש את קטנות האדם אל מול גודל הבריאה.
פה בדיוק ההפך. האינטיליגנציה והיזמות האנושית מדהימה.

יצאתי אופטימית.

אמנם לארוחת צהרים לא מצאתי בדימונה מה לאכול (מתנצלת, מסתבר שדביר זה לא בדיוק הטעם שלי), אבל תחת השפעת גלי האופטימיות האמנתי שבארוחת ערב יהיה יותר טוב, וראו זה פלא. מחשבה בוראת מציאות.

המשך הסיור (התייעלות אנרגטית ופסגות קולינריות) - בפוסט הבא.


יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

מלנכולית? אני?

אז ככה יצא, שאני פוגשת אנשים ברחוב, או בעבודה, או בסופר, ומעירים לי על זה שאני מקטרת.
"למה את כל הזמן מקטרת? מה רע בחורף?" אמר לי מישהו שעבד איתי לפני 10 שנים, שפגשתי במקרה בסופר.
"אם כל כך קר לך, שימי גרביים, אני לא מבינה" שלחה לי מישהי שלמדה איתי פעם הודעה במייל.


לאמא שלי יש חנות צמר, והחורף בשבילה זו "העונה החמה" אז גם בחזית הזו הסתבכתי, וחוץ משתיים או שלוש חברות אמיצות שהודו שהן איתי בעמדתי הלא פופולרית, אני מרגישה די בבידוד.


חזרתי אחורה, וראיתי שבאמת, לאחרונה, אני די מקטרת, וזה אולי משקף את מצב רוחי המלנכולי, אבל לא הוגן ולא ידידותי לסביבה, אז להרמת המורל, החלטתי להביא את אחד הפוסטים הישנים שלי, מהבלוג הישן, ועם הקוראים הוותיקים הסליחה.
אני מאמינה שיש די הרבה אנשים שלא קראו או לא זוכרים את הפוסט הנ"ל, את האירוע המצער שאותו הוא מתאר ואת הלקח שיש ללמוד ממנו, ולכן אני רואה בכך שאני מביאה אותו שוב כסוג של שליחות.


אם כן, חברי - הזהרו מאיטריות. זו העונה, והן שם. אורבות.


היה היה מרק. וכשיש מרק, מכינים גם אטריות. מרתיחים בסיר מים עם קצת מלח, ומבשלים את האטריות משהו כמו חמש או שש דקות. מוציאים, מסננים, ואוכלים עם המרק. עד כאן - ברור. אבל מה עושים עם הסיר שבו בושלו האטריות? נו זה ברור, רוחצים אותו, ומחזירים לארון עד השימוש הבא. אז זהו, שאני, כידוע, מאוד "משימתית". מרגע שביצעתי את המשימה לשמה התכנסתי (להלן - בישול אטריות) כל מה שבא אחר כך - ממש לא מעניין אותי. ומה קורה לסיר עם אטריות לשעבר, שעומד ומחכה שמישהו יגאל אותו מייסוריו? האטרייה האחרונה הזו, זו שנדבקת ולא יורדת, נדבקת לדפנות והולכת איתן, באש ובמים, למדיח.
ובמדיח - מים חמים, קצת סבון, עוד מים חמים, והאטרייה עדיין שם... חום גדול, ייבוש כלים, והאטרייה מתבשלת ומתקשה, ונדבקת איתנה לסיר.
יצא הסיר מהמדיח, ואטרייתו דבוקה אליו ביתר שאת. בא בעלי היקר, וראה כי הסיר אינו נקי, החליט לשטוף את הסיר ידנית (בדיעבד - ברור ואך טבעי). ראה כי האטרייה אינה חפצה לעזוב את הסיר, גירד בעלי היקר את האטרייה מהסיר בעזרת ציפורניו. כה קשה ואכזרית הייתה האטרייה, עד כי ננעצה באצבעו של זה, בין האצבע לציפורן. כן, אאוץ'.
 
או קיי, מהנקודה הזו התחילה סאגה, רצופת כאב ואימה. האטרייה נעוצה בין הציפורן לאצבע, ומכאיבה כאבי תופת לאיש שמחובר לאצבע. בצר לו, חשב כי אם יטבול את אצבעו במים פושרים עם חומר חיטוי, יקל על הצרה, אך אבוי - המים החמים שוב בישלו את האטרייה, שהלכה והתרחבה מתחת לציפורן לנגד עיניו המשתאות והסובלות של בעלי.
כמה ימים של סבל עברו עליו כבר אינני זוכרת. כל זה היה כבר לפני מעל שנתיים. מרוב פחד מהצפוי לו אם ילך לרופא, הוא סבל וסבל עד שלא יכול היה עוד. האצבע פעמה בכאב, ואף כדור לא עזר (האטרייה רצתה החוצה, כמובן).
בקופת חולים, בהרדמה מקומית, הורידו לו את הציפורן. אחסוך מכם את דימויי הכלא הסורי והדרמה הגדולה שהתחוללה, וגם את מכאובי החלפת התחבושות אני מעדיפה לשכוח.
מאז, הרבה ציפורניים נכססו והרבה אטריות בושלו בביתנו, וציפורן חדשה, יפה ומושלמת מתנוססת על אגודלו של האיש.
הסיפור הזה, אשר זוכה ללא ספק באחד המקומות הראשונים בתחרות הסיפורים ההזויים, מלווה אותנו מאז, ובמיוחד בימים אלו של חורף, כשהמרק (והאטריות) עושים קמבק, ובגדול.
ראו נא פוסט זה כשירות לציבור מבשלי האטריות בכלל, ושוטפי הכלים בפרט.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

חורף...

למען ההגינות אני חייבת לפתוח בגילוי נאות - אני לא סובלת חורף.

אני יודעת, בקיץ חם ומזיעים נורא.
אני יודעת, גשם זה טוב למשק המים.
אני יודעת, אין כמו התכרבלות עם שמיכת פוך כשבחוץ יורד גשם...

ובכל זאת - זה לא עוזר לי ללבוש עוד שכבה. מסורבל לי, ורטוב לי בגרביים, וחם בפנים וקר בחוץ, והבית מלא בוץ מהילדים והכלבה.

לגבי משק המים - ולמרות עיסוקי המקצועי בענייני סביבה - אני מוכנה להגיע להסכם על פיו ירד המון גשם. בלילה. בבוקר, כשיוצאים מהבית ובצהריים כשהילדים חוזרים ואחר הצהריים כשיוצאים לסידורים והסעות - יבש בבקשה. כמו שהבוסית שלי אומרת: "יש לנו את הטכנולוגיה! שיתפילו ויעזבו אותנו בשקט!!".

ולגבי שמיכת הפוך, אם היה לי את כל היום להתכרבל, ולא הייתי צריכה לארגן בבוקר ילדים לגן ולבית הספר, ולצאת לעבודה, והייתי יכולה להיכנס בשבע בערב עם ספר למיטה - דיינו. כאמור, זה לא המצב. ובכלל, בקיץ עם מזגן וסדין כותנה לבן - הרבה יותר שווה מפוך. מצטערת.

למרות כל הקיטורים, החורף כאן. היום, באופן יחסי מצבי טוב, כי יש לי בוקר בבית, ולכן:


אחרי פיזור הילדים בבוקר, חזרתי לנעלי בית.



המרק כבר על האש, והסריגה שלי מפוזרת על כל הסלון :)


בעוד שעה וחצי אני צריכה לצאת לאוניברסיטה. אתם לא מאמינים כמה קר שם! מכינה את עצמי נפשית כבר מעכשיו...

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

סיפור על גוש

נתחיל את הפוסט הזה בכך שמחרתיים יש לי תור לכירורגית, לבדיקת השד השנתית.
לפני שאספר את הסיפור של החברה שלי, אני פונה לכל שאר החברות שלי, שיפסיקו רגע לקרוא, ויתקשרו עכשיו לקופת חולים לקבוע תור לבדיקה. שתי דקות מהזמן שלכן, חברות יקרות שלי. אחת מתשע. אין לי חברות לבזבז.

