חפש בבלוג זה

יום שני, 8 בספטמבר 2014

(חצי) יום שוק

מאז ומעולם ירושלים היתה בשבילי חידה מוזרה.
לא מצליחה להתמצא בה, והמקומות היחידים שאני מכירה הם התחנה המרכזית, המשרד להגנת הסביבה ברחוב כנפי נשרים, והכנסת.
הביקורים שלי בעיר העתיקה התמצו בדרך כלל בכניסה לעיר דרך שער יפו (כי זה ליד חניון ממילא) והליכה ברגל דרך השוק עד הכותל.

עם סוף הקיץ התפנקנו במתנת יום הולדת זוגית ונשלחנו לסופשבוע. לא בא לנו שוב תל אביב, וצימרים מוכנים לארח רק לשני לילות, אז החלטנו לנסות לפצח את ירושלים.

חשבנו מה לעשות בששי לפני הצהרים, וקיבלנו המלצה באינטרנט על שוק מחנה יהודה.
אף פעם לא הייתי שם.
סיבה מספיק טובה ללכת, לא?

ההמלצה שקיבלנו לא היתה סתם על השוק, אלא על כרטיס הטעימות של יאללה באסטה.
הזמנו את הכרטיסים מראש באתר, והגענו לשוק בששי בסביבות 10, כדי לאסוף את הכרטיסים ולהתחיל בהרפתקה.


הכרטיסים כוללים מפה וקישור להסברים בסמארטפון, וששה תלושים לששה דוכנים ברחבי השוק, בכל אחד אנחנו מוזמנים לטעום משהו אחר.
בדוכן הראשון, אכלנו סמבוסק חומוס מעולה
סמבוסק חומוס מ"וואחד פלאפל", אל תטעו, אכלנו רק אחד...
בדוכן השני שתינו כוס גדולה של מיץ בריאות מ"איש האתרוגים"
לחיים, ובעיקר בריאות (והיה גם טעים)
אחר כך אכלנו קובה מעולה
אחד עם מרק אדום, והשני מטוגן...
בחצ'פורי היה תור נוראי אז ויתרנו וגם לא ממש היינו מורעבים כפי שאפשר לנחש...
אז אכלנו גלידה :)

קינמון (מימין) וקפה (משמאל)
ולקינוח - המבורגר לזאב, ופטרייה ענקית לי 
אחחחח איזה קינוח!
בקיצור, האוכל היה נפלא, הרעיון מקורי ומקסים, קבלת הפנים והשירות בבתי העסק שראו אותנו מתקרבים עם הכרטיס ביד - מעולה, וגם ההסברים באוזניות היו נהדרים.
שלוש נקודות לשיפור - 
1. בגלל שבשוק שמות הרחובות הקטנים לא ממש מופיעים בכל פינה - היה קצת קשה להתממצא במפה הקטנה, ולכן היה כדאי להוסיף בה עוד כמה נקודות ציון ואוריינטציה נוחה יותר.
2. הייתי מעדיפה להוריד את רצועות השמע לטלפון שלי ולא להיות תלויה בחיבור לאינטרנט שלא היה יציב ומדי פעם נתקע
3. לנסות לארגן קצת אחרת את הסדר של רצועות השמע מול בתי העסק שאליהם אנחנו הולכים, משהו במיקום שלהם לא היה לנו מסונכרן וזה היה טיפה מבלבל.

פרט לזה - זה היה מושלם!
יופי של רעיון, ויש לי תחושה שאני איישם אותו גם בשווקים אחרים, זה מעולה כשאתה לא ממש בן בית בשוק.

בין לבין, צילמתי כמה תמונות אופייניות של שוק, משתפת כדי לעשות לכם חשק :)

אם אשכחך ירושלים...

בינתיים, מה ששכחתי זה את הדיאטה...

אפילו צמר מצטלם יפה

ואני בכלל לא אוהבת חלבה...




יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

הולנד למשפחות

מתישהו לפני כמה חודשים הבנתי פתאום שניצן בצבא, ליאור ממילא בחו"ל ונפתח פה חלון הזדמנויות של נסיעה עם הצעירים. שני שליש משפחה, בגילאים שאפשר לתמרן בינהם ולא לנסות לתפוס הכל בבת אחת.

לפני שנים נסענו עם הגדולות, כשהן היו בנות 5 ו- 2.5.
זו היתה הנסיעה הראשונה שלנו, והיה לנו מרגש וכיף ממש.
מאז פגשנו כבר כמה פעמים את דוכן ביקורת הדרכונים (אם כי לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק), וזאב אפילו חזר פעם עם ניצן להולנד (ארוע משפחתי משולב עם בת מצווה של הילדה).

כל זה היה לפני שידענו שזה יהיה מין חופש כזה שבו רק נרצה לברוח מכאן, ושהציפייה לחופשה הזו תהיה מה שיחזיק אותנו שפויים במשך חודש וקצת.

בסוף זה הגיע, ואפילו לא ביטלו לנו את הטיסה.


אני מניחה שהרוב כאן כבר היו בהולנד, או שמעו המלצות וכו', ולכן אחסוך מכם את פרטי הפרטים.
לא שהייתי בכל העולם, אבל בחיי שבהולנד אי אפשר לפספס. הכל קרוב, הכל ידידותי, הכל טעים, כולם מדברים אנגלית ומסביב לכל זה האוויר כל כך נקי שם, כי גשום רוב הזמן ואין לאבק צ'אנס להצטבר.

התאכסנו כל השבוע בפארק נהדר ומומלץ עד מאד - De Eemhof, ואם אתם במקרה נוסעים לשם יש לי כמה המלצות חשובות -
1. להזמין מראש אופניים לכל השבוע למרות שזה די יקר. אין כניסה עם האוטו והבקתה רחוקה מהשער (אלא אם כן השגתם מראש בקתה קרובה, כמובן)
2. להביא איתכם כמה דברים ממש חשובים שלא כדאי לקנות שם - מלח, סוכר, שקיות זבל וסנדויץ', והכי חשוב מהכל - טבליות למדיח. מקבלים שלוש, וזה ממש לא מספיק למשפחה לשבוע.
3. אל תוותרו על יום בפארק עצמו - פארק המים המהמם והכיפי (והמחומם, כמובן), רכיבה על אופניים בסביבות הפארק, למרינה ולשבשבות הרוח...


