חפש בבלוג זה

יום שני, 30 בינואר 2012

השעה הכי גרועה ביממה

השעה הכי גרועה ביממה שלי היא בעצם שעה וחצי. היא מתחילה ב 7:00 ומסתיימת ב 8:30. אמנם היא מגיעה רק אחת לשתי יממות (בעלי ואני מתחלקים בבקרים), אבל כשהיא מגיעה - אני אף פעם לא מצליחה לנהל אותה יותר טוב...
על פי הנתונים היבשים, לכאורה, מדובר במצב פשוט ופתיר לחלוטין.
הלא אלו רק שני ילדים, סך שנותיהם אינו מגיע אפילו לשליש שנותי, משקלם המשותף נמוך ממשקלי ב 30%, וגם עם יעמדו זו על כתפיו של זה - יהיו גבוהים ממני אך במעט.
בפועל, צריך להעיר את שניהם (ביום חול הפונקציה של התעוררות עצמית מושבתת)
לעודד את שניהם להתלבש (או ליתר דיוק להלביש אותם. הם מתלבשים פסיביים)
לגרום להם לצחצח שיניים, ולהסתרק (פשוט לא נעים לי שיצאו מוזנחים מהבית)
ואז שיא השיאים - לרדת למטה ולנעול נעליים.
כל זה קורה תוך כדי שאני מנסה להתעורר בעצמי, להתלבש בעצמי (אין מי שילביש אותי), לצחצח שיניים, להסתרק ולהתאפר בעצמי - וזה עוד החלק הקל, כי גיאוגרפית זה מתרחש באותו חדר, או לפחות באותו המפלס.
כל הגבולות נפרצים ברגע שאני יורדת למטבח להכין כריכים.
בשניה שיצאתי מטווח ראיה ושמיעה, כל פעילות מגמתית שאמורה לקרב את מועד היציאה מהבית נפסקת, ושניהם מוטלים על המיטה, משעשעים זה את זו ונהנים מהחברותא.

חייבים להבין, שמדובר בשני ילדים מדהימים, טובים ואפילו משעשעים (בשאר 22 וחצי שעות היממה).
הם לא רבים, ולא עושים דווקא, ולא מציקים. הם פשוט פסיביים.

אני יודעת, יש משפחות אחרות.
שמעתי על כאלו, שמספיקים לאכול בבוקר ארוחת בוקר משפחתית לפני שיוצאים מהבית,
שמעתי על כאלו, שמכינים את הכריכים והבגדים ערב קודם, וחוסכים ככה לפחות 10 דקות של ויכוחים וחיכוכים,
שמעתי אפילו על כאלו, שיוצאים מהבית ומשאירים את הילדים להסתדר בעצמם.

אנחנו לא כאלו.
אין לנו מספיק כוח רצון, מוטיבציה ומשמעת עצמית בשביל לעשות שינוי משמעותי.
אז אנחנו מקטרים.

הבשורות הטובות הן, שבחטיבה הם קמים ויוצאים לבד מהבית (זה גם קרוב...)
הבשורות הפחות טובות הן, שהיא רק עכשיו עולה לכיתה א'...

יום שני, 23 בינואר 2012

בחינת בגרות

אני זוכרת את תקופת התיכון שלי. זה היה די מזמן, אבל אני זוכרת בכל זאת. בעיקר כי היה לי כיף.
הייתי מתבגרת נוחה (יחסית), מעמדי החברתי היה תקין (פלוס), הדימוי העצמי שלי היה גבוה (שלא לומר עצום) ובלימודים הכל הלך לי בקלות.
איכשהו ידעתי שכשאגדל אהיה כל מה שארצה (כמובן שלא לקחתי בחשבון את המציאות, שבה אין לי מושג מה אני רוצה...)
אולי בגלל זה היה לי לא קל להכיל את הקושי שלה.
היא מושלמת, מבפנים ומבחוץ, מכל הבחינות. רק לא בבחינות.

קודם כל, באופן אובייקטיבי - קשה לה ללמוד. להתרכז לאורך זמן, לשבת, לזכור ולהפנים.
פעם קראו לזה "ילדים עצלנים" והיום קוראים לזה "כדור אחד ביום".
העיקר שיש לזה שם, והעיקר שיש מרשם.

אבל מה שיותר מזה - קשה לי לראות את הרגעים בהם היא נשברת. בהם היא לא מאמינה שהיא באמת יכולה. כשנדמה לה שכולם יכולים יותר ממנה, ושאין לה סיכוי.
כי אני כל כך מאמינה שגם עבורה - השמיים הם הגבול. ובמיוחד אני מאמינה שבשביל להמריא אתה חייב להאמין בעצמך ולשכנע את עצמך שאתה יודע לעוף. גם אם אף פעם לא עפת. כי אם לא תשכנע את עצמך - איך תעז להמריא?

הבגרות במתמטיקה הזו מרחפת כמו צל שחור מעליה כמעט מתחילת התיכון.
למרות שבחרנו בדרך הקלה ובחרנו להיבחן רק על 3 יחידות, כל שנה מחדש אנחנו עוברות את הריטואל הזה של:
"אני לא יכולה, אני לא יודעת מתמטיקה ולעולם לא אדע" (היא),
"עוד לא המציאו תרגיל שלא נדע לפתור - קדימה, עוד מאמץ קטן וזה יתחיל לזרום" (אני),

הבחינה מחולקת לשלוש בחינות, כל שנה בחינה.
בריטואל קבוע, אנחנו יושבות למרתון תרגילים שמתחיל ביאוש ונגמר רגע לפני הבחינה.
בשתי הבחינות הקודמות היא קיבלה 100. ככה. עגול.

זה כמובן לא שינה את הריטואל השנה, במיוחד כשבבית הספר החליטו להגיש את התלמידים לבחינה במועד חורף. כלומר היום.
לא הספיקו את כל החומר? לא נורא.
לא מוכנים לבחינה? לא נורא.
בחורף כולם חולים? לא נורא.

היא לומדת ולומדת כבר שלושה שבועות. שתי בחינות מתכונת היו לה. באחת היא נכשלה, ואת השניה עברה בקושי.
לך תבנה מוטיבציה ואמונה עצמית עם נתוני פתיחה כאלו.
אז ישבנו ולמדנו לבחינה, כרגיל, היא מיואשת ואני דוחפת בעליה.
כבר השלמנו עם העובדה שאם יקרה אסון ניגש לבחינה חוזרת בקיץ. והראיתי לה בחישובי-חישובים שגם אם תקבל 60 בבחינה הזו - כבר יש לה שתי מאיות ועדיין תקבל ציון סבבה.
ופתרנו, ועשינו הפסקות, וראינו קצת טלויזיה, ואז פתרנו עוד.
ואז - אתמול - היא קמה חולה. מה זה חולה? חום, וכאבים בכל הגוף, ושיעולים ונזלות. כל הסטרס שהצטבר בשבועות האחרונים מתנקז דרך מערכת הנשימה שלה.
חזרתי הביתה באמצע יום עבודה, התינוקת חולה (פעם כבר דפקה לנו מופע התעלפות באמצע המטבח תחת השפעת השפעת. אני לא לוקחת צ'אנסים).
דיברנו עם בית הספר. צריך בבוקר הבחינה להביא אישור מהרופא שהיא חולה ומידבקת, ואז יקבלו אישור מיוחד ממשרד החינוך לבחון אותה בחדר לבד. הארכת זמן יש לה ממילא.
אז הלכתי, והבאתי, וצלצלתי, ופיקססתי, וצלצלתי, ופיקססתי שוב (ועוד כמה פעמים, אבל זה כבר משעמם).
ואפילו הצלחתי להקים אותה משברונה, ולפתור יחד איתה עוד בחינה וחצי בספר.
ואז לקחתי אותה ואת התרמוס עם התה לבית הספר.
נשיקות וחיבוקים ומילות עידוד ובהצלחה. והיא הלכה ואני נשארתי בחוץ. אבל רגע - זו גם הבחינה שלי! אני לחוצה כאילו שאני נבחנת.
המורה התקשרה לפני רגע. פירפרתי. אתם מכירים את זה שמתקשרים מהגן, ואתם רואים את מספר הטלפון על הצג, והלב נופל כי ברור לכם שהנה בשורת איוב מגיעה? שום דבר טוב לא יכול לצמוח משיחת טלפון מהגן באמצע היום. אז זהו, שהמורה התקשרה להגיד שנכנסה לראות מה שלומה והיא בסדר - ומרוכזת, ואמרה שהולך לה טוב.
מקווה בשבילה, ומחזיקה לה אצבעות.