אז לחברה שלי יש היסטוריה משפחתית של סרטן השד, ולכן היא במעקב קבוע, בצורה מסודרת, ולא צריך להזכיר לה להתקשר לקבוע תור.
לפני שנה, בבדיקת הממוגרפיה השגרתית שלה, מצאו לה גוש בשד. ליד הגוש היתה גם ציסטה, ובכלל כל העניין לא נראה מי יודע מה, אז לקחו דגימה לביופסיה, וחיכו לתוצאות.
אחרי כסיסת ציפורניים משפחתית, חזרו תוצאות הביופסיה - הגוש שפיר. גם הרדיולוגית וגם הרופא המטפל שלה (פרופסור, ראש מחלקה באחד מבתי החולים בארץ) המליצו לנתח בכל זאת, ולהוציא את הגוש, כי אין לדעת לאן דברים מתפתחים, ובאופן כללי - הוא מיותר.

חברתי האהובה הלכה לניתוח, מוכנה נפשית לפרידה מהגוש הלא-אהוב, וכשהתעוררה אמר לה הרופא: "ניתחנו, הוצאנו, הכל בסדר, אבל מה שהוצאנו לא בדיוק מסתדר עם ממצאי הרדיולוגית. לכי שוב לאולטראסאונד, ליתר ביטחון".

הרדיולוגית, שלא הבינה למה שולחים אליה שוב מישהי שניה אחרי ניתוח ניסתה לראות משהו, באמת שניסתה, אבל אחרי ניתוח כל האזור צלקת אחת גדולה, וממש לא ראו שום דבר.

חלפה שנה. חברתי מגיעה שוב לממוגרפיה השנתית.

מה אומר לכם. פגישת מחזור לא מרגשת. מתוך המסך מסתכל לה בעיניים הגוש. הספיק בינתיים לגדול קצת, במשך השנה. עדיין שם. מאיים.

מסתבר שבניתוח לפני שנה הוציאו את הציסטה. לא את הגוש. טעות בכתובת.

עכשיו היא אחרי ניתוח חוזר (רופא אחר, בית חולים אחר, ברור!).
הגוש יצא, עדיין שפיר. הנשימה חזרה, והדופק ירד חזרה לנורמה.

יקירתי, קיבלת מתנה גדולה. בשנה הזו יכלו לקרות דברים שאני אפילו לא יכולה לחשוב עליהם (ואני בטוחה שגם את).

ואתן - יקירותי (וגם אני בעצמי) -
אל תוותרו על אף בדיקה שיגרתית
אל תתביישו לשאול שאלות
תקראו מה שהרופאים כותבים, אפילו שחצי מהמילים לא מובנות
ותחייכו כל הזמן - אני מוכנה להישבע שבגלל החיוך והצחוק המדהים שלה, החברה שלי עברה את השנה הזו בשלום. 

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

והפעם - אם יורשה לי - גזי חממה

בהתחלה היה רעיון. במשרד להגנת הסביבה חשבו שכדאי להקים בישראל מנגנון שיאפשר למפעלים לחשב, לרשום ולדווח את פליטות גזי החממה שלהם. זה קורה ברחבי העולם, אז למה לא כאן?
כבר בשלב הרעיון התבקשנו, צוות הסביבה של מוסד שמואל נאמן, לבדוק מה יש בעולם, איפה זה עובד ואיך, וממי הכי כדאי לנו ללמוד, ולגייר את המנגנון כהלכה.
אני אוהבת לעבוד בצוות. מגוון של מוחות, אינטרסים, השקפות עולם ומניעים תמיד מייצרים דינמיקה מעניינת שלפעמים קשה לעבוד בתוכה, אבל תמיד מייצרת אתגר ומלמדת אותי דברים חדשים.
הצוות שהגדיר את המנגנון הזה היה רחב ומגוון. אנשי ממשל, אנשי תעשיה, משפטנים, אנשי סביבה, ואנחנו – מוסד אקדמי שתפקידו לערוך הכל לכדי ספר עם תקנון, כללים והנחיות.
זה לקח לא מעט זמן, ואחרי שהמנגנון עצמו היה כתוב, וכל הבעיות המשפטיות פתורות ומוסכמות, הגיע זמן היישום.
כדי ליישם דיווח אחיד על מגוון גדול של גופים אין ברירה אלא לייצר כלי דיווח – במקרה הזה קובץ אקסל אימתני, שכולל בתוכו את התהליכים פולטי גזי החממה שעשויים להימצא באירגונים השונים, ומבצע חישוב מתמטי כדי להעריך את הכמות הנפלטת מכל גז על פי נתוני מערך הייצור המפעלי.