ובנוגע לבילויים? אטרקציות? קודם כל קנו או השאילו את הספר "המשפחה המטיילת". אין לי מניות וגם לא אחוזים, אבל תאמינו לי, שווה כל שקל. שלנו היה מושאל, אז תצטרכו לשנורר ממישהו אחר :)

יום 1: אוטרכט
מוזיאון הרכבות היה נהדר, במיוחד לילדים שדוברים ולו מעט אנגלית. אם לא - מתרגמים להם וזה לא נורא.
תקנו כרטיס מוזיאונים, זה ישתלם בהמשך!
אם לא היינו ממהרים למפגש משפחתי היינו מחנים את האוטו ומסתובבים קצת ברגל. מהחלון של האוטו זו נראית עיר מקסימה ויש בה עוד המון אטרקציות מומלצות.
לנו לא היה זמן, כי בערב אכלנו במסעדה מטורפת ומומלצת מאוד - אכול כפי יכולתך עם מיליון סוגי מזון וידידותית עד מאוד לילדים, וכשאני אומרת ידידותית אני מתכוונת שהיה שם שולחן עם גומיות ונולים של גומי לום לעבודת יצירה חופשית, ומטבח לבישולים עצמאיים לילדים, וג'ימבורי לקטנים.... הנה, זה כאן. אנחנו אכלנו בסניף של אוטרכט אבל יש גם סניף באמסטרדם. בפעם הבאה :)



יום 2: המוזיאון הפתוח וארמון הט-לו
אם אתם בהולנד עם הילדים - אתם רוצים לנסוע למוזיאון הפתוח (נכון קניתם כרטיס מוזיאונים אתמול?!)
אם יש לכם יום שמש, אז בכלל שיחקתם אותה.
בבקשה אל תוותרו על החצר המרכזית עם האופניים המוזרים והמאפייה עם הלחם המתוק ליד. אם התעייפו לכם הרגליים, קחו את הרכבת הפנימית.

ליד המוזיאון יש גן חיות שאומרים שהוא מדהים אבל אנחנו ויתרנו, ונסענו לארמון. קצת התברברנו ולא נשאר לנו הרבה זמן, אבל מכיוון שהיה לנו כרטיס מוזיאונים (מי חופר??) זה היה משתלם בכל מקרה. זה כמו ארמון ורסאי רק עם פחות זהב ונצנצים. ארמון עם חדרים של מלך אמיתי, גן מהמם עם סימטריה ומזרקות. בקיצור - נכס נחמד. יש לאן לשאוף (ומעכשיו גוזמים את השיחים בגינה עם מספרי ציפורניים)


יום 3: נשארנו בפארק
היה שווה וכיף לקחת יום הפוגה, אבל האמת היא שחיכינו לחברים שלנו שהיו אמורים להגיע באותו יום אחר הצהריים :)
יש בפארק המון אטרקציות לילדים ולמי ששוהה שם שבוע יש אפילו השתתפות בחינם בחלק מהם. מודה שלא זרמנו עם זה, בשבילנו מספיק אטרקציה לרכב על אופניים כל המשפחה יחד...



יום 4: אמסטרדם
ויתרנו מראש על אטרקציות עם תור (במאדאם טוסו היינו בניו יורק, על בית אנה פראנק ויתרנו - זאב היה שם בזמנו עם ניצן ואמר שלא שווה את התור). האכלנו יונים בכיכר, הוצאנו הון על מעילי רוח בביינקרופ, טיילנו ברגל הרבה וקצת הלכנו לאיבוד (ואני כמעט נפלתי למים תוך כדי ניווט במפה, לקול הצלות הילדים) ואז שטנו בסיור מודרך בתעלות. כיף גדול לילדים שמדברים אנגלית ומבינים לפחות חלק מההסברים, אפשר לתרגם לשאר, או סתם לתת להם לקשקש, כי כולם ממילא עם אוזניות...
לגבי החניה - יש המלצות בספר, אנחנו חנינו ליד האצטדיון האולימפי. הגענו קצת מאוחר אז החניון היה מלא - אבל ההולנדים מסודרים. כולם עומדים בתור, וברגע שיוצאת מכונית מהחניון השער נפתח ונותן למכונית אחת להיכנס. אמנם לקח חצי שעה מעל התכנית, אבל חנינו + כרטיסי נסיעה לתחבורה הציבורית במחיר סבבה.


יום 5: אפטלינג
טוב, ברור שאפטלינג. נעליים נוחות, חטיפים ושתיה, לא לפחד מתורים ו... לחזור להיות ילדים ליום אחד. אנחנו קנינו כרטיסים מראש באינטרנט, חסך לנו איזה רבע שעה של תור בקופה, ואני חושבת שגם המחיר היה יותר טוב.


יום 6: האג
יש לנו חבר טוב בהאג (עם תינוקת חדשה ומהממת) אז לא היתה שאלה אם נוסעים או לא, ובכל מקרה יש המון מה לעשות שם, אנחנו בחרנו שתי אטרקציות - מדורדם כמובן, ותכף אתייחס, ומוזיאון אשר.
המוזיאון מהמם ואל תיבהלו אם הילדים משתעממים בקומה הראשונה, זה הולך ומשתפר והקומה העליונה בכלל להיט (אם נשברים תעלו ישר לשם). ותסתכלו קצת מסביב, זה ארמון נהדר והנברשות מדהימות...


משם הלכנו ברגל (!) עד מדורדם, זה קצת רחוק אבל לא רצינו להמר ולהזיז את האוטו.
גם למדורדם קנינו כרטיסים מראש וגם שם זה חסך לנו קצת תור, אבל זה כלום לעומת מיליוני האנשים שהיו בפנים... מזל ששרון צילם תמונות מזוית לא שגרתית אז לא רואים שהיה עמוס...