*אני קוראת לאחור את הפוסט הזה, ורואה שכתבתי את כולו ברבים - בחרנו, ישבנו, למדנו, פתרנו, ואפילו עשינו הפסקה. אולי אני צריכה להרפות. טוב, בבחינה הבאה.

יום חמישי, 19 בינואר 2012

אני אוכלת - משמע אין לי מצברוח

מי שמכיר אותי יודע שאני "קונטרול פריקית". אני צריכה להיות בשליטה על הכל, לדעת בדיוק מה קורה וקשה לי מאוד לשחרר. כשאני כן משחררת, זה תמיד מלווה בשכנוע עצמי ועבודה קשה, כשאני לוחשת לעצמי שוב ושוב את המנטרה "אני לא היחידה, יש אחרים שמסוגלים לטפל בדברים גם בלעדי..."
אולי זאת הסיבה שדיאטת דוקאן כל כך התאימה לי. הכללים ברורים, אין פינות - אז אין מה לעגל. כשמותר אז מותר, וכשאסור אז אסור. זה הכל.
הדיאטה הזו לא קלה, ודורשת שליטה עצמית גבוהה מאוד - וזה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה.
במשך חודשיים שלמים בקיץ לא באה פחמימה, מכל סוג שהוא, אל פי.
במשך שלושת החודשים שאחר כך - אכלתי על פי הוראות נוקשות - גם כשהיינו בטיול, וגם בחגים, וגם אחר כך.
גם עכשיו, יותר מחצי שנה אחרי - אני מנהלת את השבוע שלי באופן מובנה - כך שבימים הראשונים אני בשמירה קפדנית, ומרפה לקראת סוף השבוע.
בינתיים זה עובד לא רע בשבילי. אני במשקל טוב, לא מרגישה שאני מסכנה או בדיאטה, ומרגישה נהדר.
למעט השבוע.
זה מדהים איך דברים שאין להם שום קשר לאוכל או רעב זורקים אותנו למטבח - לנבירה כפייתית בארונות.
קושי ריגשי כזה או אחר הוא המניע מספר אחת לאכילה לא מבוקרת.
מי שרעב - מכין לעצמו סלט טוב, או סנדוויץ מלא בכל טוב.
מי שמבואס אוכל עוגה שלא קשורה לכלום, ומתחילה בפרוסה ונגמרת ביישור תבנית אכזרי,
או טבלית שוקולד אחת בשביל הטעם, שאחריה חייבים - אבל ממש חייבים - להגיע עד הריבוע הגדול עם הפרה שבאמצע,
או קערת קורנפלקס ב 12:30 בלילה.

השבוע היה לי מין שבוע כזה. צירוף של נסיבות (שכל אחת מהן בנפרד, אגב, כנראה לא היתה מזיזה לי), הביא אותי למצברוח מלנכולי, שלא לומר דיכאוני.
יום אחד הצלתי את עצמי מציפורני הקרייבינג והלכתי לישון בשעה 18:00.
בשאר הימים - הצלחתי פחות.
חצי פיתה, סנדוויץ מלחמניה לבנה, עוגיות ליד הקפה ושתי קוביות שוקולד (ואני בכלל לא אוהבת שוקולד!!), אלו הדברים שאני זוכרת. בטח יש עוד, שנעלמו בתהום השכחה רגע אחרי שנאכלו (ובוודאי יחזרו וינפנפו לי לשלום בשקילה של יום ראשון...)
זה כל כך מוזר, כי הרי "מאכלי נחמה" לא באמת מנחמים.
אולי הם פשוט גורמים לך לחשוב כמה עלובה וחסרת אופי את, וזה משכיח את הרחמים עצמיים שחשת לפני רגע, ובגללם הגעת למטבח מלכתחילה?

