חפש בבלוג זה

יום רביעי, 13 במרץ 2013

טיפסנו עם כל הרוחות / אל פסגת החרמון הזוהרת

מעין התחילה עם הסיפור הזה של השלג כבר בשנה שעברה, נדמה לי.
היא לא ראתה אף פעם שלג, והיא ממש רוצה לנסוע לחרמון, ולמה אנחנו אף פעם לא לוקחים אותה, ועוד כל מיני אמירות שמטרתן להחליש את עמידתנו האיתנה כהורים ולהדגיש את עצלנותנו המובנת אל מול הקור, הפקקים והצפיפות.
כל כתבה בטלויזיה, כל תחזית מזג אויר, כל חברה מהכיתה שנסעה וחזרה - מזכירים לה שהיא עוד לא ראתה מעולם שלג.

דחינו עוד ועוד, עד שהבנו שיש משהו מעוות בעובדה שבעוד שלושה שבועות היא נוסעת לטוסקנה אבל בחרמון עוד לא היתה, ולפני שבועיים בערך כתבנו שנינו ביומן יום חופש על היום.
אין לדעת אם עוד יהיה שלג, אי אפשר לחזות מה יהיה מזג האויר, ומרוב שיש לנו כל כך הרבה ילדים וכולם עסוקים כל כך גם אי אפשר לדעת אם יהיה איזה מבחן, או משהו אחר - אבל קבענו.
שלשום התחלנו להתלבט אם לממש את האופציה או לא.
באתר של החרמון יש מצלמות שמשדרות מה קורה באתר בשידור חי, אז ראיתי שאין שם נפש חיה ושלמעלה עוד יש קצת שלג.
יאללה, הולכים על זה.

מתוך משפחה של שש נפשות רק אחת גילתה אחריות אינסופית ובחרה (מרצונה!) ללכת לבית הספר ולא לבוא איתנו (גילוי נאות - היא הלכה לדבר עם המורים שלה כי בזמן שאנחנו נוסעים לטייל לנו היא מפסידה מתכונת באנגלית ובחינה בתנ"ך. הצליח לה, קיבלה אישור להיעדר :)).
כל השאר קמו בבוקר ויצאו לדרך.
לנסוע לטייל בסתם יום של חול זה משהו שמעולם לא עשינו, ואנחנו בהחלט צריכים לעשות את זה יותר.
בדרך הלוך עצרנו בבית קפה בכניסה לכחל, ואכלנו ארוחת בוקר.


בחרמון היינו כמעט לבד, ובאמת למטה אין כלום אבל למעלה יש יופי של שלג ואפשר אפילו לגלוש במזחלת.
הכבישים היו פנויים, במסעדות חיכו רק לנו, ואמנם היה קצת אביך אבל לפחות לא קפאנו :)



בקיצור - קבלו המלצה - קחו יום חופש.
[תוספת חשובה - אם אפשר לעשות את זה ביום שיש עוזרת - ואז עוד חוזרים בסוף הביתה לבית מדוגם - עוד יותר טוב!!]


וזהו. היינו בשלג. אפשר לעבור לעונה הבאה :)
מעין, אגב, הודיעה שזה היה קר ורטוב ושהיא לא רוצה ללכת שוב לשלג, או כלשונה "זה לא היה שווה את המאמץ" (היא בת 7, כן?)

יום ראשון, 10 במרץ 2013

טוב שהראש מחובר לכתפיים

הכל קרה בגלל שהגעתי לאזור המרכז לפני הזמן.
הפגישה הייתה אמורה להתחיל ב 10:30, ואני הגעתי כבר ב 9:15 (איפה הפקקים כשצריך אותם?!)
אז זימנתי את אחותי לכוס קפה.
הכל קרה כי לא היה לה חלב בבית, ואז היא אמרה: "טוב, אז בואי ניפגש בקניון, עוד 10 דקות בארקפה?"
הכל קרה כי יש לי ביטחון עצמי אינסופי, וכשהחניתי את האוטו בחניון של הקניון (אה! חרוז!) הסתכלתי ימינה ושמאלה ואמרתי לעצמי: "הי, את, גברת עם המון בטחון עצמי, אולי תרשמי לעצמך איפה חנית?" ועצמי ענתה לי: "מה פתאום, את לא רואה שזה ציור של פיל עם מספר 2? פיל 2. זה הכל. פשוט תזכרי"
טוב, אז שתינו קפה, ואכלנו כריך בולגרית עם חצילים, וקישקשנו קצת, וצחקנו קצת, ואז היה כמעט 10:00 ונפרדנו.
חזרתי לחניון, והלכתי בביטחון לפיל הירוק מספר 2.
פיל 2.
הנה הפיל.
הוא ירוק.
הנה ה- 2.

איפה האוטו? (זה כמו "איפה הכסף?" רק פחות דמגוגי ויותר מביך)
הסתובבתי סביב הפיל. למעשה הסתובבתי בכל המכלאה.
אין אוטו.
לאט לאט התחלתי להילחץ.
עשיתי עוד סיבוב ועוד סיבוב, ובשלב מסוים מישהי שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותי באוטו שלה סביב החניון כדי שאוכל למצוא את האוטו.
אחרי 10 דקות הבנתי שאני מאחרת והתקשרתי בבושת פנים להודיע שאני מאחרת כי איבדתי את האוטו.
בשלב מסוים חשבתי שאולי גנבו אותו, אבל לאור העובדה שמדובר באוטו לא אטרקטיבי בעליל, הברחתי את המחשבה המטרידה מיד.
אחרי 15 דקות שהרגישו כמו נצח, החלטתי ששום דבר טוב לא יצא מהמכלאה של הפילים, והלכתי לחפש חיה אחרת.

טוב. זה היה כבר לפני כמה ימים, וכמו שאתם בטח מבינים הגעתי איכשהו לפגישה וגם הביתה אחר כך.
זה בגלל שהאוטו חנה לו בתמימות מתחת לתרנגול.

אנשים אומרים שלכל דבר יש הסבר, ושמכוניות לא יכולות להזיז את עצמן.
פחחח.

אני, באופן אישי, למדתי שני דברים:
ראשית, לעולם לא להתקשר להודיע שאת מאחרת כי איבדת את האוטו (ממילא הפגישה התחילה באיחור, יכולתי להיכנס באלגנטיות בלי שאף אחד ירגיש ובלי לעשות לעצמי בושות)
ושנית, מעכשיו, אני מצלמת את סימני החניה. אם האוטו יזיז את עצמו, לפחות יהיו לי הוכחות.
הנה, זה מהיום: