חפש בבלוג זה

יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

עוברת שלב


מחר יום גדול וחשוב, ואני חייבת ללכת לישון אבל בכל זאת, אי אפשר בלי כמה מילים על הנושא הלעוס (תרתי משמע) ביותר אצלי בשבועות האחרונים – הדיאטה.
אז כמו שכבר אמרתי, אני עושה את דיאטת דוקאן, וזה אומר דיאטה בעלת ארבעה שלבים, כשבשני השלבים הראשונים אוכלים רק חלבונים (וירקות – יום כן יום לא).
בתחילת הדיאטה, בדקתי באתר של דוקאן וראיתי שהשלב הראשון שלי אמור לארוך 3 ימים, השלב השני אמור להגיע עד ה- 1 בספטמבר (ככה, בחיי), ואחריו השלב השלישי, שאותו יש לחשב לפי מספר הקילוגרמים שהורדתי.
התחלתי את הדיאטה ב- 30.6.2011.
את השלב הראשון הארכתי לארבעה ימים, כדי להתחיל לאכול ירקות ביום מסויים שבו היה לי ארוע משפחתי.
התחלתי את השלב השני, ועשיתי אותו באדיקות מופלאה.
וראו זה פלא, מה התאריך? כן. הראשון בספטמבר.
ומה אומרות העובדות בשטח? הן אומרות לי כל הכבוד. הפעם עשית את זה.
ירדתי בסך הכל 9 קילוגרמים, ומשקלי עכשיו הוא חצי קילו מתחת למשקל היעד אותו הצבתי לעצמי.

בכבוד רב ועל פי ההנחיות במדויק, אני עוברת באופן רשמי לשלב השלישי של הדיאטה, שבו מתחילים להוסיף חזרה מיני מזונות נשכחים – פחמימות, פירות, ועוד כל מיני צ'ופרים.
הצ'ופר הגדול מבחינתי הוא ארוחה חופשית אחת בשבוע, שבה אפשר לאכול מה שרוצים – אבל לא לבקש תוספת. לקראת פתיחת שנת הלימודים הלכנו הערב למסעדה, ואכלתי המבורגר מופלא בלחמניה מקמח מלא, עם סלט (עם רוטב!) לידו, ולקינוח סורבה.



עכשיו – חזרה לשגרה של אכילה בריאה ושקולה, יש לי חודש להתרגל – ואז נראה איך נתמודד עם האתגר בנסיעה. השלב הזה אמור לארוך 90 יום (10 ימים לכל קילוגרם שאיבדתי, ואני לא רוצה למצוא בחזרה J), וזה אומר שקצת פחות ממחצית הזמן הזה אצטרך לעשות תוך כדי טיול.

בחודשיים האחרונים, מאז שאני מדווחת בפייסבוק שלי אחת לשבוע על מצב הדיאטה – פונות אלי הרבה חברות ומבקשות הסברים. האושר הגדול שנגרם לי על ידי כך שלקחתי את השליטה לידיים – שווה את הכל – תאמינו לי.
לכל מי שניסתה כבר כמעט הכל, ומרגישה שזה הזמן לעשות מעשה אמיץ (הדיאטה לא קלה – אבל בהחלט אפשרית – ויש תוצאות מדהימות!) – אני ממליצה בחום.

יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

רשומה מוזמנת


כשהתחלתי לכתוב בבלוג הזה, לא תיארתי לי שהוא עורר עניין במישהו, בטח לא בילדים שלי.
רשומה, ועוד רשומה, ואני, כהרגלי שקועה בעצמי וכותבת על מה שעולה לי באותו הרגע, לא דופקת חשבון.
הופתעתי לגלות שכמו בעוד הרבה תחומים אחרים בחיים בין אחים, במקום שאפשר לייצר בו תחרות או קנאה, הן ייווצרו מיד, וכך יצא שהבלונדינית הסבה את תשומת לבי לעובדה שעל שאר אחיה כתבתי, ואילו היא, כמו פעמים רבות בעבר, נשארה "הילדה השקופה".
"השקופה" זה כינוי שהדבקנו לה כבר לפני לא מעט שנים, אולי אחרי שאחיה נולד. יש ילדים כאלו, שבתוך הקלחת המשפחתית הם פשוט שקופים. אני יודעת שבקריאה ראשונה זה נשמע לא משהו, אבל דווקא במקרה שלה זו מחמאה, ועוד איך.
היא כל מה שהורה היה מאחל לילד שלו – החיים חולפים על פניה בכביש המהיר, והיא טסה לצידם על האוטוסטרדה. אף פעם (כמעט) לא צריך להתערב, לא צריך לדחוף, לא צריך להחליף גלגל. בשעה שעם אחותה הבכורה עברנו (ואנחנו עדיין עוברים) את הכל בפעם הראשונה (רק בשבועיים האחרונים היה לנו מבחן תיאוריה אחד, צו ראשון, ולקינוח הגיע תאריך גיוס. פברואר 2013, הכינו את הממחטות!), ובהתחשב במניירות והדרמה שמייצר אחיה הצעיר (נסיך, אין מה לעשות), ולאור העובדה שלאחותה הקטנה עדיין מנגבים את הטוסיק – לא נותר לה אלא להיות "השקופה".
לאור רמזים עדינים שנשלחו לעברי ("אמא, את לא אוהבת אותי יותר!" בצ'אט של הפייסבוק, מלווה בלינק לאתרי אימוץ, על מנת שיקל עלי למסור אותה) החלטתי להקדיש רשומה מוזמנת זו לך, ילדתי השקופה, למען תדעי את, וכל מי שחשב שיהיה לו את המזל לקבל ילדה כמוך – ואני מכירה כמה חברים שלנו שהיו קופצים מיד על המציאה – לא יקום ולא יהיה. בכל משפחה צריך ילד שקוף. אנחנו לא יכולים בלעדיך, מותק!

*למען הסר ספק, הפוסט הזה נכתב בהומור שאני והבלונדינית – השיכפול הגנטי שלי - מבינות.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

*הערת שוליים


אוהבת לראות סרטים ישראלים, ולרוב לא מתאכזבת.
היום הלכנו סוף סוף לראות את "הערת שוליים". אנחנו כמעט ולא הולכים לסרטים (וזה חבל) אבל מדי פעם (ובמיוחד כשהקטנים עוד בקייטנת הפנימיה של סבא וסבתא) זה כן מסתדר.
הערת שוליים הוא סרט-צמרמורת. כל כך ישראלי, ועם זאת כל כך אוניברסלי. יש בו כל כך הרבה רבדים – אישיים, משפחתיים, אקדמיים ופוליטיים. פשוט סרט מדהים.
מה שהרשים אותנו עד כדי עצירת נשימה היה המשחק המבריק בסרט הזה. שלמות.
הסרט הקודם שראינו (וזה רק מלמד על תדירות הביקור בקולנוע" היה "כך היינו", עם אדיר מילר. גם שם, נדהמתי לראות איך אדיר, קומיקאי ו"מירי" מרמזור, שיחק בצורה כל כך משכנעת איש מבוגר, ניצול שואה, ושיכנע אותי לאורך כל הסרט שאני באמת בחיפה של לפני 30-40 שנה.
בשלמה בר אבא, שבשבילנו לנצח יהיה יאצק עם השפם והאקורדיון, נענה בסרט הזה לאתגר מדהים של צילומי תקריב ארוכים עד מאד ונטולי טקסט לעיתים. באמת שאין לי מושג איך אפשר להביע כל כך הרבה בכל כך מעט.
ליאור אשכנזי נראה כאילו מאז ומעולם היו לו זקן וכיפה על הראש, וכל מה שנאמר ובעיקר מה שלא נאמר בינהם, פשוט מחלחל לעצמות בסרט הזה.
אני הולכת לישון, ראשי מלא בהגיגים ותובנות ומחשבות על הסיפור שמאחורי הסרט הזה, שמזכיר לי בכל כך הרבה דברים לא מעט דברים מהחיים האישיים שלנו.
ובקיצור – משחק משובח, סיפור נוגע ללב, עריכה משובחת ופס קול ברמה בינלאומית. אכן – גאווה ישראלית.

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

מתמודד עם הקושי

הוא בן 9 עוד רגע. בלי שום צל של ספק גדול מספיק כדי ללמוד לשחרר.
אתמול, לאחר ציפיה ארוכה וחפירה מרוגשת ואינסופית נסע לקייטנת סבא-סבתא, במרחק 15 דקות נסיעה מהבית.
תכנית עמוסה של בילויים וכיופים, יחד עם אחותו הקטנה ובן דוד אהוב, שכוללת שינה אצל סבא וסבתא, ותכנית עמוסה למשך שלושה ימים ושלושה לילות.
ארז מזוודה, חיפש באינטרנט פרטים על כל מקומות הבילוי המתוכננים, דמיין איך יהיה, ובעיקר הבטיח לעצמו (ולי) שלמרות שיהיה לו  (אולי) קשה, הוא ישאר לישון שם בלילה.
22:06. טלפון. הוא בוכה בהיסטריה.
"טעיתי. הערכתי את עצמי יותר מדי. אני לא יכול בלעדיך. בואי לקחת אותי עכשיו"
(זה ציטוט מדויק של המילים שלו. בחיי שהוא רק בן 9)
התחלתי את השיחה בהבהרה, שמבחינתי בסופו של הערב הוא יישן אצל סבתא, ואני לא באה לקחת אותו, ומשם עברתי לשיכנוע מסיבי בכוחותיו הנפשיים, בהתגברות על אתגרים, בכך שכל דבר טוב בחיים צריך להיות מלווה, לעיתים, בוויתורים ופשרות. והוא בוכה. עד אימה. "בואי! עכשיו!"
בשלב מסויים של השיחה גם הרמתי את הקול. צעקתי לטלפון: "תפסיק לבכות תכף ומיד! עכשיו אני מדברת!!". דממה מהצד השני של הקו. עוד כמה מילות חיזוק ודוגמאות מהעבר (זוכר שלא יכולת להירדם בלי שנשב לידך? זוכר שהיה צריך ללוות אותך כל פעם לשירותים?) את כל אלה כבר עברנו. תודה לאל. לאחר מאבקי כוח ממושכים וקשים. ילד עם עמדה, אין ספק.
שלחתי אותו לשטוף פנים, להכין כוס תה, ולקחת את עצמו בידיים. "אתה בן 9. אתה מסוגל להתמודד ולהצליח".
בדקתי בטלפון. סה"כ זמן השיחה - כמעט 11 דקות.
אחרי רבע שעה אחותי סימסה לי שהוא יושב ושותה תה.
אחרי עוד רבע שעה הלך למיטה והשכיב את עצמו לישון.

כמה דק הוא הגבול שבין החדרת אמונה עצמית וביטחון ביכולתך להתגבר על מיכשולים לבין הקטנת הקושי שלך, וביטולו.
כשאני אומרת "אני מבינה שקשה לך, אבל אתה יכול בכל זאת", האין זה קרוב מדי ל: "יש לך קושי, אבל תתמודד. אין לי כוונה לעזור"?
הלכתי לישון בתחושה שעשיתי את הדבר הנכון, אבל אני לא בטוחה שזו גם התובנה שלו.
הוא (ואחותו. והבן דוד) קמו הבוקר בשעה 5:30 לפנות בוקר (סליחה, אמא...) ליום חדש של חוויות, בילויים, והתמודדות.
שוחחנו בבוקר, ואמרתי לו כמה אני גאה בו.
אחותו (בת חמש) לעומת זאת, אמרה לי "אמא, אני מתגעגעת אליך, אבל לא רוצה אותך. רק מתגעגעת :)"

עד מתי אוגוסט 2011.

יום שני, 22 באוגוסט 2011

17 שנים אמא

הלילה, לפני 17 שנים, הפכתי לאמא.
תאריך הלידה המשוער שלי היה 18.8, אבל ילדתי רק ב 23.8. אלו היו חמשת הימים הארוכים ביותר בחיי, לדעתי (או לפחות עד שהגיעה מספר 4 ועקפה את כולם בסיבוב...) .
אין לי כוונה לחזור בנוסטלגיה לסיפור הלידה שלי, אני לא מתגעגעת ולא משתוקקת לנצור כל רגע ממנו בליבי. היה מה שהיה, לקח כמה שלקח, וזהו. פתאום היתה לי תינוקת.
למרות מה שנוטים לחשוב, והמיתוס שהצלחתי לבנות עם השנים - אני חייבת למען הצדק והדורות הבאים להוציא אל האור את השתלשלות העיניינים האמיתית של היום הראשון שלנו בבית.
בסוף אוגוסט, כמו בסוף אוגוסט, היה חם בטירוף. נסענו הביתה מבית החולים בטאלבוט הורייזן לא ממוזגת, ולמרות שאמרו לי שתינוקת יונקת לא צריכה לשתות, אמא שלי שלחה מהבית בקבוק קטן עם מים רתוחים כי חם, כל כך חם...
כל הדרך היא צרחה. אוי, כמה חסרי ניסיון וחסרי אונים היינו...
פחדתי פחד מוות לתת לה מים - אולי זה אסור, ובסוף נשברתי ונתתי לה את הבקבוק תוך כדי נסיעה. היא ינקה בעוז - אבל ראיתי שכמעט כלום לא יוצא. מפלס המים (וגם מפלס הצרחות) נותרו אותו הדבר. רק כשהגענו הביתה, הסתבר שאמא שלי, מתוך שאיפה לשמור על הגיינה מקסימלית, סגרה את הבקבוק עם מכסה הפלסטיק העגול הקטן שמונח מתחת לפטמה...

טוב, בבית, כבר שעות צהרים מאוחרות, נתתי לה לינוק וזה הרדים אותה לשעתיים בערך. היא קמה בחמש וחצי, והתחילה לצרוח.
ציצי לא עזר, גרעפס לא יצא, הבקבוק עם המים (ובלי הפקק הקטן) לא היה אטרקטיבי, וממש, אבל ממש לא הבנתי למה היא כועסת כל כך, ומה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו. אז חיכיתי לאמא שלי.
היא באה בשבע, הצווחות הובילו אותה ישר אלינו.
שאלה את כל השאלות - אכלה? גרעפס? טיטול?
מה?
טיטול?
שכחתי לגמרי שיש לתינוקת הזו גם יציאה, ולא רק כניסה!
עם אותו הטיטול מהבוקר, אתם יכולים רק לדמיין כמה עלובה הרגשתי...

טוב, זה היה היום הראשון שלה בבית.
היא בת 17 היום, כבר מחליפה לעצמה טיטול לבד :)

אני אוהבת אותך, ילדה מופלאה שלי. גידלת אותי בתור אמא, אולי אפילו יותר משאני גידלתי אותך..
יום הולדת שמח לך, ורק אושר - תמיד!
אמא



יום שבת, 20 באוגוסט 2011

אנשים בלי פייסבוק


פעם לפני שנים רבות, כשהייתי בבית ספר יסודי, הייתה לי חברה ממש טובה, שלא היה לה טלפון בבית (אם את קוראת במקרה, אני מתגעגעת אליך, תתקשרי!)
כדי לקבל קו טלפון היה צריך קשרים עם מישהו במשרד התקשורת, או לחכות כמה שנים עד שמגיע תורך.
היום, בעידן התקשורת האלקטרונית, קצת קשה להאמין, אבל היו די הרבה אנשים שלא היה להם קו, או שהיה להם קו משותף עם השכנים...
כשרציתי לדבר איתה, הייתי פשוט באה, נעמדת מתחת לבית שלה וקוראת לעבר החלון שלה בתקווה שהיא בבית, ובתקווה שבא לה לרדת או לקרוא לי לעלות.
כשהילדים שלי שומעים את זה היום קשה להם להאמין שהתייצבתי בבית של מישהו בלי לתאם מראש...

היום היו אצלנו חברים אהובים במיוחד. ישבנו קשקשנו, אכלנו, צחקנו.
שני אנשים בגילי (קצת פחות, למען ההגינות אני חייבת לציין), שאין להם פייסבוק.
פתאום נזכרתי בימים ההם, שבהם טלפון לא היה מובן מאליו ולא לכל אחד פשוט היה טלפון בבית, וסלולרי, וכתובת מייל, וסקייפ, וסמארטפון שמאפשר לתקשר בחמש דרכים שונות מכל מקום בעולם.
אין להם פייסבוק, ולכן הם לא שותפים לחלק גדול מחיים שלי, למשל.
אני כותבת, ומפרסמת, ומעדכנת (כמעט) כל יום מה עובר עלי. עולם שלם שהייתי רוצה לשתף, והם לא יודעים.
ויותר גרוע מזה, אין להם פייסבוק, והם לא מצייצים לעולם מה קורה איתם, ואני (והעולם) דווקא סקרנים...

אז תקשיבו, חברים יקרים שלי, זה שלבת שלכם יש פייסבוק לא פוטר אתכם.
בעוד 20 שנה הרי הנכדים לא יאמינו לכם שפעם לא הייתם מקושרים.
נתראה, הא?

יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

לחמניות דוקאן


מאוד לא אופייני לי בחודש וחצי האחרונים, אבל היום אני רעבה כל היום.
מסתובבת סביב המטבח, מחפשת ישועה.
אמורה לאכול היום רק חלבונים (אני בשלב השיוט, יום PP), ואיכשהו לא מסתדר לי.
בצר לי פניתי לחפש איזה מתכון שיציל את מצבו הקולינרי של היום הזה, ומצאתי מתכון ללחמניות, הישר מהאתר הזה:
לטובת המתעניינים, אני מביאה אותו כאן. אפיתי, יצא סבבה (וגם מעט עבודה, כמו שאני אוהבת).
מצרכים:
5.5 כפות של סובין שיבולת שועל
1 גביע יוגורט טבעי (150 מ"ל) – הגביעים שיש לי הם של 200 מ"ל, השתמשתי בחלק, ואכלתי את השאר J)
1 כפית אבקת אפיה
1 כף קמח תירס (אני השתמשתי בקורנפלור כי זה מה שהיה לי בבית, למרות שנראה לי שקמח תירס יתאים יותר)
1 ביצה
מלח ועשבי תיבול לפי הטעם
ההכנה:
בקערה מערבבים מחצית מכמות הסובין עם היוגורט, ומשהים במקרר ל 10 דקות (ברור שקיצרתי, אני רעבה...)
בינתיים טוחנים את שאר הסובין לאבקה (לי יש מטחנת קפה, תיק תק)
מוסיפים לתערובת היוגורט את אבקת הסובין, אבקת האפייה, הקורנפלור והביצה. מוסיפים גם מלח ועשבי תיבול.
מחממים התנור ל 170 מעלות, וקדימה לאפיה –
שימנתי בספריי תבנית של 6 מאפינז,  ומזגתי את התערובת לששת השקעים.
20-25 דקות בתנור, זה מקבל יופי של צבע ותופח קצת.
ריח טוב בכל הבית.
מוכן.
על פי הכמויות - בגלל כמות הסובין יש כאן שלוש מנות – כלומר אם הכנתם כמוני, 6 לחמניות, מותר לאכול שתיים היום ואת האחרות להקפיא למחר ומחרתיים.
אני מכניסה אותן תכף למקפיא, ואדווח על ההפשרה, אבל אני מניחה שיהיה סבבה.

את השתיים של היום אכלתי, כמובן. הכי כיף טרי.
אכלתי עם קוטג' כי אני חורנית, אבל אין לי ספק שזה יכול ללוות בהצלחה יתרה סלט טונה, סלט ביצים או כל מנה מושקעת אחרת.
תכל'ס – זה יצא ממש כמו לחם.
לכו על זה!

יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

אמא של מלש"בית

הבכורה שלי, זו שרק אתמול נולדה, שצרחה את נשמתה מגזים וכאבי בטן, שבכתה כמעט כל בוקר בגן עד גן חובה בערך, שהיתה פרח קיר ביישן וסגור בבית הספר היסודי, שפרחה וליבלבה בחטיבה ושהיתה מדריכה ורשג"דית בתיכון...
מחר מתייצבת לראשונה בלשכת הגיוס.
יש לה עוד זמן, היא רק בשבוע הבא בת 17 (אני מרגיעה את עצמי)
היא תמצא את מקומה ותעשה בשנתיים האלו משהו משמעותי (אני משכנעת את עצמי)
היא תגדל, ותתבגר, ותכיר, ותריב, ותאהב, ותשנא (אני משחזרת את השירות הצבאי שלי)

אבל קודם -
שתמצא את התחנה, שתדע על איזה אוטובוס לעלות, שתגיע בזמן ולא תשב כל היום בתורים מעצבנים, שתיקח איתה משהו לאכול, שתעשה רושם טוב בראיון, שתצליח להתרכז בבחינה הפסיכוטכנית ושתחזור הביתה במצברוח טוב.

ובזמן הזה - שבו היא עושה צעד קדימה - אני נוסעת לאוניברסיטה להציג את הצעת המחקר שלי.
שלא יהיו פקקים, שאמצא בקלות חניה, שאגיע בזמן ולא אאחר להרצאה של עצמי, שלא אשכח לקחת איתי משהו לאכול, שאעשה רושם טוב ואצליח להתרכז ושאחזור הביתה במצברוח טוב.

יום שני, 15 באוגוסט 2011

אני רוצה את שבריר היממה שלי בחזרה!


פעם, לפני היות החופש הגדול, היתה פה שגרה. אני אוהבת שגרה.
הקטנים הלכו לישון בסביבות 21:00, הגדולות התפזרו מרצונן לחדרים (ולמחשבים) בסביבות 22:30, והשקט שרר בקומת הקרקע. יכולתי לגלוש במחשב, יכולתי לראות טלוויזיה, פעם נדמה לי שאפילו קראתי ספר. אלו היו שברירי היממה שלי. רק שלי. בעצם לפעמים גם יצא לנו לשוחח בלי שכל רגע מישהו יתערב. שלנו.
עכשיו, כשהחופש כאן והשעון הביולוגי של היקום השתבש, איבדנו את החלק שלנו ביממה. בשעה 6:30 בבוקר הקטנה קמה – כרגיל, ביחד איתנו לעבודה. כל שאר בני הבית ממשיכים לישון בזמן שאנחנו עוזבים לעמל יומנו (והיא לקייטנה).
שעות הפעילות של הבית עברו בערך 6 שעות קדימה, מה שאומר שאין ערב, אין לילה, אין לפנות בוקר -  ובגדול – איבדתי את השעה שלי.
מרתונים של סרטים אמריקאים לבני הנעורים ושידורי פרקים חוזרים של "חברים" ממלאים את קומת המגורים שלנו כמעט בכל שעות היממה (לפחות בשעות שבהן אנחנו בבית כדי לשמוע). דיבובים אינסופיים של ערוצי הילדים, חברים ושיחות טלפון וסקייפ – פחות או יותר עד אור הבוקר. בקיץ שעבר צפו פה בעיקר בטלנובלות בספרדית, אז אני חושבת שלפחות בזה המצב השתפר, ועדיין...
הראשון בספטמבר – אני בוהה לעברך בערגה.
ביום שלפני יהיה פה שקט. בשעה 22:30 לפחות! 

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

משהו שקיבלתי עכשיו במייל, ומצא חן בעיני מאוד :)

אני לא יודעת למי לתת קרדיט על הכתיבה והרעיון, אבל תודה לעירית ענבר ששלחה אלי את הטקסט :)

ה"ירוק" הזה

 בתור לקופה בסופרמרקט, אמרה הקופאית הצעירה לאשה מבוגרת כי עליה להביא בעצמה את שקיות האריזה, כי שקיות הפלסטיק אינן טובות לסביבה.

 האשה המבוגרת התנצלה והסבירה: "בזמני לא היה לנו את הדבר ה"ירוק"

 הקופאית אמרה: "זו הבעיה שלנו היום. לדור שלך לא היה אכפת מספיק כדי לשמור על הסביבה".

 אכן, היא צדקה – לדור שלנו לא היה את ה"ירוק" הזה, בזמנו.

 באותם ימים, החזרנו בקבוקים של חלב, סודה ובירה לחנות. החנות שלחה אותם חזרה למפעלים שבהם רחצו ועיקרו אותם ומילאו אותם מחדש. כך השתמשו באותם בקבוקים שוב ושוב.  כך הם, למעשה, מוחזרו.

אבל אז לא היה לנו את ה"ירוק" הזה.

 עלינו רגלית במדרגות כי לא היו לנו מדרגות נעות בכל חנות גדולה ובכל בנין משרדים. הלכנו את חנות המכולת ולא טיפסנו לתוך מכונית בעלת 300 כוחות סוס, בכל פעם שהיינו צריכים ללכת שני רחובות.

 אבל, היא צדקה, לא היה לנו אז את ה"ירוק" הזה.

 בימים ההם כיבסנו את חיתולי התינוקות כי לא היו חיתולים חד-פעמיים. ייבשנו את בגדינו על חבלים בשמש, ולא במייבשים זוללי אנרגיה. הרוח ואנרגיית השמש אכן ייבשו את בגדינו. ילדינו לבשו בגדים זה-אחרי-זה, כי לא תמיד רכשנו עבורם בגדים חדשים.

 אבל, הגברת הזו צדקה, לא היה לנו את ה"ירוק" הזה בזמננו.

 אז, היו לנו מקלט טלויזיה אחד ומקלט רדיו אחד בבית - לא טלויזיה בכל חדר. למקלט הטלויזיה היה מסך קטן בגודל ממחטה (זוכרים?), לא מסך בגודל של מדינת ישראל.

במטבח בחשנו וערבלנו בידיים, כי לא היו לנו מכשירים חשמליים לכל פעולה.

כאשר ארזנו חפץ שביר, כדי לשלוח אותו בדואר, השתמשנו בעיתון ישן כדי לרפד את האריזה למניעת שבירה, ולא היו קלקר או פתיתי פלסטיק, או יריעת בועות פלסטית, לשם כך.

 באותם ימים, לא הפעלנו מנוע ושרפנו בנזין כדי לקצור את הדשא. השתמשנו בכוח הגוף שלנו כדי להניע את מקצצת הדשא. התעמלנו על ידי עבודה, כך שלא היינו צריכים ללכת למועדון בריאות כדי לרוץ על מכשירי הליכה המופעלים על ידי חשמל.

 אבל, היא צדקה, לא היה לנו אז את ה"ירוק" הזה.

 שתינו מברז המזרקה כאשר היינו צמאים ולא השתמשנו בכוס או בבקבוק פלסטיק בכל פעם שהיינו צמאים.

 מלאנו את עטינו בדיו בכל פעם שהיה צורך בכך, ולא רצנו לקנות עט חדש. החלפנו את סכין הגילוח במכשיר, ולא השלכנו את כל המכשיר רק בגלל שסכין הגילוח שבו קהה.

 אבל, לא היה לנו אז את ה"ירוק" הזה.

 באותם ימים, אנשים נסעו באוטובוסים וילדים רכבו על אופניים אל בית הספר, או הלכו ברגל, במקום הפיכת האמא שלהם לשירות מכונית של 24 שעות.

 היה לנו שקע חשמל אחד בחדר, לא בנק של שקעים כדי לחבר אליהם תריסר מכשירים. לא היה לנו צורך בחפץ ממוחשב כדי לקלוט אות מלויין המרוחק אלפיים מייל, בחלל,  כדי למצוא את חנות הפיצה הקרובה (בכלל לא היו אז חנויות פיצה).

 אכן, האם אין זה עצוב שהדור העכשווי מקונן על כך שאנו, הזקנים, כה בזבזנים בגלל שאין לנו את ה"ירוק" הזה...

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

הספירה לאחור

על מסך הפתיחה של הטלפון שלי מיקמתי שלושה מונים - אשר סופרים לאחור את הימים.

האחד מונה את הימים עד תום השלב השני של הדיאטה שלי.
הוא עומד על 18 כעת. מוזר, אבל דווקא בזה אני לא מתעסקת כמעט. לא קשה לי, טעים לי, ואני יורדת נפלא במשקל.

השני מונה את הימים עד יום ההולדת שלי.
הוא עומד על 32 ימים. עוד רגע אהיה בת 42.
אין לי מושג למה אני סופרת, בתכל'ס לא קורה שום דבר חשוב ביום הזה. סתם, מין הרגל שכזה. עוד יום על לוח השנה.

השלישי מונה את הימים עד הטיול שלנו.
הוא עומד כעת על 45.
וזה מרגש ומלחיץ. באמת.
אני יודעת שתפקידי בגוף הזה, שנקרא משפחה, להיות זו שתמיד אומרת ומבטיחה שהכל יהיה בסדר. אופטימית חסרת תקנה. אבל אני גם יודעת שהפעם הוא צודק, בעלי. מדובר במבצע סבוך ומורכב, שאם לא נתכנן היטב מראש - יכול להסתבך ולהתפקשש בקלות.

אנחנו נוסעים עם ארבעה ילדים לקצת יותר מחודש בארצות הברית. מעולם לא נסענו לכל כך הרבה זמן, ומעולם לא נסענו בהרכב מלא.
כמו בחיים השיגרתיים שלנו, נצטרך לתמרן בין שני מבוגרים (אחד אחראי והשניה זורמת), שתי נערות מתלהבות, ילד נרגש וחפרן במיוחד וקטנה בת 5, שבעיקר עסוקה כרגע בלשאול שוב ושוב אם הדרכון שלה הוא דרקון יורק אש, או לא...

אין לי ספק שהמשפחה שלנו תרוויח חוויה מדהימה, גם תיירותית וגם משפחתית. מה שבטוח זה שההתרגשות מתחילה לחלחל. התחלתי לחלום חלומות על נסיעות ואריזות. זה אומר שלפחות תת-המודע שלי מבין שמשהו עומד לקרות.

בתור התחלה, אני מחליפה את הצלצול של הטלפון שלי.
מעכשיו, אם תתקשרו אלי, זה מה שאני שומעת:


שבוע טוב!

יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

כמה מילים על קייטנת הורים

כל שנה באמצע יולי אני נתקפת ב"חרדת אוגוסט". פתאום אני שמה לב שאחרי כל הכסף שנשפך והאירגונים הסבוכים של יולי, מגיע עוד חודש של חופש.
איכשהו זה תמיד מפתיע. והכל קורה ברגע האחרון. ולחץ. וימי עבודה שהולכים לפח. ועד שרואים את הראשון בספטמבר - אפשר להתפרק.
השנה, אין לי מושג איך זה קרה, נזכרתי בטירוף הזה קצת לפני שבועות.
החלטתי לנהל את המשבר במקום לתת למשבר לנהל אותי, ושלחתי מייל לכמה אמהות נבחרות מהגן.
"מה דעתכן להתארגן בחודש אוגוסט לקייטנת אמהות?"
(אחר כך קיבלתי הערה לתיקון, קייטנת הורים, למרות שבפועל, אנחנו שולטותתתת :)).
ואז הגיע החלק המדהים.
כולן ענו כן.
וקבענו פגישה.
וכולן באו. והכנו לוח שנה עם חלוקת ימים. ולא תאמינו - אבל 9 בנות מצאו בקלות פעמיים במהלך חודש אוגוסט שבהן הן יכולות לארח 9 ילדות בנות 5 למשך יום שלם, מהבוקר עד אחר הצהריים, ולשחק ב"גננת".
אחר כך היו מסיבות סופשנה, והתרגשויות, ועולים לגן חובה, ואז הקייטנות של יולי.
ואז פתאום זה קרה.
אוגוסט הגיע.
וקייטנת האמהות התחילה.
ופשוט אין לי דרך לתאר את ההרגשה הזו, יום אחרי יום. זה לא מובן מאליו בכלל שכל המשפחות הנפלאות האלו פותחות את הבית ואת הלב (ואת הדלתות של המקרר) לתשע דרדסיות רעשניות. הן צריכות תעסוקה מתמדת, והזנה אינסופית.
אבל הן חמודות כל כך, וחברות טובות כאלו, וכיף להסתכל עליהן מהצד מנהלות אחת את השניה ואת כולנו.
וכל זה - בזכות הבתים הנפלאים שבהם אנחנו מגדלים אותן.
תודה לכל השותפות שלי בפרויקט הזה. אתן באמת משהו מיוחד!

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

אז מה נסגר עם הדיאטה?

בערך שנה לפני גיל 40 הבטחתי לעצמי כמה דברים. את רובם התחלתי, אף אחד מהם לא סיימתי.
עברו מאז כבר שנתיים, אני תכף בת 42, ואולי זה זמן טוב לקחת את עצמי ברצינות.
הנושא של הדיאטה מלווה אותי כבר המון זמן, בכל מיני נקודות של יאוש ותקווה בחיים, ובכל מיני משקלים.
ניסיתי את כל קבוצות התמיכה, את כל המחברות המעוצבות לניהול התפריט, את כל מחשבוני הקלוריות ומה לא.
הגוף תמיד חוזר לשם. למקום שבו נוח לו. המרופד. החמים.
ולי לא נוח במקום הזה. ממש לא.
ולא משנה אם יגידו לי שאני נראית סבבה, ולא משנה שאחרי גיל ארבעים ואחרי ארבע לידות זה לגמרי סביר. לא טוב לי.
לפני חודש וקצת קראתי באינטרנט על דיאטת דוקאן. אני חושבת שזה היה איזה אפטר-שוק של החתונה המלכותית בבריטניה, וכולם דיברו על הדיאטה של קייט מידלטון.
כל זה ביחד עם החרדה שפשטה בי בעניין הנסיעה המתקרבת, והתובנה שנצלם בלי סוף ובכל התמונות אני אראה לעצמי פשוט שמנה - הביאו אותי להחלטה פתאומית אבל חד משמעית. זהו. אני עושה את זה.
חיפושי אינטרנט קפדניים הוליכו אותי הישר לזרועות הבלוג של "לא רזה ולא בת 16", שבו היא מספרת איך היא עומדת בדיאטה, וגם נותנת הנחיות ממש ברורות. לא צריך כלום. רק לעשות.
אז עשיתי.
חודש ושבוע עברו. מתוך 8.5 ק"ג שעלי להוריד, 7 כבר לא איתי.
הפעם זה מצליח לי. אין בכלל ספק.

איך בלוג נולד?

כמעט כמו תינוק.
זה התחיל מבפנים, ואז התגלגל החוצה. כל פעם חשבתי לעצמי - אם היה לי בלוג, עכשיו הייתי כותבת בו על איך קרה לנו ככה וככה, ובטח יש מישהו שאולי זה יעניין אותו. מתישהו. איפהשהו.

אז הוא נולד היום.
יצא לו מתוך הראש הטרוד שלי, ונשפך אל דפי האינטרנט. זה נהדר לי ככה. לא צריך לזכור את כל הדברים שרציתי לומר, אלא פשוט להגיד אותם.

באמצע החופש הגדול, בשיא החום והלחות, המון דברים יש לי לומר -
על ילדים (יש לי ארבעה)
על עבודה (יש לי אחת)
על דיאטה (סיפור חיי)
על נסיעה גדולה לחו"ל (עוד 49 יום, אבל מי סופר)
על הסביבה (עיסוק יומיומי)
על החברה (עכשיו כולם מדברים על זה, לא?)
על איך להישאר בשפיות ביום-יום (?)
ואיך לפעמים לאבד קצת את הצפון (!)
מבטיחה (לעצמי בינתיים, לא בטוח שיש לי קוראים) פוסטים קצרים ולעניין, עם תמונות ומצב רוח והכל. בתור אחת שחיה באינטרנט כל היום, זה רק ראוי.