בכל מקרה, הגעתי כבר מזמן למסקנה שיש רק מספר מסויים (ולא גדול) של חזיתות שניתן להילחם בהם בכל רגע נתון.
אני בוחרת לא להישבר, ולהאמין בעצמי.
המועקה תיעלם, ואיתה גם השטויות מתפריט שלי.

אמרתי, והלכתי לעשות refill לקערית הקינמונים עם גרנולה שחיסלתי זה עתה.

יום חמישי, 12 בינואר 2012

לא כולל שירות


יש לי חברה (בזמן האחרון אני שמה לב שיש לי די הרבה כאלו, ואני מודה לכולן על הרפתקאותיהן המדהימות, אותן הן חולקות איתי), נקרא לה ש'.
כמו שקורה גם לי, הרבה פעמים, נסעה ש' למרכז הארץ לרצף של פגישות בעינייני עבודה.
לצערה, המילה רצף לא בדיוק מתאימה פה, כי הפגישות לא היו רצופות כלל וכלל, אלא היה עליה להעביר שלוש שעות של המתנה באזור המרכז, בציפיה לפגישה השנייה.
חשבה לה ש' כיצד להעביר ביעילות את השעות האבודות, ועל מנת להמיר שעה אבודה בשעת עבודה, החליטה לסור למסעדה, לאכול ולהתחבר לרשת, כמובן.
המסעדה היתה אחת הנחשבות, ולא היה שולחן פנוי (אמצע שבוע, שולחן לאחת! יש מקומות שבהם אנשים יודעים לחיות!), המארחת אמרה לש' שתוך כמה דקות יתפנה עבורה שולחן. ש', שכמו שכבר הבנתם היא בחורה יעילה להחריד, החליטה (ואף אמרה למארחת) שבינתיים תלך לשירותים, וכשתחזור בוודאי יהיה השולחן מוכן.
ירדה ש' במדרגות אל השירותים, מדמיינת כבר את הארוחה שממתינה לה ואת החדווה שבקריאת מיילים מהמשרד, עשתה מה שעשתה, והתארגנה ליציאה מתא השירותים הקטן – ואז – גילתה שהדלת לא נפתחת.
מכאן ואילך אנסה לתאר את רוח הדברים (כמו שהיא תיארה לי אותה.  אני, לשמחתי, הייתי באותה השעה בכנס, חופשיה ומאושרת...)
1 דקה – מגלה ומפנימה שהדלת לא נפתחת, למרות שהמנעול נראה תקין
30 שניות – לחץ היסטרי, שעובר ברגע שהיא מפנימה שהיא עם התיק והנייד עליה
2 דקות – לחטט בתיק ולנסות למצוא את הסלולרי בין כל הטישואים, מוצצים, ניירות, ארנקים, קבלות, עוד מוצץ ודיסק און קי.
10 שניות – להסתכל על המסך ולהבין שאין קליטה. כלום. נאדה. אפילו לא חצי קו.
1 דקה -  להתעשת, ולהסביר לעצמה שיהיה בסדר, אולי הדלת בכל זאת תיפתח.
30 שניות – אז"ש. נעול.
2 דקות – להתלבט ולהחליט על אסטרטגיה. לדפוק או לצעוק?
3 דקות – להבין שאף אחד לא שומע את הדפיקות שלה ואין ברירה אלא לצעוק.
30 שניות – להתלבט מה לצעוק (הצילו? סליחה? יאללה ביתר?) ולהחליט שזה לא משנה.

מכאן ועד חצי שעה מרגע הנעילה – צעקות, דפיקות, ובעיקר הרבה לחץ. כן, כבר היו גם דמעות. ש' ראתה את עצמה נמקה לנצח בשירותים של מסעדה, ודמיינה את שלושת ילדיה מסתדרים דווקא לא רע בלעדיה, וזה לא היה נעים. בלשון המעטה.
טוב, בסוף מלצרית שמעה אותה. וקראה לאחמ"שית, שקראה לבר מן, וכולם ביחד, כמו בסיפור על אליעזר והגזר – משכו ומשכו – ולא זזה הדלת.

ואז קראו לקצב (כן זו מסעדת בשרים).

הקצב, מאחורי הדלת אמר לה: "תלכי כמה שיותר אחורה!", אז היא נצמדה לקיר האחורי.
"אני שובר!"
ושבר.
וככה הצילו את ש' מהשבי.
"את בסדר?" שאלה המלצרית.
"האמת שלא..." ענתה ש' ודמעות בעיניה.
"להביא לך משהו?" שאלה המלצרית, וש' לא התבלבלה וענתה (ועל כך אני גאה בה): "כן, כוס גדולה של משהו מתוק עם אלכוהול..."

וכך היה.
למרבה השמחה, בינתיים התפנה השולחן, וש' הזמינה ארוחת צהריים.
ואם אתם חושבים שארוחת הצהריים היתה על חשבון הבית – אתם טועים.
אבל המשקה – כן.








יום רביעי, 4 בינואר 2012

שיעור באזרחות :) - סיפור הורס!!

רק כדי לחזק את טענתי שהחיים הם רק מקום שבו אוספים חומר לבלוג, זה מה שקיבלתי היום במייל...
אין ערבות לאמיתות הסיפור, אבל יש סבירות גבוהה שהוא נכון ואפילו בדקתי שיש רחוב דונדיקוב ברחובות...


אשת עקרונות פולניה בת 61, בעלת חוש הומור ויכולת להראות עד כמה המדינה הזו מגוחכת ומערכת המשפט מנופחת מחשיבות עצמית, מתארת בסגנון "קישוני" את לכתה לכלא ליומיים במקום לשלם 100 שקלים.



לבודדים שלא מצויים בפרטי האינטריגה להלן תקציר האירועים ואחר כך ההמשך:


בדצמבר לפני שנתיים וחודשיים בשעה 16.50 ביקשתי להחנות את מכוניתי ליד המדרכה ברח' דונדיקוב ברחובות.
היה חושך ולא היה ברור אם החניה מותרת אבל לא חיפשתי יותר מדי סימנים משום שעמדה שם פקחית של העירייה.
ניגשתי אליה ושאלתי אם החניה מותרת והיא אמרה שעם כרטיס חניה מותר. שמתי איזי פארק והלכתי.
חזרתי כעבור שעה ומצאתי רפורט. מתברר שמשעה 17.00 המקום משמש חניה רק לדיירי הבית.
סברתי שהפקחית הטעתה אותי והייתה צריכה למסור לי את המידע המלא ולמחרת שלחתי מכתב לעירייה עם בקשה להתעמת אתה.


כעבור חצי שנה העירייה דחתה את בקשתי והציעה לי לשלם את הדו"ח או להישפט.


בחרתי להישפט כדי לקבל פסיקה: אם המידע שנמסר הוא נכון לאותו הרגע אך מאבד תוקפו כעבור זמן קצר, על מי חלה האחריות?
אם השופט היה אומר שהפקחית ענתה על מה שנשאלה וזה סוף הסיפור, הייתי משלמת את הדו"ח בלי להתווכח.
מאידך קיוויתי שהוא יקבל את הטעון שהאדם הסביר יכול היה להניח שהמידע תקף לפחות לשעה הבאה 
(כי היא הזכירה כרטיס חניה) ולכן הטעות שלי הייתה בתום לב ויזכה אותי.


המשפט נערך כעבור שנה והשופט קבע שעליו לשמוע את גרסת הפקחית. אמרתי שהיא בוודאי לא תזכור והוא אמר שלא אדאג.


לפני שלושה שבועות, כלומר שנתיים אחרי המקרה, נערך המשפט בנוכחות הפקחית. השופט לא נתן לי לדבר רק שאל את הפקחית לגרסתה.
היא ענתה כצפוי שהיא לא זוכרת ואז הוא שאל אותה אם בכלל יש מצב שהייתה יכולה לומר לי דבר כזה (איזה דבר? היא הרי לא זוכרת).  היא ענתה שלא (וכי מה היא תגיד?) כבודו הכתיב לפרוטוקול שהפקחית מכחישה את הסיפור שלי, שהגרסה שלה עדיפה בעיניו על שלי, וגזר עלי את סכום הדו"ח או יומיים מאסר. אמרתי שאני בוחרת מאסר.


פרקליטת העירייה אמרה לי מייד שאם אני רוצה אני יכולה לערער במחוזי (ושכחה להזכיר שזה מחייב לקחת עורך דין, לשלם הרבה כסף ולהתקשקש עם זה לאורך שנים), או פשוט לא לשלם את הקנס ואז יעצרו אותי (ושכחה להזכיר שבדרך מתווספים קנסות, ריבית פיגורים והוצאה לפועל). הודעתי שאני הולכת למאסר.


נתבקשתי להגיע ביום שלישי בבוקר לבית משפט השלום ברחובות ומשם יעבירו אותי למעצר תחת ליווי. הגעתי בשעה תשע וניגשנו לפקיד. הוא הציע שאלך הביתה ואחזור למחרת, כי הפקידה איננה. לא הסכמתי אז הוא איתר אותה בטלפון והתפתחה מריבה גדולה, כי לדעתו כל המעצר היה צריך להתבצע אחרת, ואיך הוא יעשה כעת את המעצר.
אחרי ויכוח ארוך מאוד (ותור ממתינים הולך ומתארך) שני מאבטחים נתבקשו לעזוב את משמרתם בבדיקת הנכנסים לבית המשפט ולבוא לשמור עלי עד שתגיע הניידת.
הם הודיעו לי חגיגית שאני עצורה, נעמדו מולי, וכך עמדו, נעבעך, במשך שעתיים, בזמן שאני ישבתי על הספסל ופתרתי סודוקו.


בצהריים הגיעה ניידת עם שלושה שוטרים שלקחו אותי למשטרה, אני מצד הדלת שלא נפתחת מבפנים.
בתחנה שמו לי אזיקים על הרגליים (מי שלא מאמין – אורך שרשרת בין הרגליים היא חצי מטר, מדדתי על הבלטות) והושיבו עם שוטר שהודיע בטלפון שהוא לא יכול לצאת למשימה כי הוא "מבצע זקיפות עצירה" ואני בינתיים קראתי מוספי סוף שבוע.


אגב, אותה משימה שהוזכרה הייתה החוויה הקשה ביותר שלי בכל הסיפור הזה, כי קראו לו לרח' וייצמן בגלל מעשה מגונה בילדה בת שמונה.


במשך שעות הפעילו עלי לחץ כבד להתקפל ולשלם את הדו"ח. לא הבינו איך אפשר להעדיף מאסר במקום לשלם 100 שקל.


שוטרים דתיים התארגנו והציעו לאסוף ביניהם את הכסף ולקיים מצוות פדיון שבויים. רובם די הבינו את האבסורד אבל לא כולם.


אחד הקודקודים בתפקיד החוקר הרע צעק שאכבה מייד את הסלולארי. כיביתי מייד אבל הוא המשיך לצעוק בשוונג עד ששאלתי אותו למה הוא צועק, הרי הטלפון מזמן סגור. אז הוא צרח: "ככה! כי את עצורה!" אחרי זמן מה התברר שאני לא עצורה אלא אסירה והוא איבד עניין.


ארוחת צהריים הייתה לא רעה. אחרי שלוש שעות התחילו לטפל בהעברה לנווה תרצה והוחלט שאפשר בלי אזיקים על הרגליים.


אלא מה? לנווה תרצה אפשר להתקבל רק עם בדיקות רפואיות. מייד גויסה ניידת, שוטר ושוטרת חמושים, ויצאה שיירה לבית חולים קפלן.