וזה הבייבי שלי.
בהתחלה הייתי בשוק, כשהבנתי את גודלו וסיבוכיותו של הקובץ.
אחר כך התחלתי לעבוד, והלכתי שוב ושוב לאיבוד בין העמודות והגיליונות.
בשלב הבדיקות וההגהות חשבתי שלעולם לא נצליח להציג קובץ שבאמת יעבוד, בלי הודעות שגיאה.
ואז הוא עבד.
וחישב.
במדויק, את הכל J

השנה האחרונה הייתה שנת פיילוט בפרויקט. חברות הצטרפו, מהנדסי סביבה ממיטב החברות במשק עבדו מולי ומול שאר הצוות כדי למצוא את הנתונים, להכניס אותם לקובץ, ולהפיק דיווח מקיף, המלמד על מצאי הפליטות של כל ארגון מדווח, ומאפשר לו לראות בבירור, ואפילו בצורה גרפית – איפה מרכז הכובד ואיפה הוא, כאירגון, יכול לעשות שינוי.
בדרך היו המון תיקונים, והמון הערות, וקצת התייאשתי, וקצת התביישתי (בסוף כל הגהה, מסתבר, יש עוד תא אחד קטן ומסתתר שלא מקושר נכון).
חוץ מזה, שכנענו גם את הטכניון לדווח על פליטת גזי החממה שלו, ומצאתי את עצמי גם בכובע של מדווח, ולא רק של משקיף חיצוני. זה לא היה קל, אבל גם זה קרה, ושיתוף הפעולה גרם לי לקורת רוח רבה.
והיום – היום היה מבחינתי השיא.
בתל אביב התקיים היום טקס חלוקת אותות על דיווחי הפליטות על ידי השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן. התרגשתי, באמת. בדרך כלל ענייני עבודה לא גורמים לי להתרגשות של ממש, אבל הפעם הרגשתי כמו בחתונה, רק לא הצלחתי להחליט אם אני בצד של החתן או בצד של הכלה.
קיבלתי את התעודה עבור הטכניון, ואני חושבת שיהיה לי מאוד קשה להיפרד ממנה ולמסור אותה למנכ"לית, אבל מבחינתי, עבודה של שנתיים בכמה מישורים מקבילים, שבה השקעתי שעות רבות, מחשבה רבה וגם לא מעט יצירתיות, הגיע היום לסוג של שיא.

לא סיום. יש עוד המון עבודה (ואפילו עוד קצת תיקונים), אבל אבן דרך, ללא ספק.
ולמי שמתעניין, אפשר לקרוא את הכל בצורה קצת יותר אובייקטיבית כאן, ולראות את הקבצים כאן.


יום שבת, 5 בנובמבר 2011

אריזה ברטרוספקטיבה

חייבת לסכם, לפני שאני ממשיכה הלאה בחיים.

בפעם הבאה - לא:
דברים שארזתי, ולא זכו לראות אור יום מחוץ למזוודה. עכשיו זה מצחיק אותי שהייתי נאיבית לחשוב שנזדקק להם.
1. שני ספרי קריאה. חה. לא ברור איך חשבתי שאקרא בטיול הזה. לא קראתי שורה.
2. בגדים חגיגיים (וזה נכון לכל בני המשפחה). סחבנו בגדים חגיגיים, והתהלכנו בג'ינסים חודש ימים.
3. בגדי ספורט. (ראו סעיף 1. מה עבר לי בראש?)
4. ליין שלם של עגילים ושרשאות. כן, בטח, ברור שהתאמתי את העגילים לבגדים. NOT.

בפעם הבאה - כן:
כל המשפחה מצביעה פה אחד - מקלונים לניקוי אזניים. לא יודעת למה לא לקחתי. לא יודעת למה לא קניתי בבית מרקחת. כולנו רק קיטרנו על זה כל החודש.

בפעם הבאה - לשמור יותר טוב על הדברים:
להלן רשימת הדברים שהיו ואינם. איבדנו בדרך, נדמה לנו שאנחנו יודעים איפה.
1. המעיל של ליאור - שימש ככרית במלון בפנסילבניה, ועקב היותו לבן השתלב יפה בין המצעים - ונשאר שם.
2. כפכפי אצבע של זאב. הוואינאס חומים מידה 44. לא נצפו מאז וושינגטון, אבל אנחנו מניחים שאם היו נשארים שם היו מודיעים לנו. אולי הם ליד המעיל של ליאור.
3. גופייה ארוכה של זאב - מרגע העלמותה נאלץ לישון בבגדים (אבל נקיים)
4. חבילת מדבקות עמוסה מערכות היצירה של הילדים - בטח נשארה בכיס של המושב במטוס. ילד של מישהו מצוות הקרקע בטח שמח נורא.
5. נגן ה- MP3 של מעין. כן, החדש, שהיא קיבלה ליומולדת. להערכתי נשאר על המיטה העליונה בקראוון. מאוד מצער. האוזניות נשארו, נקנה נגן חדש.
6. שתי גרביים (כל אחת מזוג אחר) של שרון. טוב, זה הולך לאיבוד גם בבית. לא חוכמה.

נזכור את כולם.

וכמובן, התרופות:
השתמשתי רק בכדורי המלטונין והטיפות לילדים.
בסן פרנסיסקו חטפתי איזו פריחה ברגליים והשתמשתי בעיקר בשמן לוונדר וקצת בנוזל נגד גירודים שקניתי בסופר.
כל השאר - נידרש לטיפול בגב של זאב וקנינו הכל שם. עוד ועוד כדורים מכל מיני סוגים.
בקיצר - חזרנו עם יותר ממה שלקחנו איתנו.

בפעם הבאה - חובה:
דברים שמזל שלקחתי.
1. תיק המטענים - כולל המאריך עם ארבעה שקעים ישראלים. מציל חיים (של מכשירים חשמליים, כמובן)
2. שתי קופסאות שוקולד למריחה השחר. שמרו על השפיות של מעין ושל כולנו, בהתאמה.
3. קפה של טסטרז צ'ויס באריזות אישיות, To go. יש מקומות שבהם הקפה אינו ראוי לשתיית אדם.
4. שקיות zip lock. וגם שקיות סנדביץ'.
5. שני צ'ימידנים שמתקפלים קטן קטן, ותיק כביסה. תודה רבה למשפחת כהן. זה היה התיק הנכון במקום הנכון.

זהו, אני חושבת. אפשר באופן רשמי לחזור לשגרה ולחזור לכתוב על דברים אחרים.

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

פוסט טראומה (משחק מילים שכזה :) )

אני יושבת לי בבית. שלי. עם כוס קפה. שלי. עם הפאנקיייקים של הערב. שלי.
חזרנו אתמול בבוקר, ויש משהו כל כך מנחם בשגרה...

התאמצנו מאוד כל היום להשאיר את הילדים ערים. שרון ומעין נפלו שדודים בערך ב 15:00 ולאף אחד לא היה כוח להעיר אותם בכוח. אני פרקתי מזוודות במרץ. רק לא לשבת. רק לא לנוח.