יום 7:
בערב טסנו חזרה אז לא רצינו להעמיס - עזבנו את הפארק ב 10 בבוקר, ונסענו לטירת מוידן - קרובה ממש ובדיעבד התבררה כבחירה מעולה לחצי יום של זמן משובח. מקום נפלא, טירה אמיתית ושמורה להפליא, עם סיור מודרך ולא מודרך, וגנים נעימים ממש.

משם היו לנו עוד כמה שעות עד הטיסה אז החלטנו ללכת על שופינג, שזה משהו שכמעט לא עשינו עד כה. לפי ההמלצות בספר נסענו להופדורפ, שזה כבר ממש 10 דקות משדה התעופה, ויש שם את אחד מאזורי הקניות הגדולים שראיתי מעודי. חייבת להודות שבלי הנחיית המקומיים כנראה שהיינו הולכים שם לאיבוד אבל היתה לנו הנחייה וליווי צמוד, והריצו אותנו מחנות לחנות ככה שהספקנו יפה ממש בהתחשב בזמן המוגבל שהיה לנו. מצאתי את זה בחיפוש ברשת, אולי יכול לעזור במשהו, אבל לי היה עוזר לפנות למקום הזה קצת יותר זמן (נכנס לרשימה של "בפעם הבאה", ואולי בלי הילדים...)

לסיכום, היה לנו שבוע נפלא, מזל גדול עם מזג האוויר וטיימינג מעולה לשבוע של התאווררות מהקיץ הזה.
המלצה אחרונה חביבה - למי שנוסע עם ילדים - הכנתי מראש חוברת הפעלה תוצרת בית למעין וגם לחברה שלה. אפשר להכין את זה לכל יעד, כמובן, ואצלינו זה היה שוס גדול ומעין הקפידה לכתוב ולתעד את המסע כמעט כל ערב.
מצאתי קלסר מקרטון וציירתי עליו, מעין צבעה את הציור ביום הראשון.

הקלסר הכיל חוצצים כמספר הימים, ובכל יום מין יומן מסע שכזה:

ויחד עם היומן גם דפי פעילות - צביעה, או תפזורות ותשבצים (כולם בנושא הולנד ועם השמות של המשפחה והחברים), טריוויה על הולנד להיכרות על היום הראשון (תודה, ויקיפדיה), ועוד, ככל העולה על הדעת.

יחד עם זה הוספתי בסוף הקלסר שקיות עם חומרי יצירה, דפים צבעוניים ומדבקות, ואפילו גומיות של גומי-לום בצבעי הדגל ההולנדי (שהזמנתי מראש מאי-ביי במשהו כמו 5 שקלים). זהו. כל מה שצריך זה קלמר (ולא לשכוח את המספריים לשים במזוודה ולא בתיק גב)
בסופו של דבר הנסיעות היו די קצרות ורגעי המשבר מעטים, אבל כל ערב כשחזרנו לבקתה מעין הקפידה לכתוב ולצייר, ולהדביק מזכרות בקלסר. ממש ערכה לבלוגרית מתחילה :D

קיצר - יאללה, לתכנן את החופשה הבאה...

יום שלישי, 26 באוגוסט 2014

שלהי אוגוסט

זה היה הקיץ הכי ארוך ever...
ואפילו שלא שמענו אפילו אזעקה אחת, ואפילו שהתאווררנו שבוע בהולנד (פוסט בדרך), ואפילו שבאופן יחסי כולם היו מאורגנים - זה עדיין היה הקיץ הכי ארוך.

השבוע האחרון שלו, כמו החודש האחרון בהריון, הוא הכי ארוך והכי מייאש מכולם. רואים את הסוף אבל אין כבר כח ואין כבר רעיונות ואין כבר תקציב לכלום. הילדים שרואים את הראשון בספטמבר מתקרב רוצים להספיק עוד שמהו שחלמו לעשות בחופש ולא הספיקו, ולי כבר אין כוח.
ללכת לישון עכשיו, ולהתעורר מחדש ביום שני הבא. תודה.

נוסף על כל זה - החום, הלחות, השמש - לא משאירים הרבה אופציות פתוחות, וכשהגיע שוב תורי להיות האמא האחראית בקייטנה הלא רשמית לארבע בנות 8 - בקושי הצלחתי לגרד רעיון שהוא לא מרתון סרטי דיסני במזגן.

למזלי, פתאום זה קרה, ובענייני עבודה הגעתי לפגישה בגן האקולוגי של הטכניון.
הגן מוצל ואוורירי אפילו באוגוסט, והוא בתנופת התחדשות וממש צמא לאורחים.

אז תאמתי, ובאתי, עם ארבע בנות, סבתא אחת נספחת (לא שלי :-) ) ולא ממש ידעתי למה לצפות - לא מהגן ולא מהמארחים.

אומרים שכשלא מצפים - לא מתאכזבים, אבל אני מודיעה לכם שהיה לנו יום קסום, לא פחות.


איליה הסטודנט העביר לבנות הפעלה מרתקת על ריחות של צמחים ושמנים אתריים, והן אפילו הכינו בעצמן בושם מעלים של צמחי תבלין (אם אתם פוגשים ברחוב ילדה בריח למון גראס, זה שלי!). בכל זאת, טכניון, מדענים צעירים וזה...


אחרי שבילינו בכיתה הממוזגת לפחות שעה ואפילו יותר והן היו מאושרות, יצאנו לגן, וטיילנו למטה, עד הבריכות.

צפרדעים לא מצאנו בחום הזה, אבל ראשנים ודגיגים כן, והבנות היו כל כך מאושרות שהן ממש לא רצו לעזוב.





אחרי הגן (שעתיים וחצי כמעט, בחיי!) עלינו ללב הקמפוס וטבלנו את הרגליים במפלים, ואז אכלנו צהרים בבית הסטודנט, משל היינו סטודנטיות צעירות, ואפילו קינחנו בגלידה.


אחרי שישבנו קצת מתחת לעץ חרוב בכסאות נוח, הצלחתי לשכנע את החבורה העליזה לחזור הביתה.
השעה כבר היתה 15:00...

שורה תחתונה - אם אתם בסביבה - סעו לטכניון. קחו את עצמכם לסיור בגן (הכל משולט ומלא הסברים, בחיי שלא צריך אף אחד), ותביאו ניירות לקפל סירות להשיט במפלים בלב הקמפוס...

וליתר ביטחון - הנה הפייסבוק של הגן.

ואנחנו? העברנו עוד יום.

שלושה נשארו (לא סופרת סופי שבוע)

יום שבת, 23 באוגוסט 2014

בת 20 (איך זה יכול להיות?!)

מה כותבים לילדה בת 20?

אני מסתכלת עליך מדי פעם, כשיש לי הזדמנות.
אני אוהבת לראות אותך ישנה - וזה מזכיר לי כמה מעט ישנת כשהיית קטנה, וכמה עייפה ומותשת הייתי.
אני אוהבת לראות אותך רוקדת ומשוחררת - וזה מזכיר לי את מסיבות הסיום בגן, כשלא רצית לזוז לי מהרגל ואף פעם לא השתתפת, וכמה זה הדאיג אותי כל פעם מחדש.
אני אוהבת לראות אותך מציירת, ואני נזכרת איך היית מקמטת את הדף בחוסר ביטחון ומיבבת "אמא, לא יצא לי יפה...", וכמה רציתי לשכנע אותך שזה יפה בדיוק כמו שזה.
אני אוהבת לראות אותך קוראת וטורפת ספר אחרי ספר, ונזכרת כמה קשה היה לך בתיכון לקרוא חומר וללמוד לבגרויות, וכמה שעות ישבנו יחד ושיננו היסטוריה, תנ"ך ותולדות האומנות...
אני אוהבת לראות אותך יוצאת ומבלה, ונזכרת כמה שעות של שיחות ודמעות בילינו בחדר שלך, וכמה ניסיתי להסביר לך שוב ושוב שלב שבור מתאחה, ושהכל יהיה טוב.

את בת 20 היום, וזה די מוזר איך לאמא צעירה כמוני יש ילדה כל כך גדולה, אז מדי פעם אני מחשבת שוב את השנים ומגלה שבאמת, חלפו להן 20 שנים של אושר, דאגה, צחוק, בכי, קצת כעס, המון גאווה, טיפה תסכול ובעיקר הרבה הרבה אהבה.

בגלל שברגעים של רגש משמעותי אני נוטה לכתוב, יוצא שכתבתי כבר את זה , וגם את זה, אז הנוסטלגיה כבר מתועדת.

בכל מקרה,
ילדה מושלמת שלי,
אני מאחלת לך כניסה מהממת לעשור השלישי של חייך,
וכמו שקרו לך דברים נפלאים בעשור הקודם, אני די בטוחה (ואפילו סקרנית) לראות את כל המשאלות שלך מתגשמות בעשור הזה.
ואת יודעת מה אני מאחלת לעצמי?
שימשיך ככה, כמו בגן, בבית הספר, בתיכון ובצבא - בכל פעם שאני מציגה את עצמי בתור אמא של ניצן למישהו שמכיר אותך - מתפרש לו חיוך ענק על הפנים, וזה אומר הכל.

אוהבת אותך, וגאה בך מאוד,

וטיפ קטן מאמא - זה אולי זמן טוב להתחיל למרוח קרם לילה (בכל זאת, העור זה כבר לא מה שהיה פעם ;-) )


יום שני, 18 באוגוסט 2014

איזה טעם יש לאכזבה?

בשבועות האחרונים אני יודעת את התשובה לשאלה הזו. חמוץ, עם קצת מתכת על הלשון...


באנו לגור בטבעון לפני 11 שנים.
הסיבה המרכזית, ואולי היחידה, שבגללה עברנו לכאן היתה מערכת החינוך.
הגענו לכאן עם שתי ילדות בבית ספר יסודי, תינוק קטן ואחת שעליה אפילו עוד לא העזנו לחלום
מאז עברנו את כל מסגרות החינוך בקריה -  גנים, יסודי, חטיבה ותיכון.
יש כאן רק בית ספר מקיף אחד (חטיבה ותיכון, בשני מבנים שונים), ויש לי בבית (תכל'ס היא כרגע בבסיס, אבל לא נהיה קטנוניים) בוגרת אחת שלו ועוד אחת שתכף תסיים (גם היא לא בבית. אבל עוד תשוב...).
אני באמת מאמינה שאין דבר כזה מושלם, וגם אין לי ציפיות למערכת מושלמת. הדבר היחידי שאני מצפה לו היא מערכת שרואה את הילדים שלי. רואה אותי.
אנחנו חיים ביישוב הזה, שהוא לא גדול אבל גם לא קטן, עושים כמיטב יכולתנו לתרום לקהילה ולתחושת ה"ביחד" ולמען האמת לא מצפים ליותר מדי בחזרה. אולי רק להדדיות.

והנה הגיע הרגע המרגש, ושרון סיים את בית הספר היסודי. כאמור יש כאן רק מקיף אחד, והחטיבה נמצאת ממש מול הבית, מה שאומר שלרשום אותו לחטיבה כאן היה הצעד המתבקש. אז אמנם מתבקש, אבל למרות זאת, כמה שיחות עם הורים אחרים והרבה שעות של מחשבה והתלבטות הובילו אותנו לתובנה שלשרון יהיה יותר טוב בבית ספר אחר.

יותר טוב כי הוא הילד שהוא. יש לו ים של יתרונות, וגם איזה קושי או שניים. הוא לא ניצן, ולא ליאור, והוא צריך לראות את מודל ההצלחה מול העיניים.
בשביל שרון, מודל ההצלחה זו מגמת המוזיקה בבית החינוך כרמל זבולון. המגמה עצמה אמנם מתחילה רק בתיכון אבל בשביל ילד (נער?) כמו שרון - לראות את הגדולים בעיניים ולדעת לאן אתה שואף - יכול לעשות את כל ההבדל. שרון זומן לבית הספר לראיון קבלה אישי - והתקבל. למי שמכיר את בית הספר הזה - זה לא דבר של מה בכך.

בתמימותי, חשבתי שבמועצה המקומית קרית טבעון יראו אותי. את טל. יקראו את המכתב האישי שכתבתי על הבן האישי שלי, ויסתכלו לי בעיניים.
לא תושבת מתלהמת, לא אחת שבאה רק לריב, לא אחת שחושבת שהכל מגיע לה - אלא אמא של שרון - שדואגת לבן שלה ולחינוך שלו, ורוצה רק את מה שטוב בשבילו.
אז זהו.
שפה טעיתי.

רצה הגורל ושנת המעבר של שרון היא בדיוק שנת הכאוס במערכת החינוך של טבעון. קרו פה המון דברים במהלך השנה, שייצרו הרבה רעש ואי נוחות במערכת, והגיעו לשיא עגום בסופה, ועל זה כבר כתבתי.

מתוך לחץ, שרירות לב ומה שנקרא בפי מנהל מחלקת החינוך "אילוצי מערכת", קיבלנו תשובה שלילית לבקשתנו לשחרר את שרון ממערכת החינוך של טבעון, ולאשר לו ללמוד בבית ספר מחוץ לישוב.
במכתב תשובה משוכפל שאינו מתייחס כלל למהות הבקשה אלא רק מספק תשובה לקונית, הודיעו לנו מהמועצה, שעד היום הרגשנו שהיא שלנו, כי על פי חוזר מנכ"ל מותר להם לסרב, ולכן הנה, הם מסרבים. אנחנו מוזמנים לערער למשרד החינוך, מחוז חיפה.

בוודאי לא יפתיע את קוראי למודי הקרבות הבירוקרטיים שעמדת הרשות הייתה מתואמת מראש עם עמדת מנהלת המחוז, ולכן לא בדיוק קרסתי אל מול תיבת הדואר כשהגיע המכתב ובו סגן מנהלת המחוז מודיע כי החליט שלא להתערב בהחלטת הרשות.

שמעתי סיפורים על מלחמות בתחנות רוח, אפילו שמעתי על כאלו שהגישו בג"צ במקרים דומים - וניצחו.
תרימו את הראש ותסתכלו מסביב - יש פה מספיק מלחמות. זו לא אני, זו לא דרכי, וזה לא המסר שאני רוצה להעביר לילדי.

ובכל זאת, אני רוצה להגיד כמה מילים לאנשים שהם המועצה שלי (ראש המועצה, אנחנו מכירים אישית ואני מסתכלת לך בעיניים כשאני כותבת את זה, וגם אמרתי לך אישית):

גם אם חוזר מנכ"ל מאפשר את זה - לא מחזיקים ילדים כבני ערובה ברשות המקומית.
יש לכם בית ספר להציל? תשקיעו בבית הספר, אל תחזיקו בכוח 30 ילדים שביקשו לעבור, כל אחד לבית ספר אחר, ומסיבותיו הוא.

הנה לכם אתגר -

תגרמו לבית הספר הזה להיות כל כך טוב, ששלושים ילדים אחרים מיישובים אחרים בסביבה יגיעו אליו לראיון אישי ויתקבלו פשוט כי הם כל כך נפלאים, בדיוק כמו הילד שלי.

אם כך, נפל הפור. שרון ילד ללמוד בחטיבת הביניים של קרית טבעון בשנה הבאה.
זה בית ספר לא רע, ואני בטוחה שהוא יעשה בו חיל.
יש בהחלטה הזו גם כמה יתרונות - להישאר עם כל החברים, להיכנס למערכת שאנחנו כבר מכירים, ומעל לכל כמובן - לקום ב 7:55 בבוקר ולהגיע לכיתה עם הצילצול.

לשרון אני אומרת שהכל יהיה טוב.

לעצמי אני אומרת "עזבי, קחי כדור ולכי לישון. הם לא שווים את הדמעות"

יום ראשון, 15 ביוני 2014

שבתרבות

טוב, אנחנו לא צרכני אמנות גדולים, למעשה אנחנו קטנים ממש.
האמנית היחידה במשפחה שלנו (הגרעינית, לא עושה הכללות על כל הכשרונות האחרים) זו ניצן, שיושבת בצבא וקצת משתעממת בשבועיים האחרונים, אז היא החליטה שהיא רוצה לראות את התערוכה של ויק מוניס במוזיאון תל אביב.
בהתחלה היא ניסתה לשכנע את החברים בבסיס לנסוע, ואיכשהו זה לא הסתייע (למרות שהכניסה לחיילים במדים במוזיאון היא חינם) ואז, כדי שהיא לא תהיה מבואסת, הצעתי שניסע כולנו, בשבת.
לא לגמרי היה לי ברור מה יעשו שם נער מתבגר וילדה בת 8 אבל עד שלא מנסים, בטח לא יודעים, נכון?
אז קמנו בשבת בבוקר, העמסנו את כולם על האוטו, ויאללה, נסענו לחו"ל.

הדרך מוכרת, השלטים בעברית, אבל מהרגע שנכנסנו למגרש החניה ועלינו ישר לרחבת המוזיאון, שכחנו איפה אנחנו.

כאמור אנחנו ממש חובבנים בתחום, אז התחלנו את המוזיאון אינטואיטיבית מהגלריות הקרובות לכניסה, והאמת היינו די אבודים כי זה לא ממש היה לטעמינו, ובטח לא לטעמם של הילדים.
בשלב מסוים ניגש אלינו השומר החביב שראה את מעין עומדת מול תמונות הכיבוש והמחאה, ואמר במבטא רוסי כבד: "פה לא מתאים ילדים, לכו מעלית קומה 1-. שם טוב"

אז הלכנו. קודם עברנו מול כמה קלאסיקות, וראינו כמה יצירות של מפורסמים, אני עמדתי משתאה מול גוסטב קלימט, ומעין נעצרה מול ז'אן מירו, והציצה לכל אחד מהחדרים המיניאטורים של הלנה רובינשטיין. שרון ניהל שיחה ערה עם השומרת באולם על ציור שנקרא בית החרושת ומתאר את המהפכה התעשייתית ואת הנוף מעל מגדל אייפל, וזאב וניצן, נדמה לי, עצרו מול כל תמונה וציור, והתפעלו.

כל זה עוד לפני שהגענו לתערוכת הקרמיקה שנראית כמעט כמו המטבח שלי

הכנה להולנד...

ואפילו הקיר צבוע בכחול, כמו בבית!

ולפני שנכנסנו לעולם הקסום של אנדי וורהול - בתערוכה אינטראקטיבית מיוחדת לילדים (ולכל המשפחה)
איזה כיף שמותר לגעת, לצייר, להחתים...
אחר כך עברנו לבנין החדש, ושם, לא תאמינו, הסריגה הכי גדולה שראיתי אי פעם, ואני ראיתי סריגות ;-)

מהמם, באמת!
ואז, הגענו לתערוכה שלשמה התכנסנו.
ויק מוניס, רבותי, עושה אמנות מכל דבר. מצעצועים, מקטשופ, מתבלינים, מפסולת, מגזרי עיתונים וממושבות של חיידקים.
אוי, כמה שאנחנו נהנינו.
צילמתי בלי הכרה עד שנגמרה לי הסוללה, כל דבר - מקרוב, ומרחוק, ועם הילדים, ובלי.
יש המון תמונות, אני מצרפת רק חלק - כדי לעשות לכם חשק. לכו לראות מקרוב בעצמכם!
רצה לשלוף את אוסף צעצועי הקינדר שלי!

ותראו מה אפשר לעשות מחיילים קטנים...
או מנייר צבעוני.. מעלף!

והכי מהכל - גזרי עיתונים... 
בסוף כבר התעייפנו, אבל היינו מלאים בהשראה. כל כך מלאים שכבר היה צריך לשבת :)

שוחרי אמנות שכאלה 3>

אז אם עוד לא הלכתם, ויש לכם בוקר או אחר צהריים או שבת פנויה - אל תתעצלו. קחו את הילדים (או בלי, מפרגנת...) ולכו למוזיאון.

יום ראשון, 8 ביוני 2014

איך שולחים ילדה לחו"ל?

היא היתה רק בת חמש כשקראו לי לשיחה אצל מנהלת המעון.
"הבת שלך מנהיגה מרד", אמרו לי, וסיפרו לי שבא צלם לצלם אותם לתמונת מחזור לקראת סוף השנה והיא הודיעה לצלם שהיא והחברות שלה לא מסכימות להצטלם.
כשהגננת שאלה למה, היא ענתה "אין טעם, אנחנו ממילא לא מסכימות לעלות לגן חובה"...
כשסיימתי לצחוק, שאלתי אותה למה, והיא אמרה "בגן חובה אין צבעי פנדה. אנחנו לא מסכימות לעבור".
הבטחתי לה שאני אלך באופן אישי לחנות ואקנה צבעי פנדה לגן, והיא חשבה על זה רגע ואמרה "בסדר. נצטלם מחר".

כבר אז אמרנו שיש רק שתי אפשרויות לילדה הזו - או שהיא תהיה ראש המאפיה, או שהיא תהיה ראש ממשלה.

מאז, ועם התובנה הזו, אנחנו משתדלים להשקיע כמה שיותר בחינוך שלה, כדי שתלך על האופציה השניה, או לפחות לא על הראשונה...

מי שמכיר אותנו לא מהיום זוכר בוודאי, איך בשנה שעברה היא נסעה עם משלחת של הצופים ליפן.
זו היתה הרפתקה רחוקה מאוד, אבל בסף הכל 10 ימים. כבר אז היא הודיעה לי שהמטרה האמתית שלה היא לנסוע עם המשלחת לארה"ב השנה, להדריך במחנות של נוער אמריקאי.
מכיוון שאני מכירה את הילדה שלי, את הנחישות שלה, את הכישורים שלה ובמיוחד את האופטימיות מממשת המשאלות שלה, היה לי ברור שאין פה שאלה, והיא תעבור את המיונים - כי באמת אין כמוה.

והנה, הפתעה.
בשבוע שעבר היא נסעה, לחודשיים וחצי, להדריך במחנה קיץ בוירג'יניה ביץ'.
הנה, כאן:
איפה עוד הייתם רוצים להעביר את הקיץ??
בכל התהליך הזה היינו נחושים, ונדיבים, וגיבורים, ותומכים, ואז מגיע הרגע שבו אתה באמת צריך לשחרר, ולתת לה לנסוע.
למי שכבר שלח ילד לטיול אחרי צבא למזרח או לדרום אמריקה זה אולי נראה קטן, אבל בשבילנו זה באמת ביג דיל, ואולי הכנה טובה לבאות.
היא נסעה, נלהבת ונרגשת כמו תמיד, והשאירה אותנו כאן עם חדר ריק וקצת געגוע, שבטח ילך ויגדל ככל שיעברו השבועות.

אז כדי שרק אנחנו נתגעגע, ולה יהיה כיף - הכנתי לה (מאחורי הגב שלה, וזה לא היה קל) מעטפות עם מכתבים לאורך כל השהיה שלה.
12 מעטפות כרוכות יחד, ועל כל אחת תאריך - כל יום ראשון מעטפה, ובתוכה מכתבים ותמונות מהבית.

סתם, כדי שיהיה לה כיף.

אז מה יש בפנים - זו הפתעה, אבל ככה זה נראה מבחוץ:

על המעטפה הראשונה היה תאריך של יום הטיסה, הנה הצצה:


וההנחיות:
תחזיק מעמד, או לא?
ומכאן והלאה - יש מעטפה לכל יום ראשון, עד החזרה...
לא מגלה מה יש במעטפות, אבל תודה רבה לכל מי שהשתתף והתאמץ להגניב לי מכתבים ותמונות - במייל, דרך חברים, מאחורי הגב ובעציצים :)


יום חמישי, 5 ביוני 2014

זמר שלוש התשובות

אז מעשה שהיה כך היה.
לקראת הנסיעה של ליאור הזמנו לה כרטיס דביט - כזה שאבא מטעין בו כסף מהבית, והיא מבזבזת את הכסף בחו"ל.
הכרטיס היה אמור להגיע בדואר, ועם כל הבאלגאן של שביתות וחגים והשד יודע מה - פתאום שמנו לב שמועד הטיסה מתקרב והכרטיס לא כאן...
בצר לנו, התקשרנו כדי לברר אם אפשר לבוא לאן שהוא לאסוף את הכרטיס אישית, ונאמר לנו שבטח, במשרד בפתח תקווה.
כידוע אנחנו גרים באזור חיוג 04, ולמרות שלפעמים יוצא שאני חורגת ממנו ומגיעה אפילו עד 03,  דווקא בשבוע המדובר לא, ובשבוע  שאחריו שוב חג והילדה נוסעת...
זה הרגע שבו נידרשתי להוכיח שיש לי אחות, ולבקש ממנה טובה - לקפוץ לאם המושבות ולהביא את הכרטיס.
היא אפילו הסכימה, ואנחנו ביקשנו בטלפון שיכינו את הכרטיס ואישרנו שימסרו לה אותו - אישית ובלעדית.
על פי התיאום, התייצבה אחותי במשרדי החברה בפתח תקווה בשעת בוקר חמימה, ואמרה "שלום, באתי לאסוף את הכרטיס". קארן, שלמרבה הפליאה מדברת רק אנגלית, אמרה (ואני מתרגמת סימולטנית) - "מצוין, הכרטיס כאן, רק לפני שאמסור לך אותו עליך לענות על שאלה קטנה".
"אין בעיה" אמרה אחותי. "מה השאלה?"
וקארן היקשתה: "בת כמה היתה אמא שלך כשנולדת?"

הופה. אחותי חושבת מהר, ומבינה שמדובר בכרטיס של ליאור ולכן שולפת ממאגר מידע סודי במוח האחורי את התשובה "27!"
קארן מציצה במחשב, ממצמצת בעינה, ואומרת "לא נכון. תשובה לא נכונה".
אחותי מאבדת קצת מהביטחון, ועוברת לשיטה מתמטית. אם נולדתי ב 1969, וליאור נולדה ב 1997, אז אמנם אני בסוף השנה והיא בתחילתה אבל אולי פה הבעיה, ומנסה שוב "28?".
קארן מצקצקת ומתחילה לתהות אם באמת מדובר באחותי.
אחותי מנסה בשיטת השכנוע: "בט שי איז מיי סיסטר! איי נו שי ווז טונטי סבן!"
קארן לא מתרשמת, ונדמה שהיא מאבדת נקודות מרגע לרגע.
אחותי מנסה להתקשר לבעלי, הוא לא עונה.
קארן קצת מרחמת עליה ואומרת: "חכי, יש לי עוד שאלה", וממשיכה "באיזו עיר נולד אבא שלך?". פה אחותי כבר ממש מתבלבלת ומבינה שהשיחה לא הולכת למקומות חיוביים ומתקשרת אלי.

"טלי, בת כמה היית כשליאור נולדה?" ואני עונה מיד "27".
"אז זהו, שלא. קארן אומרת שלא"

עכשיו הקארן הזו, שמעולם לא ראיתי, מכירה את קורות חיינו מסתבר יותר טוב מאיתנו, ואני מתחילה לחשוב שאני קצת מבולבלת. כשמגיעה השאלה השניה לגבי עיר הולדתו של אבא (של ליאור), אני מנסה לנחש אם הוא נולד בבילינסון או בפתח תקווה. קארן מגיבה בחצי קוצר רוח. לא כאן ולא כאן.

בנקודה הזו זה היכה בי. השאלות בכלל לא על ליאור. כשבעלי מילא את הפרטים באתר - הוא ענה על עצמו.
אמרתי לקארן שאני חושבת שבעלי מילא את התשובות לגבי עצמו, והמשמעות היא שהשאלה האמיתית כאן היא בת כמה היתה אמא שלו כשהוא נולד, ובאיזו עיר נולד אבא שלו.
הוא לא עונה בטלפון, לא בווטסאפ ולא בסקייפ - ואני ניצבת מול האמת המרה - אין לי שמץ של מושג מה התשובות לשאלות.
נכלמת, אני מודה בפני קארן וגם בפני אחותי שאינני בקיאה מספיק בקורות החיים של בעלי, ובלב אני מודה שגם איפה אבא שלי נולד אני לא באמת יודעת.
קארן שכנראה רואה את הפרצוף המבואס של אחותי ושומעת את המצוקה בקולי אומרת פתאום: "תשמעי, יש עוד שאלה אחת..."
כולי חדורת תקווה ומוטיבציה, וגם נחושה לנצח אני שואלת מה השאלה, וקארן אומרת "באיזה בית ספר תיכון למדת?"
"בליך!! בליך!!!" אני צועקת, והשכנים חושבים שמישהו הבקיע גול.

בצד השני של הקו רגע של דממה ואז -
קתרזיס.
"יו אר רייט!!" קארן מודיעה בחיוך, ואני מרגישה כאילו שניצחתי בשעשועון טלויזיה.
אחותי נושמת לרווחה, קארן יודעת שעשתה את המעשה הנכון, ואני - כמעט בוכה בתערובת של צחוק היסטרי ואושר, שיכורה מהצלחה.

טוב, סוף הסיפור - הכרטיס בידינו, אפשר לטעון כסף לחשבון ולנסוע.

ערכתי סקר בפייסבוק וניסיתי להבין אם רק אני כזו קלולס, או שזה נורמלי.
אלו שענו ידעו לדקלם בקלות גילאים וערים. די מפדח. יכול להיות שאלו שלא ידעו פשוט העדיפו לא להודות?

בכל מקרה, אם תהיתם, אמא שלו היתה בת 30, ואבא שלו נולד בתל אביב.
בינתיים ביררתי ואבא שלי נולד ברמלה.
אם מישהו ישאל.





יום רביעי, 28 במאי 2014

בדרך למסיבה עוצרים בחדר המורים

בכל שש שנות בית הספר היסודי, יש שני רגעים מלחיצים.
הראשון מתקיים ביום הראשון של בית הספר, עת מובל הגוזל הרך עם ילקוט שגדול ממנו פי שתיים לעבר השער הגדול, ונעלם בין מאות ילדים שכולם גבוהים ממנו, מהירים ממנו, קולניים ממנו, והרבה פחות נידפים ברוח ממנו.
לאחר ההלם הראשוני של היום הראשון בכיתה א', מתחילה הספירה לאחור לקראת היום המלחיץ הבא - מסיבת הסיום של כתה ו'.
כן, אני יודעת, על הנייר זה נשמע רחוק, אבל תאמינו לי - זו הפעם השלישית שאני עוברת את זה, וזה מגיע ממש הרף עין אחרי כתה א'.
אז נכון, הוא כבר סוס לא קטן,
וכן, הוא כבר לא עלה נידף,
ואין הרבה ילדים בבית הספר שיותר גדולים ממנו (וביננו, גם המורות ...)

אבל זה מלחיץ. מלחיץ מאוד.

מדברים על זה כבר באסיפת ההורים של תחילת השנה, אוספים כספים כבר בט"ו בשבט, רבים על תפקידים עוד לפני פסח - ואחרי פסח - בעצם לא עושים כמעט כלום חוץ מזה.

למרבית הילדים זה הכי קרוב לכוכבות שהם יכירו אי פעם, לחלק מהילדים זו חוויה מדהימה, וחלק רק רוצים אחר כך שמישהו יעלים את הוידאו ולא יצליחו למצוא עותקים כשיכינו להם סירטון מפדח לחתונה.

שכחתם משהו, חבר'ה.
שכחתם את ההורים.

זה הבן השלישי שלי, ומכיוון שיש לי עוד אחת אחריו - יש לי חזון.
בחזוני - אני לא מעורבת.
בואו נא, כל אמהות הוועד. תהרגו אותי ונגמור עם זה.
אני את שלי עשיתי כשהבנות הגדולות שלי היו קטנות, ואני הייתי צעירה ונמרצת.
בינתיים - הצלחתי להביא את חוסר המעורבות שלי לדרגת אומנות.
אני כנראה כל כך טובה בזה, שזה כבר קורה מעצמו. בדרך כלל לא פונים אלי (חבל על המאמץ). ברשימות הכיבוד למסיבות מחלקים לי באופן אוטומטי את המשימות של המקורבים (כוסות חד פעמיות, קילו בורקס, בקבוק שתיה) בעוד חברותי הצעירות מפגיזות בעוגת גבינה עם פירורים במנג'טים או פסטה ברוטב פטריות מוקרם (היוש, יערה :) )

השנה, בהיותה "שנת מסיבה", שזה כמו שנת בחירות רק יותר מסוכן, הקפדתי שבעתיים וטסתי נמוך נמוך מתחת לרדאר.
לא שאלתי שאלות, לא הערתי הערות, לא ציקצקתי למשמע החלטות הוועד ובאופן כללי - שתקתי.
זה כמעט הצליח לי.
באמת שבלוח השנה כבר רואים את הסוף ובראשי כבר כתבתי את פוסט הניצחון על השיטה.
ואז עשיתי את הטעות.
שלחתי מייל לכלל ההורים בכתה ו' בנוגע לתרומת בגדי בית הספר המיותרים. יופי של יוזמה, הרגשתי מעולה, גם סביבתי, גם חברתי. אחלה. אבל אז נזכרו בי.
וככה קרה שמצאתי את עצמי אתמול בחמש וחצי שעות של שכרון חושים בחדר המורים.
הידעתם, קוראי החביבים ונטולי מסיבות הסיום הגרנדיוזיות השנה, שבריקוד בנים רוקדים 20 עלמי חן, ובריקוד זוגות יש 15 זוגות (שזה 30 ילדים, אבוי...) ?
הידעתם, שכל חצאית עשויה מעיגול שלם של בד סאטן אדום שבורח בין הידיים, מתפתל מתחת למספריים - ובאופן כללי נפרם אם לא מטפלים בו תוך דקה?
משהו כמו 10 אמהות עברו ריפוי בעיסוק אתמול, אל תוך הלילה, גזרו, תפרו, הדביקו ושרפו, ותוך כדי זה קיטרו, צחקו, פיהקו וקיללו, וגם אכלו קצת עוגיות טחינה.
זה כשעוד היה אור בחוץ...
אז גזרנו ותפרנו המון חצאיות לבנות, וגם חצאיות לבנים (אל תשאלו אפילו, רק אומר שהם אמורים ללבוש מתחת לזה בוקסר שחור)
סאטן אדום, מישהו?
לבנים הכנו עניבות אדומות ולבנות סרטים שחורים עם פרח אדום (תודה לאל הטוב ולגלית על דבק חם ודבק ספריי שבלעדיהם הייתי עדיין שם...)
בשעה 11 בלילה - גם סקוטש הוא פרח...
המכונות התקלקלו פעמיים וגילינו שחבויים בנו כישורים הנדסיים (אורה וגלית - באמת שאין דברים כמוכם)

פורק והורכב חזרה ולא נשאר שום בורג בחוץ!
והכי חשוב - אם תהיתם איך עושים עיבוד לבד סאטן וחשבתם שתופרים זיגזג או אוברלוק - תחשבו שוב:
הופכים בד לפלסטיק...
וגם זה... לא יכולה לגלות למה זה, אבל אני חושבת שהיו משהו כמו 100 כאלו.
טוב, כל זה היה אתמול. תודה לכל האמהות באוהל האדום של חדר מורים שבילו את כל אחר הצהרים והערב וגם חלק מהלילה בתרפיה קבוצתית סביב נרות, ונקווה שהמרחק מהבמה ומשחקי התאורה יסתירו את כל הכתמים של הדבק, הגזירה העקומה והתפרים העקלקלים, והעיקר שהילדים שלנו יהיו פשוט - מושלמים.