שם הם החנו את הניידת בחנייה של נכים והלכנו לקבלה. הפקידה הכינה טופס וביקשה להחתים אותי,
למרבה המזל שמתי לב שזו התחייבות לשלם 566 ₪ על הבדיקות. סירבתי לחתום, אז היא ביקשה מהשוטר לחתום.
גם הוא סירב ושוב הייתה מריבה. רצו טלפונים למשטרה ולכל מיני מקומות, התור אחרינו בינתיים התארך, בסוף הושגה פשרה והלכנו לחכות ליד חדר הרופא. אני יושבת, השומרים הנאמנים עומדים מולי.


ברגע מסוים רציתי קמתי כדי להתמתח. השוטרת זינקה עלי. "אני רוצה אותך יושבת כאן, בקשר עין! את לא תשחקי אתי את המשחקים האלה!" אני נשבעת.
ואז התברר שצריך לעשות אק"ג. מי שמכיר אותי יודע שאכן רק תחת משמר חמוש אפשר היה להביא אותי לעשות את האק"ג הראשון שלי בחיים.


ואז הגיעה בדיקה רפואית. השוטרת והשוטר נכנסו אתי לחדר הרופא. הרופא הבין ממבט אחד את העניין ופנה אלי בנימוס רב. הפניתי אותו לאפוטרופוסים. הוא שמע שאני אסירה שצריכה לקבל תעודת כשירות ואמר שהוא צריך לבדוק אותי ומבקש מהם לצאת. השוטר יצא, השוטרת אמרה שהיא לא יוצאת. הרופא אמר שהוא מאוד מצטער אבל כך לא יוכל לבדוק אותי בגלל חוק זכויות החולה שמחייב לשמור על פרטיות.
היא ראתה שלא תנצח, אז רק בדקה אם יש פתחי מילוט בקירות ומעבר לווילון ויצאה מאוד לא מרוצה.
הסברתי לרופא ביוזמתי את העניין, סירבתי להצעתו לבדוק סוכר (מזל שהחמושה הייתה בחוץ) והוא אמר שזו כמובן זכותי,
אבל עליו להפעיל רפואה הגנתית ולכן ירשום את הסירוב שלי בטופס. לא הייתה לי התנגדות וזה גם לא הפריע לי בהמשך.
חזרנו למשטרה, קיבלתי ארוחת ערב ושני שוטרים אחרים לקחו אותי בצ'קלקה לנווה תרצה.


כאן דווקא הכול היה בסדר ומכובד. אמנם עברתי את כל שלבי החיול כמו שצריך (כולל מילוי טפסים שבהם אני צריכה לדווח אם עשיתי הפלות, אם יש לי נטיות אובדניות ואם אני לוקחת תחליפי סם, וכולל "חיפוש" שפירושו התערטלות מוחלטת. יצוין שלמחפשת היה יותר לא נעים מאשר לי).


כולם הבינו שאין מה לעשות עניינים ולכן אפילו לא לקחו אותי להצטלם רק צילמו תמונה מתוך תעודת הזהות. מה שכן, שמי הלך לפניי, וכשהובילו אותי לתא שלי בסוף המסדרון, משני הצדדים דרך הסורגים הופיעו פרצופים ולחשים: "הנה זאתי שנכנסה לכלא בגלל מאה שקל".


זה גם היה השם שלי במשך יום המחרת.
קיבלתי תא לבד. המיטה הייתה נוחה, השמיכות נקיות (הרצפה לא), היו גם מים חמים וישנתי מצוין.
אוכל לא משהו. בבוקר נתנו לי גם לטייל לבד בחצר שגודלה 37 צעדים על 18 צעדים ואלכסון 41 צעדים. כשסגרו אותי בחצר אמרתי: "שלא אברח?"
"שלא יפגעו בך," ענה לי הסוהר. אני חושבת שבגלל זה הייתי די שאננה כשהלכתי לשם, כי הבנתי שהדאגה לשלומי היא גם האינטרס של המקום.


לפני השחרור הוזמנתי לחדר ישיבות מפואר והמנהלות הגבוהות ביותר של הכלא, נחמדות מאוד שאלו אותי איך היה לי אצלם. אמרתי שהוגן מאוד.  בדחילו ורחימו הן ביקשו לדעת מה כל הסיפור (הן בכלל חשבו שהשופט גזר עלי מאסר של יומיים). סיפרתי להן והן אמרו שזה סקופ לעיתון.
ביציאה קיבלתי שובר לנסיעה בתחבורה ציבורית הביתה, וכעת אני עומדת להגיש בקשה לנשיא המדינה (לכל השלושה) למחוק לי רישום פלילי בגין מאסר.


מכל מקום את חובי לחברה שילמתי וכעת אני פותחת דף חדש.

יום שלישי, 3 בינואר 2012

במרחק נגיעה (וירטואלית, כמובן)



פעם, כשלאדם הקדמון היו רק שני ערוצים בטלויזיה (אם לא סופרים את ירדן והמזרח התיכון) והממוטות עוד הילכו על פני האדמה - הייתי בת 14.
כמו כל בת 14 טיפוסית, אהבתי מאוד לראות טלויזיה (פשוט עוד לא המציאו את האינטרנט), ומה ששידרו - זה מה שהיה.
בכל יום שני בשמונה בערב - שידרו את fame.
הייתי מוכנה מול הטלויזיה כבר עשר דקות לפני הזמן, כדי לא לפספס אפילו שניה - לא מהפתיחה, לא מהכותרות, ולא מהתכנית האהובה עלי.

כל החברות הרגישות שלי - אהבו את ברונו.
כל החברות הרקדניות שלי - אהבו את לירוי (זצ"ל)
ורק אני - הערצתי ללא גבולות את דני אמטולו.


טוב, ההערצה של פעם לא שונה בהרבה מההערצה של היום. גזרתי כתבות ממעריב לנוער, הדבקתי תמונות במחברת, שלחתי מכתב וקיבלתי בחזרה תמונה חתומה שלו... היה לי בחדר מדף, ועליו תמונות, מזכרות, ואפילו אבן שציירתי עליה את הלוגו של התכנית. בת 14. אין מה להגיד (היום שמים תמונת מסך בפלאפון, בתקופת האבן ציירו על אבנים :) )
השנים חלפו, רגעים של אושר (הם היו בהופעה בארץ, ישבתי כל כך רחוק מהבמה ביד אליהו שאי אפשר היה לראות אפילו מי עולה לשיר), רגעים של אכזבה (היו רק שתי עונות. זה נגמר כל כך מהר), ושכחתי.

עד שבא האינטרנט הכל יכול.
ביוטיוב אפשר לראות את ההופעה ההיא. מקרוב. הייתם מאמינים?





באתר IMDb אפשר לראות מה הוא עשה מאז ועד היום (לא הרבה... השלמתי את החומר צ'יק צ'ק)

ככה גיליתי שאפילו היה לו תפקיד אורח ב"חברים" (עונה 1, פרק 23).

בקיצור, באופן כללי, גבור ילדותי ואביר נעורי מתבגר ומזדקן לו, בדיוק כמוני.

השלב הבא והבלתי נמנע היה לחפש אותו בפייסבוק. הפתעה. קרלו אימפרטו. יש. יומיים היססתי מה עושים עכשיו. החשבון חסום, ורק מעט מהאינפורמציה גלויה למבקרים מזדמנים. הרגשתי מוזר להציע לו חברות, ובסוף החלטתי ללכת על זה.
זה היה די מזמן. הוא לא אישר אותי, וכבר שכחתי שנעלבתי.
ואז פתאום, אתמול - הוא כן.

תמונות משפחתיות של טיול עם הכלב על חוף היום, חופשה בקיץ, משחק עם הילד בכדור על חוף הים.
בארוחה מחוייכת אצל דבי אלן בבית (הם עוד חברים, אפילו שהיא היתה המורה שלו :))
יום נישואין שמח, הוא ואישתו חוגגים 12 שנים.

מוזר, נכון?

פעם כל כך רחוק - גיאוגרפית ומנטלית.
היום - במרחק של קליק (לא שיש מה לעשות עם הקליק הזה, סתם נוסטלגיה מוזרה)

אז בנותי היקרות - לידיעתכן - גם אלילים מתבגרים. קצת כרס עוד לא הרגה אף אחד :)