ב- 16:00 התחלנו לנער אותם. מעין דווקא קמה עם חיוך, אבל שרון המסכן לא הצליח להתנער. עד הערב נלחמנו איתו. בערך ב 19:00 כולם התעוררו, והתכוננו לבואה של הנסיכה. מוקה.

הכלבה שלנו, שהיתה כל החודש אצל ההורים שלי חזרה הביתה, לא ברור אם בשמחה או באכזבה. היא זו שהיתה בנופש אמיתי, אני חושבת. ההתרגשות שליוותה את הפגישה המחודשת העירה את כולם לעוד כשעה - שעה וחצי, ואז נפלנו כולנו למיטות.

ישנתי שינה מוזרה כזו, של עייפות תהומית, כשבשעה 2:30 בערך התייצבה הגברת מעין ליד המיטה שלי והודיעה לי שזהו. היא קמה. נגמר הלילה.

במשך החודש האחרון ישנתי בכל מיני מיטות. בדירות, במלונות, בבתים ובקראוון. כל בוקר התעוררתי ותמיד הייתי מאופסת. ידעתי בדיוק איפה אני ומה קורה איתי. הלילה התעוררתי, וממש לא הצלחתי להבין איפה אני נמצאת. ירדתי עם מעין לסלון, ואמרתי לעצמי שאני בבית שלי, אבל ממש לא זיהיתי את הבית. הייתי כל כך מבולבלת מרוב עייפות ותשישות.

הבשורה הטובה היא, שבשעה 2:30 בלילה משדרים בערוץ הילדים פרקים של הפיג'מות.
הבשורה הפחות טובה היא, שבשעה 3:00 זה נגמר, והערוץ יוצא להפסקה עד 5:00 בבוקר. זה לגמרי לא ברור לי, מי שחשב שצריך לשדר ב 2:00, חושב משום מה שהצופים שלו הולכים לישון ב 3:00? אם הגענו עד הלום, למה להפסיק?

בכל מקרה, כשזה נגמר, היא עברה למשחקים ויצירה. בחיי, אני שוכבת מרוטה על הספה, והיא משחילה חרוזים, מציירת, מודדת את עצמה במד גובה. אין לי מושג מה הלך שם, אבל בערך ב 4:00 היא ניגשה אלי ואמרה: "טוב, אמא, עכשיו אפשר לחזור למיטה". בלי שאלות מיותרות, עלינו חזרה לחדר, והלכנו לישון. עוד לא הספקתי לעצום עיניים, והאדון שרון מתייצב: "זהו, אמא, אני לא יכול לישון יותר"...
למזלי, את שרון אפשר לפתות בפינוק במיטה של אבא ואמא, והוא נכנס למיטה שלנו, קצת ילל שכואב לו הראש. נתתי לו אדויל ואני זוכרת במעורפל שהייתי כל כך מרוצה מזה שכבר פירקתי את המזוודות והתרופה נמצאת בארון התרופות :)

בבוקר קמנו. הבנות הגדולות וזאב ישנו כל הלילה. שרון היה במצב סביר. מעין קמה בגיל ושמחה, כאילו לא גזרה דפים צבעוניים במספריים כל הלילה (חשבתי שחלמתי, אבל בדקתי. היו שאריות בסלון על השטיח...)

ואני? כרגיל. קמתי, התלבשתי, והלכתי לעבודה...

פייר, התגעגעתי. אפילו לאוטו הריק וללבד של הבוקר התגעגעתי.
אמנם שכחתי את כל מה שהבוסית שלי אמרה לי אתמול בטלפון, ולא הבנתי את ההוראות שהשאירו לי, והייתי צריכה להתקשר ולבקש שיתנו לי משימות ברורות - בדיוק מה לעשות... אבל בסופו של דבר - החזקתי מעמד במשרד עד סוף היום (וגם עשיתי משהו), לילדים היה יום טוב בבית הספר ובגן, מעין התקבלה בהתרגשות גדולה בגן ובצהרון...

מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור.